22

היי חבר'ה! זו שוב אני, עם עוד פאנפיק על משחקי הרעב. כן כן, עוד פעם. רק שהפעם זה יהיה כתוב בצורה קצת שונה- עשרים ושניים פיקצרים מאוגדים, אחד על כל מיועד. אכן, שמעתןם נכון. לא רק על הדמויות שאני אוהבת, אלא על כולם :)

רק תזכרו: תגובות=השראה=פרקים נוספים

xoxoxo

שירי

אני יפה.

גלימר יודעת שהיא יפה, בדיוק כמו השם שלה, בוהק. אומרים לה שהיא יפה מאז שהיא זוכרת משהו; עוד מהימים שבהם הייתה בעגלה, כשאנשים עצרו את אמה שטיילה איתה ברחוב כדי להתפעל מלחיי התינוקת האדמדמות שלה, וילדות הגן היו קולעות צמות בתלתלי הפלטינה שלה, מופתעות כל פעם מחדש מרכותו ומזוהרו ונאנחות בקנאה לא מבוטלת.

אני מפלצת, ויפה כל כך שזה כואב.

פעם לגלימר הייתה סבתא. גלימר אהבה את סבתא שלה- אישה שברירית עם עור מקומט ועיניים עצובות, שחייכה אל גלימר כל פעם כאילו היא השמש שיצאה מבין העננים. היא סיפרה לה סיפורים על אלים ומפלצות, ליטפה את ראשה הזהוב ואמרה שגלימר עוד תכתוב את האגדה הגדולה מכולן. כל זה קרה מלפני שהשתגעה, כי יום אחד, סבתא של גלימר כבר לא זיהתה אותה יותר. היא לא חייכה, ורק צרחה וצרחה שלנערה עם העיניים הירוקות יש פנים של רוצחת, ושהיא עוד תהרוג את כולנו. מאז, גלימר לא בכתה יותר.

אני יפה, וזה מה שלבסוף יפיל אותי.

קשמיר, המנצחת שלקחה את גלימר תחת חסותה, לא הייתה שקרנית. ובגלל שהיא לא הייתה שקרנית, היא לא טרחה להסתיר מגלימר בזכות מה היא נכנסה לרשימת המועמדים להתנדבות. לא, זה לא היה בזכות כישוריה בחרבות, כי קשמיר לא הניחה לה להשתמש בנשק שהוא לא חץ וקשת -אף שכלל לא ירתה היטב- בטענה שהיא יפה מידי בשביל נשק גס והמוני כמו זוג החרבות התואמות שבהן אהבה להשתמש. זה היה רק כי היא יפה, יפה מספיק בשביל לסחוף נותני חסות רבים. קשמיר לא הייתה שקרנית, ופרשה לפניה את האסטרטגיה של מחוז אחת השנה. התוכנית הייתה פשוטה; בעקבות השנים הקודמות, שבהן ניסו ללכת על הגישה הכוחנית של מחוז שתיים ונחלו כישלון, השנה הם צריכים רק להיות אהובי הקהל ולתת למחוז שתיים לעשות את העבודה המלוכלכת.

גלימר, פנתה אליה קשמיר ברכבת, את יודעת שאת יפה, נכון? גלימר הנהנה, מבולבלת, וקשמיר הביטה בה, עיניה רכות ועצובות מתמיד. אז את צריכה לדעת שלהיפצע בזירה בצורה שלא יצליחו לתקן בקפיטול זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, אמרה קשמיר. גלימר הנידה בראשה בבעתה, אך קשמיר המשיכה. עין מנוקבת, יד חסרה, צלקת שתשחית את פניך- זה מה שלבסוף יציל אותך. זה אף פעם לא נגמר, לא באמת, קשמיר דיברה, וגלימר נמלטה לחדרה, מבוהלת מהצד החדש של המנצחת הצעירה והיציבה בדרך כלל. בכל מקרה, היא החליטה, היופי שלי הוא הנשק הטוב מכולם, ואני לא אוותר עליו. בשום מחיר.

אני יפה, והם יודעים את זה.

היו ימים שבהם גלימר הצטערה שהיא צריכה להרוג את מארוול. היא חיבבה אותו; הוא היה מצחיק ואף פעם לא התייחס אליה בצורה יוצאת דופן. הוא לא היה אחד מהנערים שאמרו שהיא יפה והתנשמו בכל פעם שראו אותה, וגם לא חלק מהגברים שירקו לרגליה וקראו לה בשמות שלא יעלו על דל השפתיים. אבל זה רק משחק, היא הזכירה לעצמה כל פעם שדיברה עימו. משחק שליטה חלקלק שמלווה במילים יפות וכוונתו היחידה של כל אחד היא לגלות את הסוד של האחר, זה שיעזור לך לחסל אותו סופית.

בניגוד לשאר חברי הברית שלה, גלימר לא חששה יותר מידי מקטניס אוורדין. היא לא הייתה יפה, בשיער הקש הכהה שלה ותוויה הזוויתים האיומים, וזה לא משנה שהיא התנדבה, וזה לא משנה שהיא קיבלה אחת עשרה, כי היא לא יפה. היא לא יפה מספיק בשביל שהקפיטול ירצו שתנצח, וזה אומר שהיא לא סכנה אמיתית.

אני יפה עד מוות.

גלימר לא פחדה מהמוות -היא יכלה כבר לצייר לעצמה תמונה בראש, שבה היא שוכבת על גבה באגם יפה, שיערה מסתחרר סביב פניה, עיניה לא רואות ואדום נמהל במים- אבל היא פחדה מהזירה. היא פחדה ממכת גרזן מכוונת היטב שתקטע את רגלה העדינה, מסכין שיחפור בפנים בצבע שמנת, מנערה ירוקת עיניים, חושפת שיניים ונוהמת. בשלב מסוים היא כבר לא ידעה ממי היא מפחדת; מהכיעור או מעצמה.

כל ערב, כשהברישה באצבעותיה שיער בהיר שנשזר באדום או ניקתה דם קרוש מתחת לציפורניים שבורות, היא המשיכה לחייך לעצמה, חיוך קטן מוזר. מארוול צחק עליה בגלל טקסי היופי האלו, קייטו וקלוב גילגלו עיניים בחוסר סבלנות והנערה ממחוז ארבע התבוננה בה בהערצה דוממת. גלימר התעלמה מהם, והמשיכה לחייך לעצמה חיוך קטן מוזר.

אם אמות מחר בבוקר, לפחות אמות יפה.

בוקר אחד, אחרי שהם איגפו את הנערה הלוהטת על עץ, גלימר התעוררה בצרחות כשהרגישה תחושה של אלפי מחטים ננעצות בעורה, ומתחפרות ומושכות, ופחד החל לחלחל בעורקיה הגועשים, והיא ידעה רק דבר אחד-

אני לא יפה יותר.

		הפרק הבא