דמדומי האלים

 כמו שכתבתי בפרק הראשון, הפאנפיק הזה נטוש, לכן זה הפרק האחרון שיהיה. תודה מראש לכל הקוראים והמגיבים (:

פרק 10

אל המצולות

כשהחליט שדוד רון יהיה היחיד לו יספר על התיאוריה שלו, אלבוס לא לקח בחשבון את העובדה הידועה שכל מה שדודו ידע, גם אשתו ואחותו ידעו. כך שכשהוא חזר הביתה מוקדם בבוקר, אחרי לילה ארוך של חקירות, אימו ואחותו ידעו הכל על תיאורית הרמזים שלו.

הוא ציפה – או אולי קיווה – למצוא אותן נסערות ומלאות ספקנות לפחות כמו דודו. אבל זה לא היה המצב. הן התייחסו אליו בעדינות, ודיברו אליו בשקט, כאילו היה אדם חולה מאד או לוקה בשכלו. אימו התעקשה שיאכל ארוחת בוקר, ואז ישבה וצפתה בו אוכל, לא שואלת אותו דבר על המקרה אמש או על הסיפור שבברור שמעה מאחיה כבר אתמול.

כשהינשוף של 'הנביא היומי' הניח את עיתון הבוקר ליד מרפקו לילי חטפה אותו ממנו בזריזות של מחפשת בטענה שהיא צריכה משהו לקרוא בשעות היובש בעבודה. היא אמרה לאלבוס שהוא נראה כאילו הוא זקוק לשינה טובה ולא לעיתון לפני שיצאה מהבית.

הוא שמח שהיה עליו לנסוע לסטאוואנגר על מנת לפנות את הדירה שלו שם. התעסוקה השכיחה ממנו את העניין המשפחתי לזמן מה, והבעת פניו של אחראי המחקר שלו כשסיפר לו שהוא נוטש את המחקר לטובת מלגה בווינטרהול אפילו הצליחה לספק לו זמן קצר של הנאה.

אבל היה עליו לדעת שברגע שיחזור הביתה, אף אחד לא יישכח ממה שאמר. להפך – לאחר היעדרות של מספר ימים, אימו הבינה כיצד עליה לגשת אליו עם הנושא, והחליטה להעלות את דעתה בסיום ארוחת הערב ביום בו חזר.

הארוחה הייתה שקטה ומתוחה משהו. אלבוס הרגיש שג'יימס מתאפק מאד שלא להגיד לו משהו נבזי. לילי, שישבה ביניהם, נראתה כמתכוננת להפריד ביניהם ברגע בו האחד יתנפל על השני.

כשהם התחילו לסדר אלבוס התחיל להאמין שהצליח לחמוק משיחה איתם. אימו מחצה את האמון הזה כשאמרה, "אל, אני חושבת שאולי כדאי שתלך לראות את ד"ר מרדוק."

"למה?" השאלה נפלטה מפיו כמעט מבלי ששם לב. הוא לא ציפה שזו תהיה התגובה שלה.

"כי..." אימו עמדה בגבה אליו, מעסיקה את עצמה בסידור קדחתני של המטבח. "רון סיפר לי מה אמרת לו כשהיית במעצר. אני והרמיוני דיברנו, ו... חשבנו שכדאי שתדבר עם מישהו על מה שאתה מרגיש. מישהו מקצועי."

"אני לא הוזה דברים, אם זה מה שאתן חושבות."

"לא אמרתי שאתה הוזה, חמוד." היא הסתובבה אליו, ונראתה קצת חסרת אונים. "פשוט... יכול להיות שאתה מחזיק בפנים רגשות שקשורים לאבא שלך, שלא כדאי שתחזיק בפנים..." כשאלבוס לא נראה מתרשם, היא הוסיפה בתחינה, "תלך לראות אותה. בבקשה. רק ביקור אחד. בשבילי, טוב?"

ד"ר מרדוק הייתה הפסיכיאטרית של אביו. היא הייתה מכשפה בת להורים מוגלגים, ששאפה להפוך את הטיפולים הנפשיים לנפוצים יותר בקרב חברת הקוסמים, אך לא בדיוק נחלה את ההצלחה לה ציפתה. הקליניקה שלה הייתה בלונדון המוגלגית, כך שרוב הלקוחות שלה היו מוגלגים, מלבד מספר מצומצם מאד של לקוחות קוסמים, ביניהם היה הארי פוטר.

הוא היה מבקר את ד"ר מרדוק באופן קבוע בילדותו של אלבוס, לרוב פעם בשבוע או בשבועיים. היו תקופות קשות יותר בהן היה רואה אותה פעמיים או אפילו שלוש בשבוע, אבל עד כמה שהיה יודע לאלבוס, בשנים האחרונות היה מבקר אותה רק לעיתים רחוקות מאד.

ד"ר מרדוק הייתה אישה בערך בגילם של הוריו של אלבוס, שהרכיבה משקפיים ואספה את שיערה הבהיר לאחור. הוא חייכה אל אלבוס חיוך נעים כשנכנס לקליניקה שלה והציעה לו לשבת, מבקשת שירגיש בנוח. אלבוס פשט את מעילו והתיישב, עם כי, לא בדיוק הרגיש בנוח. הקליניקה הייתה מעוצבת בנינוחות, בצבעים נעימים, על מנת להשרות אווירת רוגע אותה אלבוס התקשה לחוש. הוא חזר ואמר לעצמו שהוא עושה את זה רק כי אימא שלו ביקשה ממנו.

"שלום, אלבוס. אני ד"ר מרדוק," פתחה הפסיכיאטרית. היא איזנה עט כדורי מוגלגי על הפנקס שלה והוא נותר לעמוד, מוכן ומזומן לפעולה. "אני אוהבת שמגיעים אלי לקוחות קוסמים. לפעמים זו כזו טרחה לכתוב כל הזמן... ובכן, בוא נתחיל. ספר לי קצת על עצמך."

אלבוס סיפר לה בחוסר התלהבות על לימודיו ועבודתו. ד"ר מרדוק הנהנה בעניין לכל מה שאמר, העט שלה מחליק על פני הדף. מידי פעם שאלה אותו שאלות בנאליות – האם יש לו בת זוג? מדוע הוא נשאר לגור בבית ילדותו זמן רב כל כך? האם הוא אוהב את עבודתו? אלבוס ענה על כולן בחוסר עניין, כאילו הוא נבחן על חיו של גיבור בספר, ולא מספר על חיו שלו.

לבסוף העט נעצר והפסיכיאטרית הביטה בו.

"ובכן, אלבוס, לרוב אני לא אוהבת לשמוע חוות דעת על הבעיות של המטופלים שלי לפני שאני מתחילה בטיפול, אבל אימא שלך כתבה לי וסיפרה לי על המצב. אני מניחה שאתה מבין על מה מדובר?"

"כן."

"אבל אני מבינה שאתה מרגיש שאתה לא צריך את עזרתי?"

"בכלל לא."

"למה?"

"כי אני לא מרגיש שיש לי בעיה." ראשו של אלבוס החל לכאוב שוב. הוא לקח שיקוי נגד מגרנה לפני שיצא, זה לא היה אמור לקרות. "יש לי סיבה לחשוב את מה שאני חושב."

"אני בטוחה שיש לך סיבה, אלבוס," אמרה ד"ר מרדוק בעדינות. "אבל אסור לך לשלול את האפשרות שהצער משפיע על שיקול הדעת שלך. אתה איבדת את אבא שלך באופן מאד פתאומי ומזעזע; זה רק טבעי שתחוש שצריך להיות משהו נוסף, שזה לא הסוף. אנשים שקרוביהם נפטרו בגיל מבוגר או לאחר מחלה ממושכת סובלים מהקושי הזה פחות, כי היה להם זמן להתכונן לפטירתו של האדם שאהבו. אך אבא שלך לא היה מבוגר מאד, ולא היו סימנים מקדימים להחלטתו – "

"זה לא מנגנון הגנה," קטע אותה אלבוס, משפשף את מצחו. "אני לא מדמיין שאבא שלי השאיר רמזים. אם מישהו רק יטרח לתת לי להסביר את עצמי..."

"תסביר לי," הציעה ד"ר מרדוק בסבלנות.

אלבוס הסביר לה על הפגישה המשונה של אביו עם המורה לגילוי עתידות בהוגוורטס ביום מותו, ועל המכתב, שהוא סבר שהיה כתב חידה. הוא סיפר לה מדוע העובדה שמרפא שחקר את התאבדותו הותקף גרמה לו להגיע למסקנה שאביו נרצח.

"אתה היחיד ששם לב שהמכתב הוא חידה?"

"נראה שכן. אבל זה לא מפתיע. אבא שלי תמיד היה ממציא בשבילי חידות כשהייתי צעיר."

"ואתה לא חושב שייתכן שאתה רואה במכתב יותר ממה שהוא, בגלל הזיכרונות האלה?"

הפגישה הזו החלה להימאס על אלבוס במהירות. ראשו רק כאב יותר ויותר, מזכיר לו כמה מעט ישן בימים האחרונים, והאופן בו ד"ר מרדוק המשיכה לעוות את סיפוריו ככה שיסבירו איך כל פעולה שלו היא שיקוף של געגועיו לאביו הרגיז אותו.

"אתה בסדר?" היא שאלה אותו כשהמשיך לעסות את רקותיו. "אתה נראה קצת חולה."

"כואב לי הראש," הוא ענה. "אני לא ישן טוב לאחרונה."

קמט דקיק הופיע במצחה הלבן של הפסיכיאטרית, גורם לה להיראות בין רגע מבוגרת ושלווה פחות. "אתה סובל מסיוטים כבר הרבה שנים, נכון?"

"כן. איך ידעת?"

"אבא שלך סיפר לי, כשהוא עוד היה מגיע אלי באופן קבוע. הוא היה מדבר עליך ועל האחים שלך הרבה... אני מאמינה שהם נהיו חמורים יותר מאז שהוא מת?"

"זה לא קשור," קבע אלבוס, מתחיל להתרגז.

היא הביטה בו בעצב. "במקרה הזה אני מצטערת לומר לך שכן. אם הוריך לא סיפרו לך עד היום, אני אאלץ לעשות את זה..." היא הניחה את הפנקס שלה בצד. "אוי לי... תרצה לשתות משהו?"

"על מה את מדברת?" הוא שאל, מתעלם משאלתה. היא זימנה לצידו כוס מים בכל מקרה.

"תספר לי על החלומות שלך," היא אמרה בטון שעורר אצל אלבוס תחושת בטן רעה מאד.

"אני חולם שאני טובע," אמר אלבוס. בעיני רוחו התגלגלה ההתרחשות המוכרת – המים האפלים שסוגרים עליו, תחושת החנק הבלתי נסבלת, חוסר האונים. "שמשהו מושך אותי למצולות. ואני לא יכול לעלות, כי משהו מונע ממני, דוחף אותי למטה..."

"אתה יודע למה אתה חולם את החלומות האלו?" מדוע היא מדברת כל כך בשקט?

"כי כמעט טבעתי פעם." תשובתו נשמעה איטית באוזניו, כשל אדם מפגר. גוש מוזר עלה וחסם את גרונו, מקשה עליו לנשום ולדבר. תחושה מדגדגת, עמוק בתוכו, רמזה לו בלעג שמתחת לשכבות רבות של רציונליזציה והדחקה הוא יודע את התשובה לחידה הזו.

"אלבוס," נאנחה ד"ר מרדוק, מסירה את משקפיה. היא נראתה הרבה יותר אנושית, קרובה אליו, כשהביטה בו בלי המחיצה הזו. "אתה יודע שלפעמים אנשים שעברו חוויה קשה מאד, במיוחד בגיל מוקדם, מדחיקים את זיכרונות החוויה כדי להתמודד איתה, עד שהם מאמינים שהיא מעולם לא התקיימה. אני מאמינה שאתה לא זוכר דבר מאותו היום? תיארתי לעצמי שלא. אתה הדחקת את הזיכרון הזה. קצה החוט היחיד שנשאר בידך הוא החלום שאתה חולם באופן חוזר ונשנה, מזכיר לך שיש משהו שהדחקת. אתה מבין, ישנו חלק באישיותך שלא רוצה להתמודד עם מה שחיווית, וחלק אחר, מודע ודומיננטי יותר, אשר רוצה לדעת מה קרה. הקונפליקט בין שני הצדדים האלה הוא שיוצר את החלומות האלה."

המילים חלפו סביב אלבוס כאילו היו לא יותר מאשר עלים ברוח. "למה את מספרת לי את זה?"

"כי אני יודעת מה באמת קרה באותו היום. אביך העלה בפני את הנושא פעמים רבות במהלך הטיפולים שלו אצלי. היות וגם אתה מטופל שלי עכשיו, ואדם בוגר, אני חשה שמחובתי לספר לך, גם אם הוריך החליטו להסתיר ממך את הידע הזה. אם אתה לא מעוניין לדעת, אמור זאת עכשיו."

"אני רוצה לדעת," אמר אלבוס באוטומטיות. זו הייתה גישתו לחיים תמיד, אבל האם הוא באמת רוצה לדעת את מה שהיא עומדת לספר לו?

ד"ר מרדוק לקחה נשימה עמוקה. "הדבר הראשון והחשוב ביותר שעליך לדעת, אלבוס, הוא שלא היה לאיש כוונה לפגוע בך. זו הייתה תאונה. לחלוטין תאונה מצערת מאד.

"אתה בוודאי יודע שבחיו, אביך נהג ליטול תרופות – מרשמים שאני נתתי לו. התרופות האלו סייעו לו להתמודד עם הלחצים שהפעילו עליו חיים אליהם הוא לא היה בדיוק מוכן. לאביך הייתה... ילדות מעט מתוסבכת. מלבד זאת שזיכרונות המלחמה העיקו עליו מאד לעיתים.

"היו תקופות בהן היה זקוק לתרופות פחות, ותקופות בהן היה זקוק להן יותר. וכך קרה שבתקופה מסוימת, בה הרגיש רע במיוחד, הוא הגזים מעט עם נטילת התרופות שלו... אתה מבין, הוא לא רצה שהאנשים סביבו ידעו מאילו קשיים הוא סובל. הוא לקח עוד ועוד תרופות על מנת לנסות להתגבר על חוסר התפקוד שלו ולהיראות, כלפי חוץ, כאילו הכל בסדר איתו.

"יום אחד בתקופה הקשה הזו נשארתם שניכם לבד. אתה ביקשת לצאת לטייל, ואבא שלך, שתמיד חש שלו יותר בבית, בקרבת משפחתו, הרגיש שזה יהיה רעיון טוב – כבר היית כמעט בן שש, והוא חשב שזה יהיה זמן טוב להתחיל ללמד אותך לשחות. אתה זוכר את זה?" אלבוס הנד בראשו באיטיות, תחושה מבחילה ממסמרת אותו במקומו. "אבל כמה שעות אחרי שיצאתם הוא התחיל להרגיש לא טוב. הוא לקח מנת יתר של תרופות, וזה גרם לו להרגיש חלש, מבולבל. אתם שחיתם באחת הבריכות בקרבת הבית שלכם כשלפתע הוא לא הצליח להבין איפה הוא, מי הוא, מי אתה..."

אלבוס לא ידע כמה זמן הוא מנד בראשו ככה, בקדחתנות, מסרב להאמין לסיפור הזה. הוא ידע מה היא הולכת להגיד הרבה לפני שהיא אמרה את זה.

"אתה עוד לא ידעת לשחות, ולא הצלחת להחזיק את עצמך מעל המים. אביך היה מבולבל כדי להבין שאתה זקוק לעזרה. ואז – אנחנו לא יודעים למה הוא עשה את זה, עד יום מותו הוא בעצמו לא ידע... הוא - הוא דחף אותך למטה..."

ד"ר מרדוק המשיכה להסביר לו דברים. איך אביו הבין פתאום מה הוא עושה, רגע לפני שהיה מאוחר מידי, איך הוא התייסר, כיצד בילה שעות על גבי שעות במשרד שלה, מתבוסס באשמה עצמית חריפה כל כך שאפילו היא בקושי שמרה על קור רוח למשמע ההצהרות שלו... אבל זה לא שינה דבר. לא בשבילו. מה שנעשה, נעשה.

"אחרי שיצאת מבית החולים היית מבולבל מאד במשך תקופה ארוכה, במהלכה ראית את אבא שלך מעט מאד. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שיפגע בך או באחים שלך שוב, לכן הוא התרחק, הטביע את עצמו בעבודה. לבסוף תהליך ההדחקה שלך הושלם, וכל פחד מפני אבא שלך בא לידי ביטוי רק בחלומות שלך. הנפש שלך ידעה שלא תוכל להתמודד עם מצב בו אתה תרגיש שאבא שלך, האדם שאמור לאהוב אותך ולהגן עליך, הוא בעצם הסכנה הגדולה ביותר בשבילך. כמובן שזה לא היה נכון," ד"ר מרדוק מיהרה להוסיף. "ברגע שהצליח להתגבר על מה שקרה אבא שלך שב לתפקד כרגיל. התודעה החיצונית שלך הבינה שאין לך מה לפחד ממנו, כי הוא אוהב אותך ומשרה עליך ביטחון, אבל הטראומה עוד נשארה, עמוק בפנים, בתוך קליפה קשה.

"לכן אתה מוטרד מהחלומות האלה כל כך מאז שהוא מת. החלקים הפשוטים של ההוויה שלך מבינים שהסכנה, כביכול, חלפה, והם מוכנים להתחיל לשחרר את המחסום שהם הציבו סביב הזיכרונות המפחידים מאותו היום. מצד שני, החלקים הרציונאליים שלך לא מרפים מאבא שלך, ממשיכים להרהר באופן בו מת, מנסים לגלות האם יש בכך יותר... הם לא מאפשרים לך להשתחרר מהטראומה. אתה מבין?"

אלבוס לא ענה, למרות שהוא הבין. הוא הבין טוב מאד.

"אתה בסדר? אולי כדאי שתישאר," היא אמרה כשהוא קם על רגליו פתאום, לוקח את מעילו. הוא היה שקוע כל כך במחשבותיו שאפילו לא שם לב שהוא יוצא מהקליניקה בלי לומר כלום, ובלי לשלם.

בשלב מסוים הגיע הביתה. הוא לא זכר את הדרך שעשה לשם, וגם לא את מה שחשב. הוא לא ידע כלום.

השעה כבר הייתה מאוחרת, והבית חשוך. אלבוס נכנס, וברגע שהיה בפנים, לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא הסתכל בשעון שבכניסה, אבל אם מישהו היה שואל אותו מה השעה, הוא לא היה יודע מה לענות לו.

אור נדלק בקומה העליונה. "אל?" אימו ירדה אליו בחלוק. "איך הייתה הפגישה?"

"איך הייתה הפגישה?" הוא חזר בקול חלול. "היא הייתה בסדר." הוא הלך אל הסלון מבלי להסיר את מעילו וצנח לתוך הספה.

"הכל בסדר? אתה חיוור כמו רוח." אימו התיישבה לצידו בדאגה והניחה יד על מצחו.

"את ידעת?" הוא אמר לה. "שאבא..." הוא לא הצליח להגיד את המילים. הוא בקושי הצליח להפנים את הסיפור ששמע זה עתה, איך יצליח להגיד את המסקנה הזו בקול רם בלי להבהיר לעצמו שאין לו דרך לחמוק מהמציאות הזו?

"אוי לא," פלטה אימו ונשכה את שפתה, הצבע אוזל מפניה במהירות. "אוי, חמוד..." הוא התחילה ללטף את פניו, אבל הוא לא הרגיש את מגעה.

"מתי תכננתם לספר לי? כשאני אגיע לבגרות בפעם השנייה?" קשה היה לו לעקוב אחרי פעולות גופו כשראשו שקוע עמוק כל כך בבריכה של זיכרונות מאביו. כל הזיכרונות האלה היו יפים ומתוקים כל כך תמיד, אך כעת נראו אפלים תחת צל ענן התגלית החדשה, שהיה שחור וכבד ומנע ממנו לחשוב בצלילות, כפי שסופת ברקים מונעת מציפורים למצוא את הצפון.

"רצינו לספר לך, חמוד, באמת שכן," נשבעה אימו נואשות. "אבל... נראה שזה אף פעם לא היה הזמן המתאים. היית צעיר מידי בשנים שאחרי המקרה, ואז הלכת להוגוורטס, ועד שחשבנו שאתה מבוגר מספיק בשביל להבין ראינו אותך לעיתים רחוקות כל כך, ואתה תמיד היית עסוק במשהו, תמיד מנסה להגיע לאן שהוא... אבא שלך היה כל כך גאה בשאפתנות ובהישגים שלך... ואז עזבת את הבית וראינו אותך לעיתים רחוקות עוד יותר... ועד שהיית מגיע לבקר לא רצינו להרוס את הזמן שהיה לנו איתך עם הזיכרונות האלה, לא רצינו שהמשבר ישפיע על הקריירה שלך... וכך בעצם קרה שזה אף פעם לא היה הזמן המתאים לספר לך..."

"הייתם צריכים לספר לי ברגע שהבנתם שאני לא זוכר את זה," אמר אלבוס, אבל לא באמת הבין מה הוא אומר.

"אל, היית בן שש! לא היית יכול להתמודד עם זה..." היא התקרבה אליו וכרכה סביבו את זרועה בחיבוק. "הוא התייסר במשך שנים, אל – בגלל מה שעשה, ובגלל שלא סיפר לך... הוא הצטער כל כך, אני מצטערת כל כך..." דמעות מילאו את קולה.

"מי עוד יודע?"

"אף אחד לא יודע. אבא שלך סיפר רק לי ולד"ר מרדוק..."

"יופי." הוא קם על רגליו וזרועה צנחה מעליו. הוא לא ידע למה, אבל כל גופו רעד, למרות שלא היה לו קר. אף אחד לא ידע – כולם הכירו את הסיפור בו אביו שיחק את תפקיד הגיבור הנצחי והציל את בנו הקטן מטביעה... ואלבוס מעולם לא הטיל שמץ של ספק בסיפור הזה... "אני הולך לישון."

"אל," קראה אליו אימו בעודו יוצא. זה היה קצת מוזר שהיא בוכה ככה והוא לא. "אבא שלך אהב אותך כל כך..."

"אני יודע." לא היה דבר ביקום שהיה ברור לו יותר. מכל הידע שרכש, כל מה שלמד, הדבר היחיד שידע ללא שמץ של ספק, הדבר היחיד שהיה נצחי בעניו, הייתה אהבתו של אביו אליו. גם כעת, הוא לא פקפק בכך, לא לרגע. הוא יכול היה להטיל את אהבתם של אחרים בספק – אהבתם של אחיו, של רוז, של כל גבר בוגר ומשכיל שניצל את הערצתו ושבר את ליבו, אפילו את של אימו. אבל הוא ידע שלא משנה מה, לא משנה מה יעשה או יחשוב, הוא יוכל לבוא לאביו והוא יקבל אותו באהבה אין סופית וחסרת תנאים.

כשנכנס לחדרו הוא שמע את לילי יוצאת משלה.

"מה קרה?" היא שאלה בשקט.

"זה שום דבר," ענתה לה אימה, שהגיעה גם היא למעלה. בקולה עדיין נשמע שמץ של בכי. "ד"ר מרדוק סיפרה לאל משהו שהוא לא רצה לשמוע..."

הוא נשכב על מיטתו בבגדיו, בידיעה שלעולם לא יוכל לישון שוב, ונרדם מייד. באותו הרגע נפתחה דלת אל אותו היום ששכח, והוא חי אותו שוב, במציאותיות ובברור, כאילו היה שוב בן חמש. והוא טבע...

אבל הפעם זאת לא הייתה טביעה הזויה, ממושכת, של חלום לא ברור. היא הייתה קצרה, כואבת – הוא הרגיש את המים ממלאים את נחיריו ואת המוות מגשש אחר גרונו. הוא ראה את העולם מעבר לגלים שיצר בגפיו הקטנים בניסיון להתרחק מהמצולות השחורות והמפחידות שמשכו אותו מטה. הוא ראה את אביו, עומד במים ללא ניע. הוא רצה שיעזור לו – שיציל אותו – הוא פחד כל כך –

יד מוכרת, גדולה וחזקה, תפסה בראשו הקטן ודחפה אותו מטה. הוא ניסה להיאבק, אבל איזה סיכוי יש לילד קטן מול אבא שלו? והוא דחף אותו עמוק יותר, עמוק יותר...

הוא התעורר בפתאומיות בידיעה שהוא מת, לופת את צווארו ומתנשף בחוסר אונים. בשלב מסוים הוא הבין שהוא שוכב במיטתו, ושהוא בן עשרים וארבע, ושאביו מת.

הוא הפנה את ראשו לתוך הכרית, שהייתה לחה, כל גופו רועד. ואז הוא עשה משהו שלא עשה כבר שנים רבות – הוא בכה.

הפרק הקודם