בסך הכל משחק

"לאבגוד... חיכינו לך." נשמע קול מקפיא.

"אני ממש מצטער.. אבל.." החל אדון לאבגוד לומר אך וולדמורט קטע אותו.

"נכשלת."

"כן." הודה אדון לאבגוד.

"האם משפחתך חשובה לך?" שאל לפתע אדון האופל.

"בבקשה.." התחנן אדון לאבגוד "אל תפגע בה.."

"אני לא אפגע בה," הרגיע וולדמורט "כל עוד אתה תציל אותה."

"מ-מה?.."

"היא בידיי, אתה רק תעשה את חלקך בעיסקה כדי להציל אותה."

"א-אני לא יכול לעשות את זה..." מלמל אדון לאבגוד בפחד.

"כמה חבל..." אמר וולדמורט בציניות, "כמה חבל..."

"לונה!" הידהדה הזעקה בחדר.

"הארי, מה קורה?" נשמע קול מפוחד מעט, רון גער מעליו, שערו סתור על פניו.

כדור הכסף הקטן התגלגל על ריצפת החדר.

"לונה..." מלמל הארי רועד  מעט וזיעה קרה ניגרת על מצחו.

"זה כבר הבנתי." אמר רון "מה איתה? היא בסכנה?"

"היא... היא... הוא תפס אותה! הוא רוצה.. היא הפיתיון שלו.. לאבא שלה!.."

"הארי.. קודם כל תירגע. אני בטוח שהכל בסדר..."

"אני צריך לראות מה קורה איתה.."

"אם הייתה בעיה- אמנדה כבר הייתה פה.."

הארי התעלם ממנו וקפץ מהמיטה והיה בחציו מחוץ לחדר כשנשמעה חריקה מלמטה.

"רק שתדעי שזה ממש לא לעניין לחזור בכזו שעה..." נשמע קולה של האישה השמנה "אבל אני אוותר לך ולא אספר. זה יהיה הסוד שלנו." אף קול לא השיב אך נשמעו צעדים מהירים במדרגות לכיוון החדר. תוך שניות ספורות ניתן היה לראות את אמנדה העולה במדרגות.

הארי הביט בה והבעת פחד התפשטה על פניו.

"היה.. פיצוץ..." החלה אמנדה לומר בעודה עולה ומתנשמת "דלת.. מפוצצת..."

"מה קרה בדיוק?" שאל הארי כשהגיעה אליהם.

"מישהו... הוא פיצץ את הדלת של רייבנקלו... פרופסור  פליטיק נעלם... דבלדור רוצה אותך אליו... עכשיו."

הארי הנהן, העביר את אמנדה לרון שאחז בה והובילה לחדרם ודלק במורד המדרגות לכיוון משרדו של דבלדור.

הוא מלמל את הסיסמא לדלת הנץ הגדולה ואץ במעלה גרם המדרגות הלולייני.

דלת המשרד של דבלדור הייתה פתוחה, דבלדור ישב מול שולחנו עתיק היומין כשמולו יושבים לונה ומאלפוי.

"הארי..." אמר דבלדור בניסיון לא מוצלח להישמע רגוע "טוב שהצטרפת אלינו. שב בבקשה."

הארי התיישב בצידה של לונה.

"לפני כמה דקות," החל דבלדור לספר "רגע לפני הפיצוץ במגדל רייבנקלו , הארי היה אמור להגיע אל משרדי בריצה. הארי?" פנה דבלדור אל הארי ההמום "אולי תספר לנו בעצמך?"

"כ-כן..." השיב הארי "בכל מקרה... היה לי חלום."

מאלפוי חייך בלעג.

"לא בדיוק חלום." התגונן הארי "מאין... חיזיון. בכל מקרה, ראיתי את אדון לאבגוד."

לונה הזדקפה בכיסאה ומאלפוי נדרך.

"וולדמורט רצה שיעשה משהו בשבילו." הסביר הארי.

"אבל.. הוא לא יכל... ואז וולדמורט אמר שלונה בידיו... ושהוא יפגע בה.."

"בסדר הארי." סגר דבלדור את דבריו.

"זו לא אשמתך. קצת קשה להיאחז בכדור לאורך זמן."

"אני ניסיתי.." התגונן הארי "פשוט נרדמתי ו.. הוא התגלגל..."

"חסל סדר דיבורים!" השתיק אותו דבלדור.

"הבאתי אתכם כי אדון לאבגוד נמצא בקדוש מנגו עם כוויות חמורות."

לונה פערה את עינייה בחוסר אמונה.

"דיוקנו של פרופסור לירקולרן כבר ביקר ודרש לשלומו..."

"הוא לא מפסיק לומר את השמות של שלושתכם." אמרו לפתע פנים עגולות מהדיוקן שמאחורי דבלדור.

"אכן כך." אישר דבלדור את דבריו.

"בגלל זה הבאת אותי לפה?" שאל מאלפוי בלעג "מי מקשיב בכלל למה שהתמהוני הזה אומר?"

לונה תקעה בו עיניים רושפות.

"מה ההשערה שלך, דארקו?" שאל דבלדור בקול נעים.

"שהוא קרא לי?"

"בדיוק."

"שהוא תמהוני."

הארי התאפק בעצמו שלא לקום ולהכות אותו, לונה כיווצה את אגרופה בזעם אך הניחה את ידה הפנויה על ידו כדי להרגיעו.

"למה שיקרא דווקא לך?" המשיך דבלדור.

"מאיפה לי לדעת?! אולי הוא לווה מאיתנו כסף."

"הוא בחיים לא לווה כספים." התרעמה לונה.

"זו ההשערה היחידה שלי." אמר מאלפוי "אפשר אז לחזור לישון? יש לי בוחן בשיקויים מחר."

"בטח דארקו." השיב דבלדור ושילח אותו החוצה.

"לונה," פנה דבלדור לאחר שזה יצא "חיברנו את הוגוורטס זמנית לרשת הפלו כדי שתוכלי להגיע לקדוש מנגו. פרופסור ספראוט כבר מחכה לך ליד האח במטבחים."

לונה מיהרה לצאת, מנערת את ידו משלה.

"הארי-"

"משהו פה מסריח." קטע אותו הארי.

"אני חושש שזה פוקס, אמרתי לו לשמור על יציאותיו כשהוא במשרד." אמר דבלדור, הארי הבין את הרמז העבה.

"משהו לא בסדר." אמר הארי.

"מה אתה מתכוון?" שאל דבלדור.

"אני לא יודע." הודה הארי.

"כדי שתלך לישון." אמר לפתע דבלדור "אם אני לא טועה, גם לך יש בוחן מחר."

הארי הנהן, קם ופנה לצאת כשדבלדור אמר "שק השינה שלך מוכן באולם הגדול."

הארי הנהן בשנית ויצא, ירד בגרם המדרגות הלולייני ונכנס לאולם הגדול.

תקרת האולם הייתה זרועת כוכבים ועל רצפתו היו שורות שורות של שקי שינה.

פרגוד כהה חצה בין החלק השמור לבנות לזה של הבנים.

בקצה האולם, הצליח הארי לזהות את רעמת השיער הבוערת השמורה לבני וויזלי והחל לצעוד לקראתם. כאמור, היה לו שק שמור לצד רון. הוא נכנס לתוכו ונרדם.

"שמעתי שפוטר חזה את החטיפה-"

"-אני שמעתי שהוא היה מעורב בעינוי של אבא של לונה."

"לי סיפרו שאתם-יודעים-מי גייס את פליטיק."

"אני הבנתי שהוא מוחזק בעינויים."

"מעניין איך פוטר ידע-"

"הוא יחד איתם, מטורלל בדיוק כמו לאבגוד."

כל אותו שבוע התרוצצו בטירה שמועות לגבי החטיפה של פרופסור פליטיק והעינויים של אדון לאבגוד. לונה לא חזרה מאז הפיצוץ בבית רייבנקלו והיא נשארה לצד מיטת אביה בקדוש מנגו כשאמנדה שולחת לה סיכומי שיעור באופן יומיומי.

"מה את עושה?" שאל הארי את אמנדה שישבה לבדה בספרייה.

"מסיימת את העבודה בחקר מוגלגים."

"בלי לונה?" תמה הארי.

"היא אמרה שזה בסדר," התגוננה אמנדה "אחרי הכל נשאר רק סיכום אחד ומועד ההגשה מחרתיים."

"אהה.. אוקיי..."

"הארי?" שאלה לפתע אמנדה "זה בסדר אם אשאל אותך משהו?"

"אם זה לא יהיה בסדר- לא אענה." השיב הארי בחיוך הקל שבקלים.

"איך ה'מיטוקט' שלי הגיע לחדר שלך?"

הארי הביט בה בבלבול.

"מיטוקט?"

"הכדור הכסוף הזה שראיתי מתגלגל על הרצפה בחדר שלך." הסבירה אמנדה.

"איך?.. איך את יודעת שהוא שלך?"

אמנדה שלפה את הכדור הקטן מתיקה והעבירה עליו ליטוף קל בשרביטה. אז הופיעה חריטה קטנה בתחתיתו, "רייס".

הארי הביט בה בבלבול ואחר כך בכדור ושוב בה.

"איך השגת את זה?" דרשה אמנדה לדעת "פרופסור סלגהורן החרים את זה כשלונה שיחקה איתו בשיעור."

"לא ידעתי שזה שייך לך.."

"אני לא כועסת," אמרה אמנדה "אני רק רוצה לדעת איך מתנה מאמא שלי הגיעה אליך."

"דבלדור נתן לי את זה." פלט לבסוף הארי.

"מה?" נדהמה אמנדה.

"זוכרת שכולם דיברו על התנהגות מוזרה שלי בתולדות הקסם לפני  כמעט חודש?"

"כן.."

"דבלדור החליט לתת לי את הכדור הזה, הוא אמר שזה יעזור לי."

"לא מתאים לדבלדור להעביר חפצים שהוחרמו." אמרה אמנדה.

"זה מה שקרה. את יכולה להשאיר את המיטוקט אצלך."

"בסדר." אמרה אמנדה וסגרה את השיחה "בוא נדבר על משהו אחר."

"על מה בא לך לדבר?" שאל הארי והתמקם בנוחות על כיסאו.

"לא יודעת.. שמתי לב שאותך אני הכי פחות מכירה בחבורה, אפילו על נוויל אני יודעת יותר."

"אוקי... בואי נראה.. הפעם הראשונה שהבטתי למוות בעיניים הייתה לפני 15 שנה כשוו-"

"אתה יודע שזה לא מה שמעניין אותי."

"מה מעניין אותך?"

"איך הכרת את רון והרמיוני?"

הארי חייך קלות "ההיכרות היותר מוזרה הייתה של רון ושלי עם הרמיוני, ממש לא סבלנו אותה בהתחלה, כמו איתך..."

הפרק הקודם		הפרק הבא