מכתבים לאף אחד

10

הרמיוני הצליחה להגיע לחדרה בחתיכה אחת, אך ברגע שהיא נעלה את הדלת מאחוריה היא נתקפה פרץ רגשות חסר מעצורים. במהרה היא מצאה את עצמה על הרצפה ליד הדלת, בוכה ללא שליטה, אירועי השעות האחרונות מתנגנים בראשה בבהירות; הקרב בפונדק, ההתעוררות בצינוק הקר והחשוך מתוך קללת קרושיאטוס, הכאב, ההשפלה, צחוקם של שוביה וברק עיניהם האכזרי באפלה.

כל זה נגמר מהר כמעט כמו שזה התחיל – הסחת דעת כל שהיא גרמה לשוביה לעזוב אותה לבד, ובאותו הרגע מאלפוי הופיע והתעתק איתה משם – אך האימה של אותן דקות קצרות עדיין הייתה נעוצה בבשרה כמו שיניה של חיית פרא המסרבת להרפות.

נקישה רכה על דלת חדרה הבהילה אותה וכפתה עליה לחזור למציאות. היא קפצה על רגליה תוך שהיא מוחה את פניה הרטובות בשרוול גלימתה וסילקה חיפושית שהתעופפה סביב ראשה (לשבריר שנייה היא תהתה איך הגיעה לשם חיפושית באמצע החורף).

"רק רגע!" היא קראה כשהנקישה נשמעה שוב, מתאמצת לשמור על קול יציב. "מי שם?"

"זה רק אני," קול מוכר השיב במעומעם מהצד השני של הדלת.

חשה מעט פחות מבוישת, הרמיוני לקחה נשימה עמוקה ופתח את הדלת.

בפתח ניצב המורה החביב עליה מימי לימודיה בבית הספר, פרופסור רמוס לופין. מבחין מייד שהיא בכתה, הוא העניק לה חיוך חם ומנחם וסגר את הדלת אחריו. פרופסור לופין היה רק באמצע שנות הארבעים לחיו, אך שיערו כבר היה אפור לחלוטין, ופניו היו מחורצות בצלקות וקמטים מוקדמים.

"שמעתי מה קרה," הוא אמר, "את בסדר?"

"מי סיפר לך?" הרמיוני חזירה על שאלה בשאלה, מעסיקה את עצמה בהרתחת מים לתה, כפי שעשתה עם הארי כשהם חיכו בבקתה של שומר הקרקעות.

"כל המסדר כבר יודע," רמוס השיב, ולפני שהרמיוני הספיקה להרגיש מבוישת או כועסת הוא הוסיף, "כולם מאד דאגו לך."

"תודה," הרמיוני הפטירה, משתדלת לא להישמע ממורמרת או ילדותית.

למרות שהייתה חברה במסדר מאז שסיימה את לימודיה בהוגוורטס, הרמיוני אף פעם לא הרגישה שחברי המסדר הם חבריה, אולי להוציא את רמוס. האמת היית שמלבדו, לא היו לה חברים בכלל, לא במסדר ולא מחוץ לו.

בימי לימודיה היא אף פעם לא הצליחה להתקרב אל בני כיתתה, ובמיוחד לא אל הבנות שחלקו איתה את מגורי הבנות בגריפינדור. גם כשהתבגרה, משהו תמיד עצר אותה מלהיפתח אל אנשים, אפילו כשמאד רצתה בכך, והיא תמיד מצאה את עצמה אומרת משהו מתחכם או מתנשא שגרם לאנשים לסלוד ממנה.

משום מה, עם רמוס היא הרגישה שהיא יכולה להיות עצמה, גם אם לא לגמרי, בלי שהוא ישפוט אותה. הידידות שלהם התחילה עוד כשהרמיוני הייתה בשנתה השלישית, כשהיא גילתה שהמורה החדש והחביב להתגוננות מפני כוחות האופל, שבאופן מסתורי חלה ונעדר מהשיעורים פעם בכל חודש בדיוק, היה למעשה אדם- זאב.

בסוף אותה השנה היא עזרה את האומץ לגשת למשרדו ולהתעמת איתו. כשהיא ניגשה אליו באותו היום היא לא חשבה שהוא ינסה לפגוע בה, היא בעיקר חשבה שהוא יכחיש את ממצאי החקירה שלה – היא בהחלט לא ציפתה שהוא יקום ויכריז שהוא מסכן אותה ואת שאר תלמידי בית הספר, שזו הייתה טעות להסכים להצעה של דמבלדור, ושהוא צריך להתפטר לאלתר.

מפתיעה את עצמה, הרמיוני הפצירה בו להישאר והבטיחה שתשמור על הסוד שלו. היא שיתפה אותו שלדעתה האופן בו קוסמים ומכשפות נוהגים ביצורים שונים מהם כמו אנשי זאב, ערפדים ואפילו גמדוני בית היה רווי בחוסר צדק, חוץ מזה שהוא היה מורה הכי טוב שהיה להם להתגוננות עד עכשיו. לבסוף רמוס השתכנע שהוא ראוי להמשיך להחזיק בתפקידו, וידידות נרקמה בין השניים.

"תני לי לראות את החתך הזה," רמוס אמר כשהיא המשיכה להעמיד פנים שהיא מרוכזת מאד בהרתחת המים לתה. הוא בחן את החתך שעל שפתה וכיוון לעברו את שרביטו; הרמיוני הרגישה כיצד הפצע מתאחה ונעלם.

"לא ענית על השאלה שלי," הוא אמר כשהבין שהיא מתכוונת להמשיך להעמיד פנים ששום דבר חריג לא התרחש. "את בסדר?"

"כן," הרמיוני אמרה, מרגישה שמתחיל להימאס לה שכולם שואלים אותה את זה. "באמת," היא הוסיפה כשרמוס נראה ספקן ומודאג. "זו לא הייתה חוויה נעימה, אבל זה נגמר."

משתוקקת לשנות את הנושא לפני שהוא ימשיך לשאול אותה על מה שהתרחש, היא אמרה, "הארי כאן עכשיו. הוא בחדר שבסוף המסדרון, אם אתה רוצה לפגוש אותו – "

"לא," רמוס התפרץ לדבריה פתאום. אם הוא לא היה כה נמהר להתחמק מהפגישה, תגובתו לא הייתה מעוררת את חשדנותה של הרמיוני. כדי להצדיק את עצמו, רמוס הוסיף, "עבר עליו יום ארוך, מגיע לו לנוח."

"בסדר," הרמיוני השיבה והתנחמה באדים שעלו מספל התה שלה. היא החליטה שאם רמוס לא ימשיך לחקור אותה על תחושותיה גם היא לא תחקור את פשר הרתעיה שלו מהפגישה עם הארי.

רמוס לא הרבה לדבר איתה על עברו, אבל היא ידעה שהוא למד בהוגוורטס עם בני הזוג פוטר, ואחרי סיום לימודיהם שלושתם הצטרפו למסדר עוף החול הראשון ביחד. פעם הוא רמז להרמיוני שהוא וג'יימס פוטר היו חברים בשלב מסוים של חייהם, אולי אפילו חברים קרובים, לכן היא הניחה שהוא ישמח לפגוש את הארי; אך כנראה שהנושא היה מורכב משהיא תיארה לעצמה, כי רמוס נראה כמעט מבועת מהאפשרות להכיר אותו.

"דמבלדור ביקש מכל המורים שילמדו את הארי להגיע לחדר המורים," הוא הודיע להרמיוני בטון שהבהיר שהוא מתכוון לעזוב אותה לנפשה בקרוב. "תצטרפי אלינו מאוחר יותר?"

"כן, אני רק אתנקה קצת. תתחילו בלעדיי."

רמוס נתן לה חיוך מעודד ויצא. הרמיוני חשה הקלה מיידית כשהוא עזב. לרגע היא התלבטה האם תפרוץ שוב בבכי, אך כנראה שבניסיון לשכנע את רמוס שהיא בסדר היא שכנעה את גם עצמה, כי הדמעות לא חזרו.

היא התרחצה בחיפזון והחליפה את הגלימה המלוכלכת שלה בגלימה נקייה. ללא ניחוח האבק והדם שדבק בה גם זיכרונות אירועי היום הפכו לחדים פחות, והיא ידעה שהיא באמת בסדר, או שלפחות היא תהיה.

היא יצאה מחדרה ומייד הסתכלה לעבר הדלת שבסוף המסדרון, שהייתה סגורה כפי שהיא השאירה אותה. לרגע קצר היא התלבטה האם לגשת לשם ולבדוק מה שלומו של הארי, אך לבסוף נזפה בעצמה על העיסוק הבלתי פוסק בו ובמקום הלכה אל חדר המורים.

ההפסקה שבין השיעורים הייתה בעיצומה והמסדרונות היו מלאים תלמידים בדרכם אל החצר, הספרייה או חדרי המועדון; וכולם דיברו אך ורק על דבר אחד – הארי פוטר.

הרמיוני לא ידעה מה יותר גרוע, העובדה שהשמועה על הגעתו של הארי כבר התפשטה בכל בית הספר למרות מאמציה להכניס אותו בלי שאף תלמיד יראה אותו, או שדמיונם הפורה של התלמידים כבר הספיק לרקוח עלילות שונות ומשונות באשר לסיבה להופעתו. לפני שהגיעה אל חדר המורים היא הספיקה לשמוע לפחות חצי תריסר שברי שמועות משונות שתלמידים סיפרו זה לזה, מתיאוריה שהגעתו של הארי מסמלת תקיפה קרובה של כוחות האופל על הוגוורטס ועד עלילה לפיה הארי עומד להפוך למורה בהוגוורטס.

בכניסה לחדר המורים הרמיוני נתקלה בפרופסור פליטיק ופרופסור ספראוט, שבירכו אותה לשלום והמשיכו בדרכם אל שיעורי אחר הצהריים, משוחחים גם הם, איך לא, על הארי פוטר. היא חייכה והנהנה אליהם במתח ונכנסה אל חדר המורים.

למרות שעבדה בהוגוורטס כבר כמה שנים, בעודה צועדת אל החדר הספון עץ הרמיוני חשה מעט נבוכה; היא לא ביקרה בחדר המורים לעיתים קרובות, שכן היא לא ממש הייתה מורה בבית הספר, והביקור בחדר תמיד גרם לה להרגיש קצת כאילו היא שוב תלמידה שנכנסה כדי להגיש לאחד המורים עבודה בשביל ניקוד נוסף או כדי לשאול שאלה על מבחן.

ליד האח המבוערת ישבו ארבעה אנשים; פרופסור מקגונגל חמורת הסבר עם פקעת השיער האפורה ההדוקה ישבה בכורסא אחת, רמוס ישב בכורסא נוספת, דמבלדור בעצמו ישב בכיסא הגלגלים המגולף שלו, שמיכת צמר מכסה את ברכיו, ובכורסא הרחוקה ביותר ישב פרופסור סנייפ, נראה, כמו תמיד, כאילו היה מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר שם באותו הרגע.

"איחרתי יותר מידי?" הרמיוני שאלה, בעיקר כדי לשבור את השתיקה המשונה שהשתררה בחדר ברגע שהיא נכנסה.

"כלל לא," דמבלדור השיב בסמכותיות למרות מצבו השברירי. "בדיוק דנו בחשיבותם של לימודי שיקויים בסיסיים."

"הם חשובים – למי שעוד יש לו תקווה ללמוד דבר מה," סנייפ נהם בקוצר רוח. "ופוטר כבר מזמן עבר את הגיל בו הוא יהיה מסוגל לעשות זאת. עדיף שילמד איך לא לההירג על ידי אדון האופל, אם בכלל יש לו סיכוי כל שהוא."

"להארי יש הרבה פוטנציאל, פרופסור סנייפ," הרמיוני התערבה. "אני בטוחה שעם מורה טוב – "

"לא זכור לי שביקשתי את חוות דעתך, העלמה גריינג'ר," סנייפ קטע אותה בזלזול וקם ממושבו. "יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לתת לפוטר שיעורים פרטיים."

במילים אלה הוא עזב את חדר המורים. הרמיוני הסתכלה בשלושת האחרים, המומה מהסירוב והזלזול של המורה לשיקויים בתקוותו היחידה של עולם הקוסמים. סנייפ מעולם לא היה אדם נעים או נחמד, אבל הוא תמיד לקח את המאבק נגד כוחות האופל ואת תפקידו במסדר ברצינות. אך לא נראה ששלושת המורים מופתעים כמוה מההתנהגות הזאת.

"אין דבר," דמבלדור אמר בפייסנות, למרות שנראה שכוחותיו אוזלים במהירות. "אני שמח לראות שאת בריאה ושלמה, העלמה גריינג'ר. אנא, ספרי לנו מה התרחש היום."

הרמיוני תפסה את הכורסא שסנייפ פינה והחלה לספר לדמבלדור ולמורים בדיוק מה התרחש בסמטת דיאגון, מהביקור אצל אוליבנדר ועד שדארקו מאלפוי סייע לה לברוח מהצינוק באחוזת מאלפוי. כשהיא הזכירה את השרביט הבכור ניצוץ נדלק בעניו של דמבלדור, אך הוא השפיל את מבטו אל ידו המושחרת שנחה בחיקו לפני שהיא הספיקה להבין את פשר הניצוץ.

"השרביט הבכור? מהאגדה על אוצרות המוות?" מקגונגל שאלה בעניין. "חשבתי שזו רק אגדה, אלבוס?"

"בכל אגדה יש גרעין של אמת," הרמיוני חזרה חלושות על דבריו של אוליבנדר כשדמבלדור לא ענה לשאלתה של סגניתו.

"כנראה שוולדמורט ממש נואש אם הוא יוצא לחפש שרביט שאולי אפילו לא קיים," רמוס אמר בתקווה מעורבת בחשש. כולם ידעו מה וולדמורט מסוגל לעשות כשהוא נואש.

"אני לא חושבת שוולדמורט הוא זה שמחפש את השרביט," הרמיוני אמרה, והמשיכה לספר כיצד היא והארי נלכדו על ידי מאלפוי וכיצד הוא שחרר את הארי ללא פגע.

"אני חושבת שהוא רוצה לנצל את החולשה של וולדמורט כדי לתפוס את מקומו," היא אמרה לדמבלדור, שעדיין הסתכל בידו המושחרת ונראה מהורהר. "מה אתה חושב, אדוני?"

דמבלדור לא השיב מייד. בעודה מצפה למוצא פיו בקוצר רוח, היא שמעה את קולו של הארי מהדהד בראשה – "את יכולה להפסיק להיתלות על כל מילה של הזקן הזה – מה את חושבת?"

לבסוף דמבלדור אמר, "עוד מוקדם מכדי לומר מה הייתה משמעות ההחלטה. מינרווה, אנא אספי פגישת מסדר הערב על מנת שנדון בחדשות החשובות האלה. עכשיו, אם תסלחו לי..."

והוא יצא מחדר המורים על כיסא הגלגלים שלו, שנע בכוחות עצמו.

"אדוני, חכה – " הרמיוני קראה ויצאה אחריו אל המסדרון. "אדוני, זה הכל?"

"כן, העלמה גריינג'ר, זה הכל," דמבלדור השיב בשיוויון נפש. שיעורי אחר הצהריים כבר התחילו והמסדרון היה ריק מתלמידים; בחלל הגדול המנהל הזקן נראה קטן ושברירי במיוחד.

"בטוח יש לך דעה לגבי מה שקרה, רעיון כל שהוא," הרמיוני התעקשה, האדישות שלו מערערת אותה.

"דעתי לא משנה כרגע. חברי המסדר יחליטו כיצד לפעול."

"דעתך כן משנה!" הרמיוני השיבה בטון נואש. "איך חברי המסדר יוכלו לקבל החלטה נבונה בלי העצה שלך? אתה ראש המסדר, אחרי הכל."

"לא לזמן רב," דמבלדור אמר, וסוף- כל- סוף נעצר. שעת בין ערביים התקרבה במהירות, אך הלפידים עוד לא נדלקו, והטירה שררה באפלת דמדומים כבדה. "הרמיוני, אני גוסס."

הרמיוני סירבה לתת למילים להיכנס לליבה. דמבלדור היה חולה מאד כבר כמה שנים – מצבו החל להתדרדר זמן קצר לאחר שידו השחירה ללא הסבר – אבל הרמיוני לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שזמנו קצוב.

"לא נותר דבר שאפשר לעשות," דמבלדור אמר לה בשלווה, כאילו קרא את מחשבותיה. עניו היו כה בהירות ואמיתיות באפלה שהרמיוני לא הצליחה לעצור דמעות של תסכול ואובדן. "אל תבכי, ילדתי. היו לי חיים ארוכים ומלאי מעללים. אני רק שמח שזכיתי לראות את הארי בריא ושלם."

"מה נעשה בלעדיך, אדוני? אנחנו זקוקים לך," הרמיוני התחננה, כלל לא מתאמצת לעצור את הדמעות. "הארי זקוק לך. אני זקוקה לך."

"את מכשפה נבונה ומוכשרת, הרמיוני," דמבלדור ניחם אותה ברכות, טופח על ידה בידו הטובה, שהייתה קרירה ומקומטת. "את תהיי בסדר גמור. אני סומך עליך לחלוטין להדריך את הארי בהמשך דרכו בעולם הקוסמים."

"ומי ינהיג את המסדר?" הרמיוני המשיכה, מסרבת לקבל את הסוף הקרב.

"אני אודיע על פרישתי היום בישיבה, וחברי המסדר יבחרו מנהיג חדש," דמבלדור השיב בשלווה. "אנא, אל תבכי עלי, הרמיוני היקירה. בשביל אנשים בעלי מוח מאורגן המוות הוא בסך הכל עוד הרפתקה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא