עיניים ירוקות

זה פרק עצוב.

אתם יכולים לדלג עליו.

אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת, שלא יכולתי שלא לכתוב עליה קינה.

דמות תמימה כל כך, טהורה כל כך.

מחזיקה בדברים בכח רב כל כך, עד שהם נופלים.

והוא נופל ביחד איתם.

_____________

הוגוורטס.

טירה גדולה בלב נהר אפל.

היא זוהרת, מקסימה.

אור ירח משתפל קלות על המים, מטיל עליהם נהוגות של אור.

כמו כוכבים קטנים, כמו נקודות אושר קטנטנות.

מגדלים גבוהים מלחכים את העננים, כאילו מתחרים מי יגיע ראשון לשמיים.

טירה מדהימה בלב נהר.

אני מחייך.

"תלמידי שנה ראשונה לכאן!"

הקול חצי עצוב, חצי שמח.

מתוק אבל מריר.

שמח אך כואב.

שמעתי אותו אין ספור פעמים אצל אמי, כאשר סיפרה לי על המקום הזה.

היא ידעה שיהיה לי טוב שם, אבל היא גם ידעה שאני יעזוב אותה.

היא לא ידעה שהיא תעזוב אותי בסוף, מלאת כאב.

ועכשיו, אני שומע את הקול הזה אצל נער מגודל.

שיער מנופח וגובה אדיר, אבל עיניים שחורות.

מלאות בעצב ובכאב, כמו שלי.

הוא שמח בשביל הילדים הקטנים, אבל זוכר את היום שלו.

את היום שבו הוא צהל, שמח על ההזדמנות להיות נורמלי.

הוא נכשל.

ועכשיו, הוא צריך להביא את החדשים.

את הקוסמים הצעירים, המשתוקקים לידע.

הוא מביא אותם, בידיעה שלעולם לא יהיה כמוהם.

הוא יצפה איך הם הופכים לקוסמים צעירים לאט לאט, בעוד הוא נשאר מאחור.

והוא נשאר חסר משמעות, נאחז ב'דמבלדור כבודו'.

הוא נשאר לבד, כמו אמא שלי.

והוא קיבל את התפקיד המכאיב מכל.

אני רוצה להתחבר איתו, לנחם אותו.

אני רוצה להגיד לו שיהיה חזק, שלא יישבר.

אני רוצה ללמד אותו לאט לאט.

אני רוצה לראות עוד את העיניים השחורות האלה, כמו זוג חיפושיות.

חיפושיות אדומות, חופשיות. אדומות כמו הורד שעל קברה הטרי של אמי.

אני רוצה כל כך הרבה דברים, שאני חייב להשאיר משהו מאחור.

אני רוצה לעזור. לתרום. למצוא חברים. להרגיש שייך. אני רוצה!

אבל אני לא רוצה להתרסק שוב, לא רוצה לחוות את אותה חוויה כואבת.

הבטחתי שאני ישאיר את הכל מאחור.

את הכל.

וגם אותך,

האגריד.

_____________

תגיבו אני ממשיכה⁦❤️⁩

הפרק הקודם		הפרק הבא