תחת עינה הפקוחה של עין דור

"אתה רואה, כפי שאמרתי," ציונה הכריזה בגאווה, שוחה יותר ויותר רחוק מהחוף, והמגן שהטילה בטרם נכנסו למים עדיין עטף אותה כמו בועה. "דבר לא יכול לעצור אותנו." 

כאילו חיכה למילים אלה ממש, יצור עצום דמוי צלופח התרומם מקרקעית הים, חמישה זוגות סנפירים דחפו את גופו קדימה ומאות קוצים קטנים על גבו השתקפו בצבע סגלגל. הוא בקושי התייחס אליהם, אבל אפילו ציונה הביטה ביראה דוממת. 

"ובכן," אמר נחום כעבור רגע. "הוא יכול."

~הים האדום

ביום ראשון, אחרי החג, אבי מצא את עצמו עומד שוב בכניסה לתיכון הס, אוחז מזוודה, ותיק גדול תלוי על גבו. הוא לא זכר מתי היציאה הבאה הביתה אבל היא תהיה אחרי סוכות, כלומר כנראה בעוד שלושה שבועות. 

וזה ממש בסדר מבחינתו, כל עוד הוא לא יצטרך לראות את גבריאל סער במהלכם. 

הגשם הראשון של השנה ירד ביום שישי האחרון, ואולי זה רק נדמה לו אבל הדשא נראה יותר גבוה, יותר ירוק. שבילי הגישה מרגישים יותר מסודרים, עכשיו כשהוא יודע לאן הם אמורים להוביל, וההבדל בין מגורי הבנים למגורי הבנות - לבנות יש חלון בעל מסגרת עקומה בקומה השנייה ולבנים יש גרפיטי חצי-מחוק של חד-קרן, עם רגל של סוס שיוצאת מהמצח במקום קרן, ליד הדלת, דה! - בולט כל כך שאבי לא מבין איך הוא היה יכול להתבלבל ביניהם ביום הראשון שלו. אבי רשם לעצמו להראות את זה לשחר בערב, הוא בטח יצחק. 

כשאבי נכנס לחדר מספר שלוש הוא לא הופתע לראות את הדברים של נועם כבר תחובים לתוך הארון הפתוח שלו ומתחת למיטה, מסודרים כמו תמיד - בלגן בדיוק מספיק רחוק משני השותפים שלו כדי שלא באמת תהיה סיבה להתלונן. אבי שמט את התיק שלו והתיישב על המיטה, ותיכנן לשרוף קצת זמן עד ששחר או גילי יגיעו בסידור הבגדים שלו בארון, אלא שבדיוק כשהוא היה עסוק בלדחוף עוד זוג ג'ינס למדף שהוא הכתיר בתור ארץ הג'ינס נועם חזר לחדר וזרק, "הֶיי." 

"היי," אבי ענה וקימט את מצחו. נועם לא היה דברן גדול, ממה שאבי הספיק לחוות ממנו, ואולי סתם אנטיפת. 

אבל זה לא היה סוף האינטראקציה, כפי שאבי ציפה. "איזה הזוי הפעילות לפני החופש, אה?" 

אבי הסיט את פניו והעמיד פנים שהוא שקוע בהתלבטות עמוקה לגבי החולצות שלו. "כן," הוא מלמל. "מטורף." 

"כאילו, אחי, כמה עוד טירונות אתה יכול לעשות את זה?" 

אבי שמט את הבגדים שהחזיק באותו רגע חזרה על המיטה והסתובב אל נועם. "מה טירונות?" 

"הפעילות של הגבריאל הזה," נועם משך בכתפיו. "נו, אתה לא זוכר, עם המסלול מכשולים והזחילות ו-" הוא נחר. "חברה שלך נתקעה בסולם חבלים." 

"היא לא חברה-" אבי התחיל, וקטע את עצמו. "בכל מקרה, זה ממש לא היה ככה, אתה לא זוכר..." 

יער אינסופי, סכנה אורבת לו, והוא רץ- רץ, חסר אונים, נשאר לבד וחנוק ומותש כשמפלצת נוספת מסתערת עליו, זה לא אמיתי, המפלצת לא אמיתית אבל הדם השוצף שלו, הדופק המהיר, הראש שלו שמסתחרר מרוב פאניקה פאניקה פאניקה-

"שחר!"

"זה בכלל לא כמו טירונות," אבי נאנח, מותש מכדי להמשיך בשיחה האידיוטית הזאת. סתם בדיחה גרועה של ילד משועמם. הוא חטף מגבת ותלה אותה על כתפו. "קיצר, אני הולך להתקלח." 

"רגע, תגיד," נועם קרא אחריו, ואלוהים יודע למה אבל הוא עצר. "התחרות הזאת שאתה והבלונדה התקדמתם בה, מה יהיה הדבר הבא?" 

הכוונה בטח למשימה האישית. זאת שהוא וגילי עברו, אבל שחר לא. אתה לא תוכל להמשיך איתנו, גבריאל אמר לשחר, אבל להמשיך בְמה? הקצין לא הסביר כלום, פשוט הלך משם. "אין לי שמץ," אבי השיב בנימה הכי אגבית שהיה מסוגל אליה, ויצא מהחדר.

*

דברי איתי, הוא שלח, גם לדינה וגם לגילי, אם כי לגבי נושאים שונים, ושתיהן לא ענו. דינה גם לא סיפרה איך היה בתרגיל-חג-בהפתעה הזה שלה, אז אולי היא עדיין משלימה שעות שינה מהשבוע, או שהטלפון שלה בכלל לא איתה. הוא ינסה אותה שוב אחר כך, הוא החליט. 

"לדבר על מה?" קול קרא מאחוריו והקפיץ אותו. הוא הסתובב ולמרות המתח שחש, הצליח לחייך אל גילי - שכבר הספיקה לשים את הדברים בחדר וכעת חייכה אליו בציפייה, ידיה תקועות בכיסים. נראה שעברו עליה כמה ימים טובים; הוא שונא להיות זה שהורס.

"זוכרת את היער?" הוא אמר. גילי הנהנה והרצינה; מובן שהיא זכרה את היער, הוא היה בספק אם מישהו יוכל לשכוח אותו - זאת אומרת, עד הבוקר. "דיברתי עם נועם על זה, והוא סיפר לי שהוא זוכר את זה מאוד אחרת מאיתנו."

"אוקיי," גילי אמרה באיטיות. "אז לא כולם היו 'לבד ביער' כמונו? לזוגות האחרים היה אתגר אחר?"

"לא בדיוק," הוא היסס. לא משנה שזה יבהיר את המצב, לספר מה הוא ראה את נועם עובר בזמן שחיפש את שחר הרגיש... לא נכון. כאילו הוא יחשוף יותר מדי על אדם אחר. "הוא זוכר את זה כאילו היינו כולנו באיזו פעילות גיבוש, מסלול מכשולים או משהו, אני לא בטוח אם הוא זוכר שזה היה ביער בכלל. וגם, אחרי שיצאנו, אני..." הוא בלע רוק. "חזרתי פנימה."

גילי הרימה גבה. "למה? לבד?"

"משהו לא היה ברור לי, הייתי חייב-" הוא נאנח. בדיעבד הוא נשמע כמו ילד שמתעקש לדחוף את האף. לתוך יער אשליות. "ראיתי אותם כשחזרתי פנימה. את האחרים, אני מתכוון, הם עברו דברים דומים למה שאנחנו ראינו, אבל הם לא ידעו שאני שם, כאילו... אני לא יודע איך להסביר את זה, בואי." הוא התחיל לרוץ אל השדה, ושמע שהיא באה בעקבותיו. היה קשה להסביר במילים איך זה להיות בשני רבדים של המציאות, להיות משתתף וצופה מהצד בו-זמנית, אבל גילי תבין ברגע שהיא תראה בעצמה. ואז הם יוכלו להתעמת עם גבריאל ולהבין מה קרה לשחר, ולשניהם, ולשאר הכיתה. 

הלאה על השביל. דרך השדה. מבעד לעצים בשוליים ו- 

הוא היה בפנים. חזר אל תוך היער. 

למרות שאחר הצהריים היה שמשי היער הרגיש אפל יותר, עטוף קור וצללים לעומת העולם החיצון. אבי לא הרגיש כאילו היה צריך לפרוץ חומה של ג'לי כדי להיכנס, אבל אולי זה בגלל שהוא כבר עבר אותה פעם אחת, ועכשיו הג'לי-כניסה חשב שאבי חלק ממנו. הוא אימץ את עיניו לזהות את הכיוון שבו הלך בלילה ההוא, אבל בזמנו הוא רץ, בחושך, בלי לחשוב ובלי להסתכל לצדדים יותר מדי. "לשם," הוא בחר באקראי והמשיך באותו קצב מהיר, וגילי קראה אחריו: "אבי, חכה!" 

איפה זה היה? הוא ניסה לחשוב, ניסה להעלות במוחו את המסלול שעבר אז, את הזאב-עטלף, את הבור שלא באמת היה באדמה, את העץ שתפס את נועם והחזיק אותו הפוך... 

"אבי!"

"נו, בואי!" הוא קרא בחזרה בלי להאט, דילג מעל סלע מוצק באופן חד-משמעי וניסה למקם אותו ביחס לאשליות שראה-לא-ראה. איפשהו כאן באזור... אולי...? 

"אבי, תעצור!" גילי נשמעה הרבה יותר תקיפה עכשיו. אולי קרה משהו והוא לא שם לב? הוא עצר. 

גילי עמדה במקום, מתנשפת אך שלמה ובטוחה, והביטה בו בייאוש. "אין כאן כלום, אבי, אנחנו סתם מבזבזים זמן עם הריצה הזאת."

"אבל-" הוא התחיל למחות, והמילים גוועו על שפתיו. היא צודקת, הוא ידע שהיא צודקת, אבל הוא גם ראה את כל הדברים האלה, הוא יודע שזה היה אמיתי- כלומר לא אמיתי- משהו מוזר קרה שם, משהו שככל הנראה רק הוא יוכל להעיד לגביו - ושחר, אם הוא יהיה מוכן לדבר על זה כשהוא יגיע. אם הוא מרגיש יותר טוב עכשיו. "זה היה פה," הוא פלט בתסכול. 

"אני מאמינה לך," גילי אמרה. "אבל אין פה כלום עכשיו. אני לא חושבת שלהישאר פה יעזור לנו להבין משהו יותר." היא נדה בראשה לכיוון שממנו הם באו. "בוא נחזור." 

אבי הסתכל לכל עבר שוב, בתקווה שיהיה איזה רטט באוויר או ניצוץ שהוא יוכל לרדוף אחריהם, שיוכלו להוכיח מה הוא ראה. אבל היער היה רגיל, שליו, דומם. ולאבי לא נותר אלא להרכין את ראשו ולשוב על עקבותיו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא