להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

פרק אחרון!!!

כחכחתי בגרוני. מאלפוי שיחק עם הסלסלה שנחה לצידו וסירב להביט לכיווני. הוא התנהג בצורה כל-כך לא אופיינית לו, שהתחלתי לפקפק בכל מה שחשבתי לגביו עד כה. הרצון לברוח הלך והתפוגג. מאלפוי שראיתי לפני לא היה נראה מאיים, בשום צורה-שהיא. להפך, קרני השמש הזהובות גרמו לעורו החיוור לזהור בצורה, שגרמה לי לרצות להתקרב ולהתכרבל בזרועותיו החסונות... ג'יני! נתתי לעצמי סתירה מחשבתית.

בדקות הראשונות, הדממה הביכה אותי, גורמת לי לחשוב בקדחתנות על נושאי שיחה, אבל, מהר מאוד התרגלתי אליה. היא הייתה מרגיעה ומשחררת. נשכבתי על גבי בברכיים כפופות ועצמתי את עיניי. קרניי השמש המזויפת חיממו את פניי וגרמו לחיוך קל להופיע על שפתיי.

הרגשתי תנועה לצדי. סובבתי את ראשי ופקחתי עין. מאלפוי נשכב לידי והביט בי בחשש. לא יכולתי לעצור את תחושת המבוכה והסומק שהופיע בעקבותיה. היינו קרובים כל כך, שיכולתי להריח את ריחו החמאתי. הוא הביט בי בעיניים גדולות. פניו היו סמוקות, גם כן. הסתובבתי, כך שגם אני הייתי על צדי, פניי מול פניו.

"אני מקווה, שאת לא נרדמת," הוא אמר, בחיוך.

כיווצתי את מבטי. "שלא תעז!" סיננתי, מחזיקה אצבע מול פניו.

הוא צחק. צחוקו היה חם ונעים. לא הייתה בו נימה של זלזול.

"זה מוזר..." לחשתי, כעבור כמה רגעים של שקט. קולי היה רך משציפיתי.

הוא הנהן קלות. קמט של מחשבה הופיע על מצחו. "אני רוצה ללטף אותך," הוא לחש. "אבל מפחד."

"מאלפוי, מפחד?" שאלתי. תכננתי להישמע מפקפקת, אך השאלה נשמעה רועדת וחלושה. מצאתי את עצמי מרימה את ידי ומעבירה אותה על לחיו. הרגשתי אותו נרעד וראיתי את עיניו נעצמות. צחקתי בחום.

"ג'יני..." הוא לחש.

הכול היה... הזוי! כל כך הזוי. הרגשתי, כאילו אני צופה במתרחש מבחוץ. המוח שלי לא הצליח לתפקד. לבי פעם בעוצמה וטיפת זיעה הופיע על מצחי. התיישבתי. חיבקתי את ברכיי, בניסיון להתחבא מאחוריהן. הוא כיווץ את גבותיו בבלבול והתיישב, גם הוא. ראיתי שהוא מנסה שלא להיראות נפגע.

"אני לא מאמינה שזה קורה," הסברתי, בכנות.

הוא הנהן. "אני מבין אותך. אני בעצמי לא מאמין שאנחנו כאן," הוא העביר יד בשיערותיו. "הייתי בטוח שאת לא רוצה. הייתי בטוח שתסרבי."

"לא רציתי להסכים," משכתי בכתפיי. "זאת אומרת," הוספתי, כשראיתי שהוא נעלב. "הייתי בטוחה שאתה זומם משהו."

"סנדוויץ'?"

"מה?!"

מאלפוי צחק. "אני רעב..." הוא אמר, בביישנות. "את רוצה סנדוויץ'? יהיה קל יותר לדבר על בטן מלאה..."

"אממ, כן, בסדר," אמרתי, עדיין מבולבלת.

הושטתי את ידי לקחת את הכריך. אצבעותיי רפרפו על אצבעותיו. ניסיתי להישאר אדישה, אבל הגיחוך המבויש נפלט מפי, בכל זאת. מאלפוי חייך אלי.

"אני חושבת, שאתה ורון תסתדרו מצוין," אמרתי, בגיחוך, לפני שטעמתי מהכריך.

מאלפוי הביט בי בזעזוע.

"שניכם חושבים על אוכל ברגעים לא קשורים!" הסברתי.

מאלפוי כיווץ את גבותיו. "כשאני לחוץ, אני נהייה רעב," הוא אמר, לאחר מחשבה.

צחקתי. "אז, אולי, אתם לא דומים כל כך. רון חושב על אוכל בכל הזדמנות."

"שמתי לב!" ענה מאלפוי.

המשכנו לאכול את הכריכים בדממה. כשסיימנו, שאלתי, "אז, על מה מדברים בדייט?"

עיניו זרחו בתגובה. לא יכולתי, שלא לגלגל עיניים.

***

יצאנו חזרה למסדרון כחצי שעה לפני כיבוי אורות. אם הייתי מסתכלת עלינו מהצד, הייתי, כנראה, מעקמת פרצוף וחושבת לעצמי 'איזה זוג דביקי ומגעיל'. שרירי הלחיים שלי כאבו מרוב חיוכים, אך לא יכולתי להפסיק – בעיקר לא כשמאלפוי לקח את ידי בידו.

"ללוות אותך?" הוא שאל.

זרחתי משמחה.

המסדרונות היו כמעט ריקים בשעה הזו. האנשים הבודדים שחלפו על פנינו הביטו בנו בפליאה.

נעצרנו ליד הכניסה לחדר המועדון של גריפינדור.

"היה כיף," אמרתי.

מאלפוי לקח גם את ידי השנייה בידו. הוא המשיך להביט בי בחיוך, אבל הצלחתי להבחין בחשש, שהופיע בזוויות עיניו. הוא העביר משקל מרגל לרגל.

"הכול בסדר?" שאלתי, דאגה אמיתית בקולי.

"אני רוצה להגיד משהו," הוא נשך את שפתו. "אבל אני יודע שזה לא הזמן."

הבטתי בו בשאלה.

"את לא יכולה להסתכל עלי ככה!" הוא קרא. "הרגע אמרתי לך, שאני לא אמור להגיד..."

הגדלתי את עיניי והבטתי בו במבט המתחנן הכי חמוד שיכולתי.

"ג'יני," הוא נאנח.

לא התכוונתי לוותר. הוא הסתיר ממני משהו – והייתי צריכה לדעת מה! הוא צריך ללמוד, שאני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה. שחררתי את אחת מידיי מאחיזתו ורפרפתי לאורך זרועו. כשידי נעצרה על כתפו הוא הצמיד את פניו אליה, גורם לי לצחקק.

"ג'יני..." הוא לחש, גורם לרטט לחלוף בגופי.

"תגיד לי..?" לחשתי, בתחינה, צועדת קדימה.

הוא היישיר את מבטו ויכולתי לראות שהחשש עוד היה שם. הוא בלע רוק והעביר את ידו הפנויה אל מותניי, מקרב אותי עוד יותר. הוא התלבט רגע אחד נוסף, ואז לחש, "אני אוהב אותך."

קפאתי. לבי הלם בחוזקה ומוחי הצליח לפענח את המילים רק בקושי. שלל רגשות געשו בתוכי. אוהב. מאלפוי אמר שהוא אוהב אותי. ראשי הרגיש כבד, לפתע. יותר מידי מחשבות מילאו אותו.

הוא השפיל את מבטו. "ידעתי, שזה מוקדם מידי..."

העצב שבקולו החזיר אותי אל המציאות. לחצתי על כתפו, גורמת לו להרים את מבטו בחזרה. חשבתי על אלפי תשובות אפשריות, אלפי דברים, שהייתי יכולה לומר, כדי להרגיע אותו. עיניו נצצו בכאב, גדולות וקרובות. לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות. במקום זאת, משכתי אותו לכיווני, ידי השנייה עוברת לאחוז בעורפו. הצמדתי את מצחי למצחו, מביטה בו בעזות, מנסה לשדר את כל תחושותיי. כשהרגשתי יד נוספת חולפת על מותניי, ברכיי החלו לרעוד מהתרגשות.

לפתע, חלפה במוחי המחשבה – המילים "הנכונות"! כמובן! המילים הנכונות, היו 'גם אני'.

אלו היו המילים שהייתי אמורה להגיד, אבל האם זה היה מה שהרגשתי? האם 'נכון' לומר דבר, שאינני בטוחה בו?

'גם אני' – המילים נשמעו זרות כל כך בראשי. האם אהבתי אותו? האם יכולתי לאהוב מישהו, שבקושי הכרתי?

העיניים שלו, שמהמרחק הזה נראו כמו עין אחת, הביטו בי בלהט, מדחיקות את מחשבותיי. ידי טיילה לאורך עורפו, חולפת על לחיו ומגיעה לזווית פיו. ראיתי את הסומק שעל לחייו מתחזק.

"דראקו..." לחשתי את שמו הפרטי, שנשמע, לפתע, קסום כל כך! וואו, אם הייתי שומעת מישהו אומר דברים כאלה – הייתי לועגת לו במשך שעות! מי היה מאמין, שדראקו מאלפוי יוציא ממני את הצד הקיטשי והמטומטם הזה! אולי, זו הייתה 'התוכנית הזדונית' שלו? חייכתי אליו בחום. דראקו...

הרגשתי, איך הוא נושם נשימה עמוקה ומושך אותי קרוב אף יותר. שפתינו נצמדו. הרגשתי את מצחי לוהט ולחיי בוערות. מגע שפתיו היה רך כל כך! נשימותיו היו חמות על לחיי. רציתי שהנשיקה תימשך לנצח!

***

חיבקתי את הכרית בחוזקה, חיוך מטופש מרוח על פניי. שחזרתי בראשי את אירועי השעות האחרונות והתאפקתי שלא לצווח מהתרגשות. הסיבה היחידה, שהצלחתי לעצור את עצמי, הייתה שידעתי, שאם אעיר את אליסה – היא לא תיתן לי לחזור לישון לעולם! לא היה לי כוח לכל השאלות שלה.

נשכבתי על הגב ובהיתי בתקרה, חושבת על הדייט. הדייט הראשון.

לא יכולתי לחכות כבר לחלק 2!

סוף.

הפרק הקודם