הניצוץ

אז הנה הפרק-הארוך-במיוחד-ליום-הראשון-ללימודים-באיחור!! :)
שם קצת ארוך לפרק...
אז אני עדיין לא בטוחה איך בדיוק הפיק הזה יהיה (מבחינת הכתיבה), אבל כרגע זה כנראה כן יהיה מנקודת מבט של מישהו, פשוט כנראה שבחלק מהפרקים יהיה נקודת מבט של שתיים או אפילו שלוש...

ועוד שינוי- מעכשיו השמות של הפרקים יהיו שמות מעניינים יותר מפשוט השם של מי שהפרק מהנק' מבט שלו... :)
אל תדאגו, אתם תראו.

הפרק מוקדש ל... 'ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ'! (שם מסובך...) תודה רבה על התגובות :)

אוקיי אז ממש לא אהבתי את הפרק הזה (איך שהוא היה כתוב) אז כתבתי אותו מחדש והנה הוא כאןן!

לא מחקתי את התגובות שלכם אבל מוזמנים לכתוב תגובות חדשות... ונראה לי שהפרק הזה יצא גם יותר הגיוני...

וכמובן שהפרק עדיין מוקדש ל'ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ'! שוב תודה^^

אז למרות שיצא לי פי שתיים חפירות,

הנה הפרק!
תהנו❤
--

לונדון ארנול

השמיים היו אפורים, והרוח העיפה שוב ושוב את הכובעים מעל ראשי האנשים, כמו נלחמת בהם. היה זה מן הימים בהם כיף לשבת בבית, לשתות כוס שוקו חם ולקרוא ספר.
לייס נאנחה. במקום זה, היא ישבה במושב האחורי של אוטובוס מלוכלך ומקרטע, שעשה את דרכו באיטיות לרחובות הפחות נעימים של לונדון.
כאילו שאם הייתי בבית הייתי עושה את זה, חשבה לייס במרירות שגרתית, מדמיינת את כוס השוקו החמה כמו חלום רחוק ממנה.
אחרי עוד כמה תחנות היא סימנה לנהג, שילמה וירדה מהאוטובוס.
התחנה הייתה קטנה ומלוכלכת, ומעט האנשים שישבו בה היו שקועים בעיתונים מקומטים או מחכים למישהו שיזרוק להם כמה שקלים בתמורה לנגינתם.
לייס הסתובבה והחלה ללכת במורד הרחוב, מהדקת את הצעיף שכיסה את פניה ומחזיקה בידה מפה קטנה של הסביבה בה היא נמצאת.
אחרי כמה פניות, כמה פעמים שנאצלה לשוב על עקבותיה וכמה הנהונים אדישים לאנשים שהלכו מולה, היא הגיעה סוף סוף לרחוב קטן ומלוכלך.
כל הרחוב היו כמה בניינים קטנים וישנים, שברובם כבר לא חיו משפחות ובחלקם צמחו פרא צמחים וחיות משוטטות. בקצה הרחוב עמד בית מרזח ישן, שהשלט שבכניסה הכריז באותיות מתקלפות - "לונדון ארנול".
כל המראה העלוב של המקום לא התאים לעשרות האנשים שנדחקו ברחוב הצר וניסו להיכנס לבית המרזח.
לייס הביטה באדישות-מעושה באנשים הרבים שהמשיכו להיכנס ל"לונדון ארנול", והתעלמה מהשאלה המתבקשת, איך מצליחים כולם להיות בתוך הבניין הקטן.
עד מהרה הגיע תורה, והיא נכנסה בדלת האלון הגדולה.
לייס נעצרה בכניסה. המראה שנגלה לעיניה, גם אם לא הפתיע אותה, הדהים אותה. האולם הענק שנפרס מולה היה גדול מספיק בשביל שכל הרחוב יכנס בו כמה פעמים. הנרות שהאירו את האולם ריחפו באוויר, כמה מטרים מעל ראשה, ובאורך פלא לא נמסו על אף אחד מהאנשים באולם. או יותר נכון, לא נמסו כלל.
רצפת השיש שהבהיקה תחת רגליה, העמודים הגדולים שעמדו לאורך הקיר שמימינה, האגרטלים המעוטרים והתמונות שנתלו על הקירות נתנו את התחושה של ארמון מלוכה ישן.
לייס, מוקסמת מהמראה, פנתה להסתכל על האנשים שסביבה.
מבחינה מהירה שעשתה, היא ראתה שרוב התלמידים היו בין הגילאים 17 ל25. ממה שהיא הספיקה לקרוא, היא ידעה שהאנשים שנשארים מעל גיל 30 בבית הספר נקראים "קבוצת העילית", והם עוברים מבחנים קשים כדי להישאר בקבוצה הזאת. הרבה מהם שומרים אמונים לארווס. הם לא יוכלו לעזור לה, לא עד שהיא תדע בביטחון על מי אפשר לסמוך.
היא עברה לסרוק את התלמידים שהיו פחות או יותר בני גילה. חלקם עמדו בתוך ההמולה מבולבלים - רובם, בעצם. היו כמה בודדים שעמדו והסתכלו על כולם בעיניים בוחנות, כמוה, והיו נראים יותר מתאימים לתוכנית שלה. היו גם כאלה שכאילו הם כבר מכירים הכל, עמדו באחד מהתורים או דיברו עם תלמידים גדולים מהם.
לייס השתחלה לתוך אחד התורים, מנסה להשתלב בין כולם. עד מהרה הגיעה למסגרת תמונה שהייתה ממוסמרת אל הקיר. הבעיה היחידה הייתה שלא הייתה שום תמונה בפנים. לייס קימטה את מצחה, אבל כעבור שניות בודדות התגשמה בתוך התמונה שרטוט של תיק גדול ולידו נייר מגולגל. לייס חיכתה שעוד משהו יקרה, אבל שום קוסם לא התגשם מהאוויר והביא לה את הציוד שלה ושום שער לא נפתח והזמין אותה לתוך סמטה מסתורית.
"את אמורה לשלם," נשמע קול משועמם מאחוריה. היא הסתובבה אחורה, וראתה נערה שהייתה כנראה בגילה, לבושה כולה בצבע שחור עם אוזניה אחת תקועה בתוך אוזנה, והאוזניה השניה משתלשלת לצד גופה. היא כנראה הוציאה אותה כדי להסביר ללייס מה צריך לעשות.
"מה? איפה?" שאלה לייס בבלבול.
הנערה החוותה בידה על חור קטן שהיה מעל למסגרת התמונה. לייס הכניסה לשם את מספר המטבעות שהייתה צריכה להכניס, לפי הסכום שהיה כתוב במכתב הקבלה, ותוך רגע התיק ההולוגרמי נהפך למוחשי ונפל לרגליה.
היא זזה הצידה, לוקחת איתה את התיק והקלף המגולגל, ונתנה לנערה לבושת השחורים שמאחוריה לקחת את הציוד שלה.
"את יודעת מה עושים פה?" שאלה לייס את הנערה, שכנראה הכירה את מהלך העניינים. הנערה העמיסה את התיק שלה על גבה ופנתה להסתכל על לייס.
"עכשיו הולכים להוגוורטס," היא פוצצה בלון של מסטיק באדישות.
"רגע, מה עם כל שאר התורים?"
"כולם אותו דבר. יש הרבה תורים רק בגלל שיש הרבה תלמידים," היא משכה בכתפיה והידקה את הקוקו בו אספה את שערה הבלונדיני. "יש בערך 15 שערי קסם. כך קוראים למסגרות התמונות," הוסיפה כשראתה את הבעתה המבולבלת של לייס, "דרכם את מקבלת את כל הציוד שלך ללימודים. שערי הקסם מסוגלים להעביר חפצים ממקום למקום, ממש כמו התעתקות של חפצים, וכשהשער מזהה אותך - בעזרת קסם - הוא שולח לך את הציוד שלך לפי מה שאת צריכה. די מתוחכם, הייתי אומרת."
"וואו. מאיפה כל הידע?" שאלה לייס בהתפעלות.
"ספרים."
"אני לייס," אמגה לייס בחיוך. היא עדיין לא סמכה על הנערה, אבל כמות הידע שלה תוכל לעזור לה מאוד.
"קאמר," ענתה הנערה אחרי כמה שניות של היסוס.
"קאמר, את יודעת במקרה מה זה הדף המגולגל שהגיע עם התיק שלי?" שאלה לייס בזמן שהן פילסו לעצמן דרך בין כל האנשים.
"זה המיון שלך," אמרה קאמר.
לייס נעמדה לרגע במקומה מרוב הפתעה. "מה זאת אומרת מיון? לא אמור להיות-" היא עצרה את עצמה. אסור שקאמר תדע שהיא יודעת על 'הוגוורטס הישנה'. "להיות משהו מסודר יותר?" היא המציאה סיום צולע למשפט.
קאמר הביטה בה בחשד, אבל נראה היה שהיא החליטה שהכל בסדר. "לפי דעתי זה מאוד מסודר, וגם קצר מאוד. איזה בית את?"
לייס פתחה את הדף שלה. השורות הראשונות היו ברכה לכבוד קבלתה להוגוורטס, ולאחר מכן היה כתוב באותיות אדומות וגדולות את הבית אליו התקבלה. "גריפינדור, ואת?"
"סלית'רין," אמרה קאמר ויצרה עוד בועה מהמסטיק שלה.
"באמת? את לא נראת לי סלית'רין," אמרה לייס וגילגלה את הדף שלה בחזרה.
"הדף טוען אחרת," משכה קאמר בכתפיה.
הן דיברו עוד כמה דקות, וככל שעבר הזמן לייס השתכנעה יותר ויותר בשני דברים. קאמר יכולה ממש לעזור לה במשימה שלה נגר ארווס. ואסור לה לסמוך עליה.
שלוש צפירות חזקות קטעו את שיחתן באמצע.
"מה זה?" צעקה לייס.
קאמר חיכתה עד שהצפירות יגמרו, ואז הסבירה. "זה אומר שהשעה 11, וצריך להסתדר בתוך הריבועים האלה," היא הצביעה על מתארים זוהרים דקים שהחלו להופיע על הרצפה, "כדי להגיע להוגוורטס."
לייס נעמדה בתוך אחד הריבועים כשהתיק שלה על גבה, וקאמר נעמדה לידה.
"איך בדיוק זה קור-אההה," צעקה לייס בפחד, או לפחות ניסתה לצעוק, כשהרגישה שגופה כאילו מחליק לתוך צינור דקיק, ושהיא לא מצליחה לנשום.
כעבור שניות בודדות השתחרר הלחץ סביבה, והיא מצאה את עצמה עומדת בתוך אותו ריבוע, כשקאמר לידה. רק כשהרימה את ראשה להביט סביבה, גילתה שהיא נמצאת במקום אחר לגמרי מ"לונדון ארנול".
"מ-מה זה היה?" היא גמגמה.
"מכשיר מעתיק. התעתקית בשביל כל אלה שלא יודעים עדיין לעשות את זה בעצמם," אמרה קאמר כמו רובוטית וניקתה מעל חולצתה גרגיר אבק דמיוני.
"וואו," לייס נשמה כמה נשימות עמוקות עד שהצליחה לדבר שוב רגיל. "זה היה קצת... לוחץ."
"כן, זה אחת מתופעות הלוואי של התעתקות," גיכחה קאמר.
"תלמידים יקרים," קול חזק קטע את הדיבור שלהן בפעם שניה.
"ברוכים הבאים... להוגוורטס."

*לגבי הסוף של הפרק הקודם של לייס (עם הצרחה) אז החלטתי למתוח אתכם עוד קצת (מוחאחאחעע) אז תחכו בסבלנותת.

מוזמנים להגיב (או להגיב שוב;))

הפרק הקודם		הפרק הבא