מאלפוי הבת

וואו! אני כותבת פרק עשירי! לא ייאמן!
את הפרק העשירי אני מקדישה לכל מי שאהב את הפאנפיק ונתן לי מוטיבציה לכתוב עוד פרק.
אה, וכפיצוי על הפרקים האחרונים שהיו קצרים ועל זה שלא העלתי מלא זמן, השתדלתי שהפרק הזה יהיה די ארוך.
תהנו!

 

בבוקר היום השני, קמתי עם הרבה פחות חשק והרבה יותר הרהורים. ארבלה בדיוק כינסה את בנות המגמה כדי ללכת להלוויה של המורה למחול. כל המחנה נראה בדיכאון. אף אחד לא צחק, חיוכים ראו בקושי, כאילו פטירתה של המורה הת'ר ממש הרסה את המחנה.
או, חשבתי לעצמי, שיש משהו אחר שמדכדך את האווירה. ואני חייבת לגלות מה זה!
בלי לשים לב, רגליי הוליכו אותי אל המזכירות.
"אלינור! בוקר טוב!" קראה אלי ננסי וקטעה את חוט המחשבה שלי. "את מחפשת משהו?"
"אה… לא ממש" עניתי בהיסוס. מה הייתי אומרת לה, שאני מחפשת מידע?
"אז בואי, אין היום לימודים. את מוזמנת אלי. אפשר להציע לך תה?" שאלה אותה. "אוקיי" עניתי. מה כבר היה לי להפסיד? נכנסתי אחרי ננסי לביתן המזכירות. מתוך הביתן יצאו שתי דלתות. אחת לחדר של מלי (המזכירה השניה) ואחת לחדר של ננסי. היא הוציאה מהתיק שלה צרור מפתחות ענק והתחילה לנסות את כל המפתחות בזה אחר זה. חיכיתי בסבלנות. המפתח ה21 התאים, ונכנסנו לחדר. אם הייתי צריכה לתאר אותו במילה אחת הייתי אומרת: מבולגן. כל תכולת החדר נשפכה על הרצפה. בגדים בערמה גדולה ומרושלת, שטיח דפים על הרצפה ועוד שלל פריטים מוזרים שלא היה ברור למה הם משמשים. ננסי איכשהוא הצליחה למצוא קומקום קטן בערימה הזו והתחילה להרתיח אותו.
"אה, וסליחה על הבלגן" היא אמרה כבדרך אגב. "לא.. זה.. בסדר" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף. לאחר כמה דקות התיישבנו ליד השולחן הקטן שהיה בחדר עם שתי כוסות תה חם.
"אז איך הולך לך אצלנו?" שאלה אותי. "בסדר" עניתי. "אני לא תלמידה טובה במיוחד, אבל ממש כיף לי כאן. טוב בהרבה מהבית שלי". "כן…" היא הנהנה אלי בהבנה "גם אני עד לפני כמה שנים הייתי תלמידה פה. בבית התייחסו אלי ממש נורא". השתררה שתיקה. "סליחה על קבלת הפנים הקצת מוזרה…" היא אמרה פתאום "בשנים רגילות הכל מתנהל אחרת". "מה קורה?" שאלתי. "אני לא יכולה לספר." היא אמרה, וצל כיסה את פניה. "אני רק יכולה לומר לך שמשהו רע קורה". התבאסתי. קיוויתי סוף סוף להשיג מידע נורמלי.
"אבל בואי נחליף נושא" היא אמרה בעליזות. "חבל סתם לשקוע באבל. שמעת את החדשות? שר הקסמים אמור להגיע לכאן בשבוע הבא!"

כעבור כמה דקות של שיחה נעימה נפרדנו. ננסי הייתה צריכה לחזור לעבודה במזכירות. נפלה עליה ועל מלי הרבה עבודה לקראת הביקור של שר הקסמים. כשעמדתי לצאת היא קראה אלי לפתע:"אה! נזכרתי מה רציתי להביא לך! קיבלת דואר אתמול!" "דואר?" שאלתי "את מתכוונת לינשוף של מוגלגים?" "כן, כן" ענתה לי ננסי בפיזור דעת תוך כדי שהיא מפשפשת בערמה של מעטפות "הנה זה!" היא הגישה לי מעטפה ירוקה עם נחש כסוף. החוורתי. הודיתי לה ורצתי ריצה פרועה בחזרה לביתן, ובכלל לא היה לי אכפת שהגשרים רועדים מתחת לרגליים שלי. יש דברים חשובים יותר.


"רייגןןןןןןןן!!!"  צעקתי לאחותי כשהתפרצתי מתנשפת לביתן. "מה זה הרעש הזה על הבוקר?" שאלה אותי אליס בקול מנומנם. "אין לימודים היום, תנו לישון!"  "סליחה" מלמלתי והלכתי להעיר את רייגן. סיפרתי לה על המכתב שקיבלתי והצעתי לה שנלך לפתוח אותו יחד. כמו ששיערתי, היא הסתקרנה והסכימה מיד לבוא. נשאר רק דבר אחד.
"אמה!" לחשתי אל השיער הג'ינג'י "תתעוררי!". אמה פתחה עין אחת. "מה?" היא שאלה אותי. "איפה יש מקום שקט שאפשר לפטפט בו בלי שישמעו?" "יש הרבה מקומות. את יכוה ללכת לסלע הגדול, זה שליד הביתנים של השכבה השביעית. רק שימי לב שאת הולכת עם מישהי". "כן, אני ורייגן הולכות לטייל קצת. לילה טוב! ותודה!"

"מדראקו"
"מאמא ואבא"
"מדראקו!"
"מאמא ואבא!"
"מכתב מדראקו זה סימן רע. רע מאוד" אמרה לי רייגן. "רע כמעט כמו מדודה בלה". "הי! אל תגזימי!" אמרתי לה. "הכל טוב יותר מדודה בלה. בואי פשוט נפתח ונגלה" פתחתי את המעטפה. כמו שניחשתי זה היה מדראקו. קראתי בקול את המכתב:

לאלינור היקרה
קודם כל אני רוצה לבקש ממך סליחה. אני יודע שלא התנהגתי אלייך בסדר.
אני מקווה שטוב לך יותר בפנימייה.
אמא ואבא שמחים שהלכת ושהם נפטרו ממך אבל אני ממש לא.
אני רוצה שתדעי שאת חשובה לי.
את בכל זאת אחותי ואני דואג לך.

ולכן אני אספר לך, גם אם זה יסכן אותי: שמעתי שיש קבוצה בשם "הטהורים" שרוצים להרוס את הפנימייה שלכם. המטרה שלהם היא להרוג את כל הסקיבים, חצויי הדם ובוגדי הדם. הם עומדים להתחיל במחנה לכם ומשם להתפשט לכל העולם. אולי שמעת על זה כבר, אבל בשבוע שעבר הם פוצצו גשר בזמן שהייתה עליו מורה סקיבית מהפנימייה שלך. היא נפצעה קשה ומתה.
המטרה הבאה שלהם היא להרוג את גברת פיג. יש להם מנהרות תת קרקעיות ביער והם מתכננים לפרוץ מהן ולרצוח אותה באחד הלילות.חבר שלי מרקוס פלינט הצטרף אליהם ושמעתי ממנו את כל זה.
לא יכולתי להתעלם מהמידע הזה.
גם אם את לא יודעת, אני דואג לך.
אני מקווה שעזרתי לך. תכתבי לי בחזרה.
אוהב אותך תמיד,
אחיך הגדול, דראקו.

הרגשתי שהרצפה נשמטת לי מתחת לרגליים.
רייגן חיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה בחזרה ושתינו בכינו ובכינו ובכינו.
למה דווקא את ארבלה?!
מה החיים שלי היו שווים לפני שהיא התערבה בהם?!
למה דווקא הטובים צריכים למות בסוף?!?!
היינו חסרות אונים לחלוטין. פשוט ישבנו ובכינו בלי סוף.
פתאום הרגשתי שמשהו משפשף לי את מפרק היד.
ואז הכל נהייה שחור

הפרק הקודם		הפרק הבא