המכשפה האלפית

אז מלא זמן לא העלתי עוד פרק, אז החלטתי לעלות עוד אחד עכשיו. זה פרק מעבר כזה אז הוא לא משהו, והוא גם די קצר.

-----------------

אלי יצאה מחדר הנחיצות וניסתה לצאת מהוגוורטס.

היא הביטה סביבה לוודא שאף אחד לא עוקב אחריה, והתחילה לרוץ.

ואז היא נתקלה במישהו. תיקון, מישהי.

אלי הביטה על פרופסור אלנור, המורה לגילוי עתידות של אחותה, לילי, שכעת הייתה בשנה החמישית שלה בהוגוורטס.

היא קיוותה שפרופסור אלנור תתעלם ממנה. אבל פרופסור אלנור הסתכלה על אלי במבט מוזר וחודר.

''לא תצלחי להימלט מהגורל'' היא מלמלה כמתוך טרנס.

''את הגורל אי אפשר לרמות. מה שצריך לקרות יקרה'' היא המשיכה למלמל.

ואז המבט שלה התרכך והיא הביטה על אלי בבילבול. ''מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות בשיעור?''

''אני אה... בדיוק בדרך אליו'' שיקרה אלי.

פרופסור אלנור הרימה גבה. ''איזה שיעור יש לך עכשיו, שאת מרשה לעצמך לאחר בעשרים וחמש דקות?''

''א-אני בדיוק הלכתי לשירותים'' היא אמרה וקיוותה שהיא נשמעה אמינה.

''עכשיו אני חוזרת לשיעור''. לא נראה שהשקר עבד כל כך טוב, אבל אלי לא חיכתה לראות את זה. היא רצה מייד אחרי המשפט שלה.

באמצע הריצה, היא קלטה שהיא לא יכולה לצאת מהוגוורטס סתם ככה.

אז היא נעצרה, והתחילה לחשוב. אולי האלפים השאירו רמז כלשהו בחדר המועדון של גריפנדור. אומנם זה היה סיכוי קלוש, אך זה היה הרעיון היחיד שיש לה.

היא הגיעה לחדר המועדון של גריפנדור, ולפני שהספיקה לחפש, היא קלטה שיש גביש מוכר על הרצפה.

היא הרימה אותו וניסתה להיזכר מאיפה הוא נראה לה מוכר.

ואז היא הבינה- כשסופי הביאה אותה לערים האבודות, היא הניפה גביש כזה בדיוק לעבר האור.

אבל כרגע, לא היה איפה שהיא נמצאת אור. המקום הפתוח היחיד שיכלה להגיע אליו היה המדשאות.

היא יצאה מחדר המעודון של גריפינדור והחלה לרוץ לעבר המדשאות, מתעלמת מקריאות של ילדים ומורים ששאלו אותה לאן היא רצה. כ

שהיא הגיעה למדשאות, היא היססה.

אולי זה מסוכן? היא לא יודעת אפילו מה זה עושה.

אבל לא הייתה לה ברירה. ולפני שהספיקה להסס שוב, היא הניפה את הגביש לעבר השמש, ונכנסה לנתיב שיצר עבורה.

וזאת הייתה הטעות הכי גרועה שהיא עשתה בחייה.

היא התחילה להרגיש מותשת כל כך, ומשהו ניסה למשוך אותה, משהו כל כך מפתה...

אלי נאבקה בזה, אבל זה רק הפך אותה מותשת יותר ויותר.

היא כמעט ויתרה, ונתנה לתחושה החמימה והמפתה למשוך אותה לאט לאט...

אבל אסור היה לה לוותר. היא המשיכה להאבק, עד שהרגישה שהיא עוזבת את קרן האור הזאת, ומגיעה למקום שהיא לא הייתה בו עוד.

אבל לא היה לה זמן להתפעל. היא הייתה יותר מדי מותשת, ולא יכלה עוד להחזיק מעמד.

היא הרגישה איך עיניה לאט לאט נעצמות כשהיא איבדה את ההכרה.

הפרק הקודם