אנדי שוב

בס"ד

חזרתי אפשר להירגע. כפיצוי, קבלו פרק חופר במיוחד.

"מה?" היה כל מה שהארי הצליח לומר.

פרופסור מקגונגל הרימה גבה. "מוטב שתתלווה אליי – לא, למעשה, מוטב שאקח אותך למדאם פומפרי. אחריי."

תחושת חמימות משונה צצה לפתע בבית החזה של הארי, והוא הרגיש שהיא הולכת ומתפשטת לשאר הגוף. כמה זמן שהוא לא שמע את הקול חמור הסבר הזה. והנה, מקגונגל מסתובבת והולכת, מצפה שהארי ילך בעקבותיה. פתאום הוא העריך מחדש את צורת ההליכה שלה ושפת הגוף שלה.

הוא רץ בעקבותיה. "אני בא!" הוא צהל.

"מוטב שכך אכן תעשה, פוטר. אני ארצה לשאול אותך כמה שאלות אחרי שתיבדק."

לא ייאמן. לא ייאמן. הארי לא הפסיק לחשוב על צמד המילים הזה במוחו. אם מקגונגל כאן, זה אומר שיש ראשי בתים, ושיש שינוי צורה, ושיש – ושיש –

רגע אחד. היא לא אמיתית. שום דבר מזה לא אמיתי. גם אנדי, אותו פגש קודם, לא אמיתי.

הארי נמצא במשימה, ואסור לו לאפשר לאנד"א לשטות בו. וכעת, משזה עלה במוחו, הוא קיווה שאנד"א לא תעלה הילוך בשטיונות שלה. שהדמות הצועדת לפניו לא תסתובב לפתע ותשלח לעברו קללות או מרלין יודע מה.

אבל נראה שלא קרה דבר. הפרופסור התקדמה בדממה אל עבר הטירה, והארי צעד בעקבותיה. פעימות ליבו האיצו, והוא ייחס זאת לדריכות בה הוא רצה לנקוט – מי יודע מה תהיה הסכנה הבאה, או היכן אנד"א מסתירה את קולבלעתי והאחרים – אבל עדיין ספק קטן ניקר בליבו, שמא הדופק המואץ נובע מההתרגשות לראות את מקגונגל מולו, בשר ודם, חיה וקיימת.

"נוקס," מדאם פומפרי אמרה. שרביטה, שסינוור את אישוניו של הארי, כבה. הוא מצמץ קלות, מנסה להיפטר מהנקודה שריצדה בשדה ראייתו איפה שאלומת האור פגעה בו.

הוא ישב על אחת המיטות במרפאה, ממתין להמשך הבדיקה הקפדנית של המרפאה המסורה. אך להפתעתו, מדאם פומפרי התרחקה ממנו. "זהו, פוטר, גם פיזיולוגית אתה בסדר גמור," היא אמרה. ואז הוסיפה, כאילו לעצמה, "זה די משונה..."

"מה?" הוא שאל.

"שנחלצת ממקום כזה בריא ושלם. גם מבחינה גופנית, וגם ללא כל שארית של קסם אפל בתוכך..."

"איזה מקום? למה שיהיה בתוכי קסם אפל?" הוא תהה.

מדאם פומפרי פערה את פיה בתדהמה טהורה. "אני לא מאמינה. שככה יהיה לי טוב, איך לא חשבתי על זה?"

"על מה?" הארי שאל שוב, והרגל שלו התחילה לרטוט. ממתי מדאם פומפרי מדברת בחידות כאלה? היא תמיד הייתה האישה הכי ישירה בכל הוגוורטס, והמסתורין הזה כלל לא הלם אותה. ואז, הארי נדרש שוב להזכיר לעצמו שהוא בתוך אנד"א. קול קטן בראשו הטיח בו נזיפות על כך שהוא מרבה לשכוח את זה.

"לא בדקתי נזק נפשי," היא מיד אמרה. "רק נזקים פיזיים או נזקי קסמים אפלים. אבל בטח עברת שם דברים לא פשוטים, מה?"

"איפה?!" הוא שאל, מעט בקול רם יותר משתכנן. נכון, כל החוויה הזאת היא אשליה, אבל יצר הסקרנות של הארי היה חזק ממנו. איפה הם חושבים שהוא היה?

"בתוך ה – ה – המקום הנורא ההוא, הארי," קולה של מדאם פומפרי רעד קלות. "איפה אתה חושב שהיית לפני שיצאת מהערפל הזה ושבת אלינו?"

"במקום נורא?" הארי שאל. אז זאת תהיה הגרסה של אנד"א למציאות? מה היא זוממת? ומתי יהיה לו זמן חופשי למצוא את קולבלעתי והאחרים? או שבעצם זו התוכנית של אנד"א – להעסיק אותו כל הזמן כדי שלא יתפנה לחפש אותם, ואז היא תשלח את זרועות התמנון האפלות שלה ותשמור אותו אצלה לנצח!

מדאם פומפרי – שהיא לא מדאם פומפרי האמיתית, הארי נאלץ להזכיר לעצמו – נאנחה אנחה משכנעת במיוחד. "לא חשוב. אם אתה לא זוכר את זה, זה לא התפקיד שלי להזכיר לך. אולי המנהלת תאמר לך משהו על זה."

"המנהלת?" הארי, שוב, חזר אחריה. המילה הזאת התגלגלה באופן כה חריג על לשונו. זה זמן רב שלא הייתה להוגוורטס מנהלת אישה.

"המנהלת? מינרווה מקגונגל?..." מדאם פומפרי נאנחה.

מה פתאום מקגנוגל מנהלת? למה שפליטיק לא יהיה מנהל?

"טוב, אם הם באמת שיבשו לך את המוח, לרפא אותך ייקח מעט יותר זמן ממה שחשבתי..." המשיכה מדאם פומפרי בשלה.

הארי הרגיש מטופש פתאום. ברור שמקגונגל היא המנהלת! אם המקגונגל אותה זכר הייתה הסגנית של דמבלדור, זה אך טבעי שהיא תנהל אחרי מותו, בניגוד למציאות בה סנייפ היה המנהל, ואז פליטיק המשיך אותו.

"אבל לא אוכל להשאיר אותך פה כל הזמן, תצטרך לבוא הנה לבדיקות אחת ליום," מדאם פומפרי המשיכה לדבר, ולא שמה לב שהארי שקוע במחשבות משלו.

רגע אחד, אנד"א עשתה כאן פדיחה רצינית! הרי היא בנתה עבורו עולם בו הוא נמצא בשנתו השלישית או הרביעית אם לשפוט לפי גילו הצעיר.

"כן, ככה נעשה, עד שאזהה מה הבעיה, או גרוע מזה – עד שנאלץ לשלוח אותך לקדוש מנגו," מדאם פומפרי המשיכה, אבל הפעם הארי עצר אותה. "אהא! איך מקגונגל מנהלת אם אני בשנה השלישית?"

"סליחה?" היא נראתה מבולבלת.

"כן, או הרביעית, לא יודע, זה לא משנה," הארי חייך. זהו, הוא ניצח. כל מה שנשאר לו זה למצוא את קולבלעתי והשאר. "כאילו, בהתחשב בגיל שלי לכאורה בתוך הסימולציה. זה אומר שדמבלדור חי! אז למה הוא לא המנהל? עליתי עלייך! זהו, אפשר לסיים! עכשיו איפה הם?"

מדאם פומפרי גילגלה עיניים. "איך אתה מדבר כאלה שטויות בלי שיש לך חום או בלי שהטילו עליך קונפונדוס, תגיד לי? אתה דמנטי? אתה לא בשנה שלישית!"

"מ – מה?" הארי התבלבל.

"ודמבלדור מת! מת! אני מסכימה, גם לי היה קשה לעכל שזה באמת קרה, אבל הוא מת! שוכב לו שם בחוץ בקבר שלו כבר שנה וחצי!"

"שנה ו־וחצי? מה? אבל אני צעיר! תראי אותי!"

"אתה בן 18, וטוב שכך כי ככה אפשר לשלוח אותך למנגו בלי לחכות לבירוקרטיה של אישורי אפוטרופוסים – שככל הזכור לי הם לא בדיוק ששו להתעסק בכל דבר שנוגע אליך, הזוג המגעיל הזה."

"איך 18?!" הארי זעק פתאום. זה לא ייתכן, הוא הרי מרגיש צעיר יותר!

ואז ההבנה היכתה בו כמו מרביצן. הגוף שלו באמת צעיר יותר, אבל במעט ממה שחשב. הוא כבר שכח איך זה להיות בן 18, או בן 13. הוא פשוט הרגיש צעיר יותר, וזה הספיק לו לקפוץ למסקנות חפוזות. מסתבר שאנד"א לא פישלה אחרי הכל.

"אבל אם אני בן 18 אז למה אני פה?" הוא שאל.

"מה זאת אומרת? אתה באת לפה!" היא הרימה את קולה, "יצאת מהערפל ישר לפה! מה אתה שואל אותי? יודע מה, אין לי סבלנות אליך. די, לך מפה. צא לי מהמרפאה, ותחזור מחר בבוקר לבדיקות!"

הארי נעמד ופסע לכיוון היציאה מהמרפאה. היא באמת נותנת לו פשוט... ללכת?

"נו, אתה עוד כאן? ביי ביי!" היא נופפה לו בעצבים. הוא פלט צחקוק מובך ויצא החוצה בלית ברירה, מוצא את עצמו לבדו במסדרונות הוגוורטס של אנד"א.

ובכן, זה היה מעניין. הוא לא ממש הצליח להבין מה אנד"א ניסתה להשיג בזה. אבל ניחא, עכשיו הוא פנוי לחפש אותם.

איפה להתחיל?

אם הארי היה רוצה להחביא משהו בהוגוורטס, איפה זה היה? חדר הנחיצות כנראה. או היער האסור. אבל לפי מה שמדאם פומפרי אמרה, גם בית החולים על שם הקדוש מנגו קיים, וזה אומר שיש בעולם הזה הרבה יותר מאשר רק הוגוורטס. ובנוסף, אנד"א יודעת את זה, את כל מחשבותיו של הארי על מקומות מחבוא אפשריים, והיא בוודאי לא תשים את השבויים שלה סתם כך שם ביער או בחדר הנחיצות. למעשה, מה מונע ממנה לשנות את מיקומם בכל רגע נתון לפי מחשבותיו של הארי?

נראה שאין להארי ברירה, אלא לפעול בלי לחשוב. באופן בלתי צפוי בעליל, וכך אנד"א לא תוכל לחזות את צעדיו הבאים. אבל האם אנד"א חשופה גם לתת מודע של הארי? אם כן, היא בוודאי תדע מה הארי יעשה לפני שיעשה זאת באמת, גם אם יפעל אימפולסיבית. ואם לא, ובכן, ארני הזכיר משהו על זה שההיגיון של אנדא עובד כמו חלום. האם זה אומר שהמודע והתת מודע שלו משמשים כאן בערבוביה? הוא יצטרך לשאול את ארני לגבי זה כשייצא.

בעצם, מה מונע ממנו לצאת שוב?

הוא מיהר לאחד מחלונות הטירה שהשקיף אל עבר המדשאות. נראה שהערפל עדיין היה שם. הוא יכול פשוט לצאת ולשאול אותו.

אבל אולי לפני כן...

אנדי ומקגונגל שוב עלו במוחו. אולי הוא רק ייתן בהם מבט קטן לפני שילך? כדי שיצא עם הרגשה טובה? אנדי בטח נמצא בחדר המועדון של גריפינדור, ורק המחשבה הזאת גרמה לרגליו של הארי לקחת אותו לשם בריצה.

הוא הגיע לכניסה לחדר המועדון לפני שהספיק אפילו לשים לב שהחל לרוץ. כנראה היה זה מעין זיכרון שריר שהוביל לשם את רגליו, או המחשבה על כך שהמקום לו קרא בית כל כך הרבה שנים נמצא בהישג יד. הוא בקושי שם לב לפרצופים שהפנו לו עוברים ושבים במסדרונות – פרצופים נרגשים, מעט חוששים. הם לא היו שונים מהפרצופים שהארי ספג בדרך כלל, לרוב בשל הפרסום לו זכה, לטוב ולרע.

האישה השמנה הייתה שם, כמו תמיד, והביטה בהארי באותו מבט בוחן. "סיסמה?" היא שאלה, ושפתיו של הארי חזרו אחריה בדממה. הכל היה כל כך מוכר, כאילו מעולם לא עזב את הוגוורטס.

אוי, הלוואי שהוא מעולם לא היה עוזב את הוגוורטס.

"אתה מתכוון לומר מה הסיסמה או לא?" האיצה בו האישה השמנה, והחזירה אותו למציאות. כלומר – לסימולציה. הארי נשך את שפתו התחתונה. הוא צריך להתעשת על עצמו.

"אה..." הוא פלט. איך הוא אמור לדעת את הסיסמה בדיוק? למעשה, גם הדמויות שאנד"א יצרה לא מצפות ממנו לדעת את הסיסמה, נכון? הרי מבחינתם הוא חזר עכשיו מהיעדרות ממושכת.

האמת, זו אינה הפעם הראשונה שהסימולציה מסגלת את הדמויות שלה להגיב להיעדרות של הארי. זיכרון מהעבר הלא רחוק עלה במוחו.

"הארי, חשבנו שאתה מת," היה מה שרון אמר מבעד לחיוך מקריפ בשלב השלישי של המבחן, "אבל אתה לא. איזה קטע, מה?". ההבדל בין התגובות הנונשלנטיות שהיו להם אז לבין ההתרגשות והחשש שהארי חווה מאנדי, מקגונגל ופומפרי צרם לו. לרגע הוא חשש שזה מעיד על רמה גבוהה של אנד"א בה לא נתקל בעבר, אבל אז הוא נזכר שהתגובות האדישות מהמבחן היו מתוכננות למעשה. כעת, נראה שאנד"א מנסה ללכת לכיוון אמין יותר, ומסגלת לדמויות התנהגות אופיינית. אם כך, חשב הארי, באמת אין סיבה שיצפו ממנו לדעת את הסיסמה למגדל גריפינדור.

מצד שני, הם כלל לא יודעים שהוא בדרך למגדל גריפינדור. כלומר, אנד"א יודעת. אבל אנד"א בוודאי תנסה לשמור על אמינות. לכן, אם הוא ייאלץ להמתין שיכניסו אותו, זה בוודאי לא יקרה מיד.

ומצד ראשון עוד פעם, אם לא יכניסו אותו עכשיו, הוא פשוט יסוב על עקבותיו ויצא משם, בחזרה למציאות. ובהנחה שאנד"א רוצה להשאיר אותו, היא לא תיתן לו לצאת בקלות כזאת. נכון? היא הולכת לפגוע לעצמה באמינות ולגרום לגריפינדורי אקראי לעבור שם ולהכניס אותו, נכון?

נכון, אנדא? את תתני לי לראות אותם, נכון? את אנדי לפחות. הוא חשב לעצמו. את לא רוצה שאלך, נכון?

הוא השתעשע מהמחשבה שהוא נושא ונותן עם אנדא במחשבותיו. אבל נראה שהיא בחרה לשמור על אמינות. אף גריפינדורי לא עבר שם במשך דקה ארוכה.

בעודו נאנח, הארי הפנה את גבו לאישה השמנה. אני לא אחזור, הוא חשב. אני באמת הולך.

וכדי לממש את איומו, הוא החל לצעוד משם. עכשיו בטוח מישהו יצוץ כדי לעצור אותו, נכון?

מסתבר שלא. הארי מצא את עצמו נעמד בסופו של דבר מול הערפל, דבר לא עצר אותו בדרך. הוא הבחין שתלמידי הוגוורטס ששטפו את המדשאות השתדלו לשמור על מרחק מה מהערפל, וחלקם נעצו את מבטם בהארי כשנעמד מולו, אך חבריהם מיהרו למרפק אותם ולהסיח את דעתם.

נראה שאיש לא עומד לעצור אותו, על אף שזה לא מוצא חן בעיניהם.

אין בעיה. שניים יכולים לשחק את המשחק הזה. הוא נשם עמוק, ועבר דרך הערפל החוצה משם.

הוא מצא את עצמו שכוב במיטה, בדיוק כפי שהיה לפני דקות ספורות. הוא פקח את עיניו, רואה מולו את התקרה המוכרת של מעבדת אנד"א.

"כן, היה יחסית גשום היום," הוא שמע את קולו של ארני, "אבל זה לא נורא. היו גשמים חזקים יותר."

"אלא אם אתה שואל את זואי מאגף כוח אדם," הוא שמע את דאנקן מצחקק, "מה עבר לה בראש כשהיא באה עם המגפיים המכוערים האלה?"

הם בכלל לא שמו לב שהוא התעורר, מה? הוא כיחכח בגרונו בקול רם ושיחת החולין שלהם פסקה.

"הארי?" נשמעה שאלה. הם לא אמורים להשגיח עליו או משהו? מה זה היה?

"כן," הוא סינן מבעד לשיניו, נחשף לקולו המבוגר במעט. ואכן, הקול שלו בסימולציה נשמע צעיר יותר, אבל לא בהרבה. הוא הבין למה טעה לחשוב שהוא בן 14 בערך, וגם הבין למה הוא באמת היה בן 18 שם. 

"אה, סליחה," הוא שמע את ארני מתנצל. ואז הוא שמע טפיפת רגליים, מלווה במלמול "ברוך השב, הארי. היית מחובר לסימולציה רבע שעה בדיוק," בקולו של ארני.

האלקטרודות התנתקו מהארי והוא התיישב על המיטה. הוא סרק בזריזות את החדר, ליתר ביטחון – אין אף לא אד אחד. החדר נקי מערפל. הוא בחוץ.

"זה לא מוצא חן בעיניי," הוא מלמל.

בתזמון מושלם, דלת החדר נפתחה ונאדיה נכנסה פנימה. "מה לא מוצא חן בעיני מי?" היא שאלה, ואז הביטה בהארי. "הו, התעוררת! אני מתנצלת שפספסתי את זה, יצאתי לרגע לשירותים. אני אקרא לרון והרמיוני, הם לא רחוקים מפה."

הוא הביט בחדר. מלבד נאדיה שעמדה בפתח, הוא ראה את ארני עומד מולו בשרביט שלוף (כנראה כי הוא הסיר את האלקטרודות בדיוק, אבל זו עדיין לא הייתה תחושה נעימה), ואת דאנקן נעמד לא רחוק משם, שעון על הקיר ולוגם משקה קל כלשהו מכוס שקופה. הוא נופף להארי כשזה הביט בו. לצידו של הארי, עדיין נמו אותם ארבעה קוסמים.

"מה לא מוצא חן בעיניך, הארי?" שאלה נאדיה.

שאני יוצא מהסימולציה וזוכה לקבלת פנים כה אדישה, הוא רצה לענות. אבל הוא העדיף לבחור בתשובה דיפלומטית יותר. "שפשוט יצאתי משם. בלי... בלי שמישהו עצר אותי."

נראה שהוא הצליח לתפוס את תשומת ליבם של נאדיה, ארני ודאנקן. הם מיהרו להתיישב מולו. ארני צמצם את עיניו בריכוז, דאנקן הרעיד את רגלו מבלי משים, ונאדיה רכנה קדימה.

"ספר לנו בבקשה, מה קרה שם?" היא שאלה.

והארי סיפר להם. הוא לא נהנה מזה, אבל הוא ידע שזה מה שעליו לעשות. הוא סיפר איך מצא את עצמו בהוגוורטס, פגש את אנדי במדשאות, ואז פשוט יצא משם. ואיך, כשחזר, הוא פגש את –

"מה?" שאל דאנקן כשהארי נעצר פתאום, "את מי?"

הארי הרגיש חמימות נוראה צפה בפניו. איך הוא יספר להם על מקגונגל? היא פרי הדמיון שלו! פתאום להיזכר בה, לחשוב שהיא קיימת, ולהשמיע זאת באזניהם, זה היה מעשה טירוף. לא? זה נשמע להארי כל כך מטופש.

אבל זה חלק מהסיפור שאנד"א טוותה עבורו, וזה מה שעליו לספר להם. אולי כך יהיה להם קל יותר לחשוב יחד איתו איך למצוא את קולבלעתי והאחרים.

אז הוא סיפר להם על מקגונגל – למזלו, לא נרשמו תגובות קיצוניות כשהזכיר את שמה – ועל מדאם פומפרי. וכשהגיע לטיול הקטן שלו לתמונת האישה השמנה, נאדיה עצרה אותו פתאום. "למה הלכת לשם?" היא שאלה.

כי הוא רצה לפגוש את אנדי! אבל הוא לא יכול לומר להם את זה, נכון?

"חשבת שג'ואן והשאר מוחזקים שם?" הציע דאנקן.

הארי הנהן, ומיהר להוסיף, "וגם רציתי לבדוק את הגבולות של אנד"א, לראות מה היא מסוגלת לעשות. לראות אם היא תפגע באמינות של עצמה כדי לעודד אותי להישאר בפנים, כי אני לא יודע את הסיסמה לחדר המועדון של גריפינדור שם."

"נו?" ארני שאל פתאום. נראה שהגבולות של אנד"א עניינו אותו קצת יותר מדי.

"כלום," משך הארי בכתפיו. "היא טוטאלית, שומרת על אמינות. פשוט הסתובבתי ויצאתי, בלי שעצרו אותי."

ארני כיווץ את גבותיו אפילו יותר – הארי לא ידע שהדבר אפשרי – והחל לרשום דברים בפנקסו. "היא מיישמת את חוקי מרפי," הוא מלמל לעצמו, "מעניין..."

הארי לא ידע מה אלה חוקי מרפי, והוא גם לא ממש רצה לשאול. היה משהו אחר שעניין אותו ברגע הזה בקשר לדרך פעולתה של הסימולציה.

"אז מה עכשיו, הארי? אתה מתכנן לנוח קצת לפני שתחזור לשם?" שאל דאנקן.

הארי הניד בראשו. "רק לשאול משהו קטן, אם אפשר," הוא ביקש. "על איך שאנד"א עובדת."

ארני סגר את פנקסו כל כך מהר שהפנקס נפל לו מהידיים. "כן?" הוא פנה להארי.

"פשוט, אם אנד"א חשופה למחשבות שלי," ענה לו הארי, "האם היא חשופה לכל המחשבות שלי? כלומר, גם לחלק הלא מודע?"

"לכל האישיויות שלך, כפי שפרויד חילק אותן?" תהה ארני. "מעניין. אנדא משתמשת בביאור הכרה פשוט. לפחות כך תכננתי אותה בראשית הדרך," הוא חייך (בפה סגור הפעם, אבל זה רק גרם לו להיראות מטריד אפילו יותר), "ומבארי הכרה הם פשוט מבארי הכרה. הם לא למדו את התיאוריות המוגלגיות של פרויד. אז התשובה היא, הארי, שאני לא יודע."

נהדר, המסע שלו בחזרה למעבדה לא עזר לו בכלום חוץ מלשמוע את ארני מקשקש על אנשים עם שמות מוזרים כמו מרפי ופרויד. הוא היה יכול לראות את אנדי עכשיו.

"טוב, אז אני מניח שאחזור לשם," ביקש הארי. "בכל זאת, יש לי משימה."

ארני נאנח. "נו, טוב, הישכב בבקשה."

"רגע, אתה לא רוצה לפגוש את רון והרמיוני לפני שתחזור לשם?" שאל דאנקן.

הארי משך בכתפיו. "זה לא יכול להזיק," הוא ענה.

רון והרמיוני ישבו להם מחוץ למעבדה בכסאות המתנה ואכלו –

"–איך אוואת תקואים לאאוואאל האוגגי הזה?" שאל רון בפה מלא בצק.

"תפסיק לדבר בפה מלא, רון," הרמיוני ניסתה לגייס את הטון הכי נגעל שהצליחה, אבל היא ראתה על פניו של רון שהוא ידע שזה משעשע אותה.

ובכל זאת, רון בלע היטב ואז חזר על דבריו: "איך אמרת שקוראים למאכל המוגלגי הזה?"

"פיצה!" הרמיוני חייכה. "אני לא מאמינה שאין את זה אצל קוסמים."

"אולי רק במקום ממנו זה הגיע," רון הציע לאחר שבלע. "איטליה אמרת, נכון? זה היה טעים. במיוחד עם זיתים."

הרמיוני הסכימה. בהחלט שימח אותה לגלות שאבא של רון דאג שיוסיפו פיצות לקפיטריות של משרד הקסמים, אבל אחרי שהכירה לרון את המאכל הזה לפני דקות ספורות, לא היה ספק שהוא נהנה הרבה יותר ממנה.

דלת המעבדה נפתחה, ונאדיה הציצה משם. "רון, הרמיוני, רוצים לומר להארי שלום? הוא התעורר."

הם החליפו מבטים מחוייכים. "הוא הצליח? הוא חזר איתם?" שאל רון בהתרגשות.

נאדיה הנידה בראשה. "הוא רק חזר עם שאלה," היא ענתה.

הרמיוני הביטה ברון בבלבול. הוא בהחלט הזדהה איתה. משהו מוזר קורה להארי שם.

"טוב, אנחנו באים," הרמיוני אמרה. הם נעמדו ונכנסו לחדר.

כשהארי הבחין בהם, הוא נופף להם וחיוך קל עלה על שפתיו. "תפסתם אותי בדיוק לפני עוד סיבוב," הוא אמר להם, בעוד ארני חג סביבו כה וכה וממלמל דברים בעודו מנופף בשרביטו.

"מה, זהו? הארי נכנס שוב?" רון שאל, "בקושי הספקנו לדבר איתו!"

"אל תדאגו, נספר לכם הכל," דאנקן אמר להם. יופי, חשב הארי, שדאנקן יספר. ככה הארי יוכל לחזור בלב שקט, ולא להישאר ולספר הכל שוב בפעם השנייה.

הערפל המוכר עוד לא הספיק להתגבש בשדה ראייתו כשהארי חשב שבעצם כלל לא בטוח שהוא ימצא את עצמו בהוגוורטס שוב. אנד"א לא מחוייבת להמשכיות כלשהי, ואין לדעת במה ייתקל. אלא שלמזלו, לאחר שראייתו התערפלה והתבהרה, הוא מצא את עצמו שוב במדשאה.

מסתבר שמשאלתו לראות שוב את אנדי נענתה מהר מכפי שציפה, כיוון שהוא היה האדם הראשון שהארי ראה. "תגיד, אתה משוגע?" הוא הטיח בו, "למה חזרת לשם?"

הארי הביט בו בדממה. זו הייתה הפעם הראשונה שאנדי נראה... כועס?

"אתה לא מבין כמה דאגתי לך שוב!" אנדי המשיך בשלו. "חסר לך שתלך ככה עוד פעם בלי להודיע!"

לא, אנדי לא כעס. לפחות, לא היה שם רק כעס. הארי בהחלט ראה בעיניו של אנדי את הדאגה עליה דיבר.

"אני... אני מצטער," הארי שמע את עצמו אומר. הוא באמת הרגיש צער, למעשה. הוא רצה לראות את אנדי, אבל לא להכעיס אותו.

"עכשיו בוא, תגיד לכולם שלום. הם שמעו שחזרת והם משתגעים," אנדי אמר.

"ל־לבוא? לאן?" היסס הארי, "מי זה כולם?"

"מה זאת אומרת?" שאל אנדי, וזיק של אותו חיוך מוכר וממכר עלה על פניו. "לחדר המועדון! מחכים לך שם!"

חדר המועדון של גריפינדור! פתאום המחשבה שהארי באמת יצליח להיכנס לשם, ולא להישאר תקוע בחוץ, גרמה לו לרעד לא מוסבר.

"נו, בוא כבר!" אנדי כבר היה מחוייך לגמרי, "אתה רוצה שאגרור אותך לשם בכוח?"

הארי לא התנגד. אנדי אחז בכף ידו של הארי והחל באמת לגרור אותו לשם, והארי פלט שריקת התפעלות. הוא כבר שכח איזו כימיה נהדרת הייתה ביניהם, כאילו אנדי היה מסוגל לקרוא את מחשבותיו.

בעצם, אנדי באמת היה מסוגל לקרוא את מחשבותיו. כלומר, לא אנדי אלא אנד"א. והארי לא אהב את זה שהוא שוכח את זה שוב ושוב.

בעודם מתקדמים, הארי תהה איך יהיה לפגוש את רון והרמיוני שוב, בהתחשב בזה שפגש את רון והרמיוני האמיתיים לפני דקה. הוא התנחם בכך שהגיעו במהירות לאישה השמנה. וכשזו שאלה אותם מה הסיסמה, אנדי הכריז "תלישא גדולה!" והיא סבה על צירה. הסיסמה הזאת נשמעה כל כך טבעית להארי, כאילו היה יכול לנחש אותה בעצמו.

"חברים, תראו את מי הבאתי!" אנדי פסע פנימה והכריז תוך כדי שהוא מסתיר מעיניו של הארי את חדר המועדון, "אמרתי לכם שהוא יחזור!"

מלמולים נרגשים נשמעו. הארי שמע את שמו כמה וכמה פעמים.

"נו, תראה לנו אותו!" קול מוכר מאוד נשמע. הארי לא הצליח לזכור של מי הקול הזה.

"כן, אנדי, אתה רק דיבורים, במיוחד כשזה נוגע להארי," קול אחר הוסיף, וגם הוא היה מוכר להכאיב.

אנדי השמיע צחקוק, ואז הסתובב לעבר הארי. בחיוך ענק ועיניים בורקות, הוא אמר לו, "נו, תיכנס!"

והארי נכנס. צעד ועוד צעד, ואז אנדי זז וחשף בפניו את חדר המועדון.

וזה היה בדיוק כפי שזכר והכיר. מוכר, נוח, משפחתי וחמים. אדום וזהב בכל פינה. לוח המודעות נראה עמוס, האש בתוך האח בערה בחביבות, ועל כמה כורסאות מרופדות הארי ראה אותם. יושבים, מחוייכים, נרגשים, הכל – אבל הם לא היו רון והרמיוני.

הם היו וונדי, וויל ואליוט.

הפרק הקודם		הפרק הבא