לוסי

"לוסי..." העיר אותי קול נשי, לוחש.
"תעזבי אותי." לחשתי גם אני.
"אבל לוסי!" הקול החל לומר לי. "לוסי, אני רואה שאת עצובה! אני דואגת לך!" היא אמרה ברוך.
"מי את בכלל?" שאלתי אותה בכעס. עדיין בלי להרים את ראשי.
"אני אריאנה. אני יישנה בחדר  שפה ליד. ראיתי שעלית למעלה ולא ירדת אז...באתי לבדוק מה קורה."היא ענתה בנחת.
"אבל..."התחלתי לומר."את לא קשורה אלי! אני לא מכירה אותך! אני לא יודעת איך את נראית! ואין לי מושג אפילו  בת כמה את!" אמרתי בלחץ.
"טוב אז כמו שאמרתי...קוראים לי אריאנה. אני בגילך. ואני מעריצה אותך מאז שהגעת לפה!"
"מה? אבל...למה?" לא הצלחתי להבין.
"מה 'למה'?" היא שאלה בחזרה.
"למה את מעריצה אותי?"
"אה טוב...זה די ברור...את יפה, מוכשרת...למה שלא אעריץ אותך?" היא אמרה לי כאילו שזה היה צריך להיות מובן מאליו.
"לא יודעת...אבל זה לא חשוב כרגע. תשמעי, באמת תודה על הדאגות והכל, אבל אני רוצה לישון, אז אם תסלחי לי..."אמרתי לה ומשכתי את השמיכה אל ראשי.
שמעתי קול צעדים שקט.
"לילה טוב." שמעתי את אריאנה לוחשת לי.
"לילה טוב אריאנה..."עניתי לה. היא לא קצת הגזימה?

בבוקר הייתי הראשונה שהתעוררה.
מיד לאחר שהתארגנתי, החלטתי מה אני רוצה לעשות עד שהבנות יקומו.
יצאתי במהירות דרך דיוקן האישה השמנה ופניתי לכיוון היציאה למדשאות.
'וואו!!!' זו הייתה המילה הראשונה שעלתה לי בראש בשעה ששכבתי על הדשא הרך,הירוק והרטוב מעט וצפיתי בזריחה.
היה הרבה פחות קר ממה שחשבתי שיהיה. אולי אפילו אפשר לומר נעים.
השמש החלה לעלות מאחורי ההרים שליד הטירה.
המשכתי להביט בשמש עד שהרגשתי לפתע יד מונחת על כתפי.
הסתובבתי במהירות כדי לראות מי זה. כשראיתי, הורדתי את ידו מכתפי במהירות.
זה היה ריאן. עם השיער הבלונדיני והעניים המדהימות, חששתי לרגע שאכנע לידו החמימה.
אבל אז נזכרתי כמה גועלי הוא היה אלי אתמול. והמחשבה פרחה מראשי בקלות רבה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בחשדנות.
"שום דבר."הוא ענה לי בנחת.
"תשמעי לוס...אני מצטער על אתמול...אני יודע שהתייחסתי פשוט נורא כלפייך"הוא אמר בראש מורכן.
"חבל שלא חשבת על זה קודם!" עניתי לו תשובה החלטית.אני לא עומדת להיכנע לו!
"תשמעי...האמת היא...שכן חשבתי על זה קודם, אבל היית נראית לי במצב רגיש מדי ולא רציתי להפריע."הוא ענה לי.
"כן, בטח! ואיזו סיבה יש לי להאמין לך?" אמרתי לו.
הוא עמד לפצות את פיו אבל אני הקדמתי אותו.
"לא!אל תענה לי אפילו! אתה כבר לא מעניין אותי אתה לא קולט??! איך יכלתי לחשוב שתהיה כזה נחמד?" אמרתי בתסכול.כשראיתי שהוא לא יענה לי בזמן הקרוב אמרתי "טוב אני חייבת לזוז..." וקמתי מהאדמה. ניקיתי את ידי ובגדי ופתחתי בריצה לכיוון הטירה.
בדרך הבטתי אחורה, וראית את ריאן בוהה בי. לא אכפת לי! שכנעתי את עצמי להמשיך לרוץ.
הגעתי למעונות ונשכבתי במיטה. הראש שלי היה מוצף במחשבות. החלטתי להתנהג כאילו כלום לא קרה וחזרתי לישון.

הפרק הקודם