הכתם האנושי

10

פיטר

"ארצה לפתוח את הפגישה היום בהצגת חמשת חברינו החדשים, שזה עתה סיימו את לימודיהם בהוגוורטס; אלה הם ג'יימס פוטר, לילי אוונס, סיריוס בלק, רמוס לופין ופיטר פיטגרו."

פיטר נע באי נעימות בכיסאו תחת המבטים הקודרים שהופנו אליו מסביב לשולחן. כמה אנשים הנהנו לכוונם ומלמולי ברכה חלושים נשמעו. חברי מסדר עוף החול היו חבורה רצינית של קוסמים כבדי ראש, שישבו בקצהו המרוחק של שולחן גריפינדור הנטוש לאורה של עששית בודדה. אפילו אליס פרוואט ופרנק לונגבוטם, שלמדו בהוגוורטס שנתיים מעליהם, נראו מבוגרים וחמורי סבר בתוך החבורה.

"ברוכים הבאים," אמר דמבלדור בשם כולם. היה מוזר לראות אותו יושב ליד שולחן גריפינדור, במקום בכיסא שלו בשולחן הסגל. הוא נראה הרבה יותר קטן וחסר הדר לאור העששית הפשוטה, באולם האפלולי והריק. "מעתה והלאה, אתם קוסמים – ומכשפה – חברי מסדר עוף החול. אנו נבטח בכם עם הסודות הכמוסים ביותר של הגוף הזה. מיותר לציין שסודות אלה ישמרו אצלכם מכל משמר, ולא יוסגרו לאויב בשום מצב."

סיריוס הנהן בנכונות. כל השאר עטו הבעות אבן של נחישות ורצינות. פיטר בלע את רוקו, ואסר על עצמו לדמיין באילו מצבים יהיה עליו לשמור על לשונו.

"אם תסגירו את סודותינו לידיים זרות – בין אם עוינות ובין אם לא – תחשבו בעינינו לבני מוות. אך... אני משוכנע שלא נגיע למצב כזה." מבט כאוב התנוסס על פניו הזקנות של דמבלדור. לאן נעלם הניצוץ המפורסם שלו?

"אין לך מה לדאוג, פרופסור," הבטיח ג'יימס, קולו נשמע חריג בדממה.

"אל תמהר להבטיח הבטחות שלא תוכל לקיים, נער," רטן קול. קוסם מבוגר בעל עניים צרות וחשדניות ופנים מצולקות היה הדובר.

"אין בכך צורך, אלסטור," הרגיע אותו המנהל, ואז פנה אל ג'יימס בעדינות כמעט שבירה. "בבקשה, איני המורה שלכם יותר. אתם יכולים לקרוא לי בשמי."

וכך ישיבת המסדר הראשונה של הקונדסאים נפתחה. פיטר הקשיב לדיווחים של חברי המסדר, שקוע במן חלום. משהו בו המשיך לשאול אותו מה הוא עושה שם, והוא התעלם ממנו בהפגנתיות. זה היה אותו הקול שבצעירותו שאל אותו האם הוא חושב שזהו מקומו לצידם של ג'יימס, סיריוס ורמוס, שתמיד היו מפותחים ומוצלחים ממנו, לכן הוא כבר ידע שהוא מנסה להטעות אותו, ושעליו להתרחק ממנו.

"עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שהתקיפה בלונדון בשבוע שעבר לא הייתה פעולה של אוכלי מוות," אמר קרדוק דירבורן, שהיה איש הקשר של המסדר בקרב החלונות הגבוהים של משרד הקסמים. "אוכלי המוות הבכירים מופתעים מהמקרה לא פחות מאיתנו. אף אחד מהם לא מראה סימן שהוא יודע מי זו האישה במסכה. יש ביניהם שמעלים השארות שהיא מכשפה אפלה שמנסה להתחרות בזה – שאין – לנקוב – בשמו."

"יופי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים – עוד פסיכופת עם תעודות," גנח גדעון פרוואט, שהיה קפטן נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור בשנתם השלישית של הקונדסאים.

"אל ייאוש, ידידי. ייתכן שהיריבות שתתפתח ביניהם דווקא תטיב עם צד האור," אמרה דורקס מדאוז, מכשפה דקיקה בעלת עיני שהם שהייתה לפחות בגילו של דמבלדור. "אך זה מוקדם מכדי להעלות השארות. אדם אשר אבוד באפלה ינסה למצוא את דרכו לפני שיתכנן מה יעשה כשיהיה שוב בטוח בחיק האור."

"דורקס היקרה צודקת, כמו תמיד," אמר דמבלדור, והמילה שלו חתמה את הדיון בנושא.

הם כבר עמדו לנעול את הישיבה כשהקוסם הזועף שנקרא אלסטור מודי אמר, "יש גם את נושא האיסוף השנתי של המשפחות טהורות הדם."

"סיכמנו את העניין הזה בישיבה הקודמת, אלסטור," אמר דמבלדור בסבלנות. "חברי מסדר יפטרלו בסביבת הכנס למקרה שהמפגש יגרור פעולות אלימות, אך אנחנו לא נתפרץ לאירוע מוכר ומקובל בטענה שהנאספים הם כולם אוכלי מוות. זאת הנחה מוטעה."

"אתה יודע שאני לא מסכים איתך בעניין הזה, דמבלדור, אבל זאת לא הנקודה עכשיו. אני לא מדבר על התקפה מזוינת; אני רק חושב שלאור התוספת החדשה למסדר, אפשרויות הריגול שלנו התרחבו." הוא הסתכל על סיריוס. "אני משוכנע שאני לא היחיד שחשב על כך."

"על מה אתה מדבר?" אמר סיריוס, שבאופן לא אופייני בהחלט, נראה מעט שלא בנוח לנוכח העובדה שתשומת הלב של כל חברי המסדר הייתה מרוכזת בו.

"אל תעמיד פני טיפש, בלק. שנינו יודעים שאתה חכם יותר מזה."

"זאת תהיה פעולת התאבדות," התערב אליפס דוג'. "אתה זוכר מה קרה לפרנק בשנה שעברה כששלחנו אותו לרגל שם. טהורי הדם לא נעשו חברותיים יותר או חשדניים פחות מאז; הנער לא ישרוד שם דקה."

"הוא צודק," אמר פרנק לונגבוטם, שנראה קצת מתוח. אשתו הניחה יד עדינה על כתפו. "הנשף השנתי של המשפחות טהורות הדם הוא קן של צרעות. משפחות כמו המשפחה שלי ומשפחת פרוואט הפסיקו להגיע למפגשים האלה פשוט כי לא יכולנו לעמוד ביריבויות ובחשדנות. אף אחד לא יכול להיבלע שם בקהל; העניים של כולם פקוחות, וכולם חשדנים. לטובת סיריוס ולטובת המסדר, אלסטור – עזוב את זה."

"מילים כדרבנות!" הסכים דיגולוס דיגל הקטן.

"למה שלא תיתנו לנער לדבר בשם עצמו?" נהם מודי במזג רע, ואז פנה אל סיריוס. "או שאתה צריך ש – "

"אני יכול לדבר בשם עצמי," קטע אותו סיריוס בחדות. מודי זעף, לא רגיל שקוטעים את דבריו. "אני לא אלך לרגל בנשף. אתה אולי תחשוב שאני פחדן או עצלן, אבל לא אכפת לי. אני לא אעשה את זה רק מתוך ידיעה שהניסיון חסר טעם. אני השתתפתי בנשף הזה בכל שנה בחיי עד השנה שעברה, ואני יכול להגיד לך בוודאות ששום מרגל לא יצליח לשרוד בקדרה המבעבעת הזו יותר מרגע. הקוסמים והמכשפות האלה הם עופות דורסים, והם יעוטו על הצוואר של כל מי שהנוכחות שלו לא תמצא חן בעיניהם. אני בספק אם הם יהיו טיפשים מספיק בשביל להסגיר מידע כל שהוא לידיו של היורש המנושל והמגונה לבית בלק. תן לי כל משימה, מודי – אני אעשה הכל בשביל המסדר. אבל אני לא אשליך את עצמי לתוך לוע של מפלצת בשביל ניסיון חסר טעם להשיג קצת מידע."

"אתה מזלזל בחשיבותו של המידע הזה," הייתה תגובתו היחידה של מודי.

"אולי. אבל זה לא משנה את העובדה שאני לא הולך לעשות את זה."

"זה מספיק," אמר דמבלדור, והשניים השתתקו. "בכך הנושא הזה נסגר. הישיבה נחתמת לערב הזה. הישיבה הבאה תתקיים פה ביום חמישי הבא, בשעה חמש בערב – שעה לפני פתיחת הכינוס. זה צפוי להיות ערב מתוח, לכן חשוב מאד שכולכם תשתדלו להגיע. לילה טוב."

חברי המסדר נשארו לשוחח ולברך את חברי המסדר החדשים, ואז החלו להתפזר בבודדים ובזוגות. ג'יימס כבר עזר ללילי לבוש את המעיל שלה כשמודי ניגש אליהם.

"יופי של נאום נתת שם," הוא אמר לסיריוס. "אני עדיין חושב שזו טיפשות לא לשלוח מרגל לכינוס כזה של אוכלי מוות, אבל אני מודע לכך שכשני חברי מסדר, אנחנו אמורים להיות שווים. לכן אני מכבד את העמדה שלך בנושא."

"תודה," אמר סיריוס. לפיטר הייתה הרגשה שאלסטור מודי לא אומר דברים כאלה לעיתים קרובות. "כמו שאמרתי, אני מוכן לעשות כל עבודה אחרת."

"זה טוב, כי יש לי רשימה ארוכה של משמרות שמחפשות בית חם," אמר מודי, טופח במגילת קלף מגולגלת על גב ידו המצולקת.

הם המשיכו לשבת מסביב לעששית זמן ממושך, עד שהוא סיים להסביר להם על כל המשמרות, ואז הם חילקו אותן ביניהם. פיטר קיבל משמרת שבועית בבית החולים על שם הקדוש מנגו, שם יפקח על קוסמים ומכשפות שנפגעו על ידי אוכלי מוות, ואחת, למרות חששו, בחלק המערבי של סמטת נוקטרון. אך בעוד חבריו לוקחים על עצמם משימות קשות ומסוכנות יותר, הוא לא העז להתלונן.

"יש עוד עניין אחד לפני שתלכו לדרככם," אמר דמבלדור בעוד רמוס מגלגל את מגלית הקלף וגונז אותה במקום בטוח. "כחברי מסדר, עלי ללמד אתכם להשתמש בדרך התקשורת שלנו. אני מניח שכולכם יודעים לבצע את לחש הפטרונוס."

חבריו של פיטר הנהנו. גם פיטר הנהן, למרות שהיה פחות בטוח בעצמו.

דמבלדור לימד אותם את הלחש שיאפשר להם להעביר הודעות בעזרת הפטרונוס שלהם, ואז כל אחד מהם יצר את הפטרונוס שלו וגרם לו לדבר. הפטרונוס של סיריוס היה כסוף מאד ובצורת כלב גדול, ושל רמוס חיוור יותר ובצורת זאב. הפטרונוסים של ג'יימס ולילי, שהיו בצורת אייל ואיילה, חיככו את חוטמיהם הכחולים – כסופים אלה באלה והאירו את האולם החשוך באור עז.

לפיטר לקחו כמה ניסיונות ליצור את הפטרונוס שלו. בהתחלה הצליח ליצור רק הד אפרפר קלוש ששקע כמו ערפל. מלא תסכול ומבוכה, הוא ניסה שוב ושוב.

"תחשוב על משהו שמח, פיטר," אמר לו ג'יימס.

פיטר, שעד עכשיו חשב על ההרפתקאות הליליות שלו עם חבריו בצורות האנימגוס שלהם, חיטט בזיכרונו בחיפוש אחר זיכרון שמח אחר, אבל זו הייתה משימה קשה יותר משציפה.

הוא תמיד השתמש בזיכרון הזה והצליח, אז מדוע עכשיו זה לא פועל?

הוא ניסה לחשוב על היום בו סיימו את לימודיהם. זה היה כישלון, כמובן – אפילו האד האפור לא כיבד אותם בנוכחותו. הוא לא הצליח להוציא את המחשבה על התקיפה בפונדק באותו היום מראשו...

ואז הוא חשב על מוניקה.

"אקספקטו פטרונום!"

עכבר אפור הזדחל מקצה שרביטו של פיטר והחל להתרוצץ סביבו במעגלים. הוא חש הקלה.

אז הגיע הזמן להתפזר. לילי וג'יימס יצאו מהשערים, וסיריוס ורמוס החליטו לצאת דרך הצריף המצווח. פיטר הצטרף אליהם מייד; הוא ממש לא רצה להישאר לבד עם דמבלדור ועם אלסטור מודי המאיים. הייתה לו הרגשה שהמנהל הזקן ינסה לתחקר אותו על מה שקרה באותו הלילה, והוא לא בטח בעצמו לשקר כהלכה.

"קדימה, פיטר," אמר לו רמוס כשעמדו במדשאות החשוכות, מול הערבה המפליקה. פיטר שינה צורה ורץ בתוך העשב, מוגן מהזרועות המסורבלות של העץ, עד שהגיע לגזע. הוא לחץ על הסיקוס, והענפים דממו. סיריוס ורמוס הזדחלו פנימה, ופיטר אחריהם.

"הירח המלא בעוד פחות משבועיים," אמר רמוס בעודם הולכים שפופים לאור שרביטו. "אני מקווה שדמבלדור לא יקבע ישיבת מסדר. אני לא רוצה להיעדר."

"זה לא שיעור, ירחוני. לא יקרה כלום אם נפספס ישבה או שתיים," אמר לו סיריוס.

"זה יהיה משמעותי אם בכל פעם שתיקבע ישיבה בליל ירח מלא ארבעתנו ניעדר. חברי המסדר יחשדו."

"שיחשדו. דמבלדור יודע וזה לא מפריע לו."

"לא כל הקוסמים והמכשפות הם כמו דמבלדור, סיריוס."

הדיון נמשך לכל אורך ההליכה. פיטר הקשיב לו אך לא השתתף. הוא התחיל להיות רעב.

כשהם יצאו מהצריף המצווח אל פרוורי הוגסמיד, רמוס הציע להתעתק איתו לביתו. פיטר סירב, בטענה שהוא רוצה לאכול משהו לפני שיחזור הביתה.

"אתה רוצה שנלווה אותך?" הציע רמוס.

"אני אהיה בסדר," הבטיח לו פיטר. "רוב החנויות סגורות. אין סיבה שיקרה משהו. זה מה שדמבלדור אמר."

רמוס הנהן. "בסדר. אז לילה טוב, זנב תולע."

"להתראות, פיט."

השניים התעתקו משם. פיטר החל לעשות את דרכו באפלה אל אורות העיירה, הבדידות מקנה לו שלווה כמוה לא חש בעבר. אוויר הלילה הקיצי היה לח וקריר, מקפיא את חוטמו ואת שפתיו, משרה עליו רוגע מוזר.

פונדק 'ראש החזיר' היה העסק היחיד שהיה פתוח באזור הזה של העיירה. פיטר חש התרגשות מרטיטה מציפה אותו למראה השלט שמעל הדלת. הוא ראה את מוניקה רק פעם אחת מאז אותו הבוקר, והגעגוע היה כמעט בלתי נסבל.

"בחירה מעניינת, פיטגרו."

פיטר נבהל כל כך שכל מחשבה התעופפה מראשו מייד. הוא סב ומצא את אלסטור מודי עומד מאחוריו, ידיו תחובות עמוק בכיסי גלימתו.

"ס-סליחה?" הוא גמגם, עדיין מבוהל.

"אמרתי שזו בחירה מעניינת כמקום לבקר בו. דמבלדור סיפר לי את הסיפור שלך."

"א-אני... אני רק רוצה לאכול ארוחת ערב." שפתיו היו קרות וסדוקות תחת לשונו.

"גם אני," אמר מודי, חושף טור של שיניים צהבהבות במחווה שלא בהכרח הייתה חיוך. הוא ניגש ופתח את הדלת. "למה שלא תארח לי חברה, אה?"

בפנים עמדה צינה, אותה הגחלים הגוססות שבאח לא הצליחו להבריח. פיטר עקב אחרי מודי בכניעה אל שולחן צדדי והתיישב מולו, חש לחוץ. הוא הביט סביבו – והיא הייתה ממש שם, יושבת בשולחן ליד הדלת, מעלעלת בספר כשלצידה ספל מהביל, לאור עששית שנראתה כאילו הובאה לשם במיוחד. עפעפיה היו שמוטים בעודה קוראת, אצבעותיה הקטנות והלבנות מרפרפות על פני הנייר הדקיק...

פיטר מיהר להפנות את מבטו. הדבר האחרון שהוא רצה היה שמודי יתפוס אותו מסתכל עליה.

בעל הפונדק הזקן והמריר ניגש אל השולחן שלהם, שומט מטלית מטונפת על כתפו.

"מה להביא לך, אלסטור?" הוא שאל, מתעלם מנוכחותו של פיטר.

"פעמיים המנה הרגילה, אברפורת', עם השגחה צמודה. הנער ישתה וויסקי אש. אני אדאג לעצמי למשקה."

בעל הפונדק הלך בלי גינונים נוספים. פיטר לא העז לערער על הזמנתו של מודי, שלא לדבר אל לפנות אליו כלל.

"אברפורת' הוא חבר וותיק," סיפר לו מודי, לוגם עמוקות מבקבוק משקה אישי עטוף עור דרקון ירוק. "יזדמן לך לראות אותו מידי פעם. אם אתה מבין למה אני מתכוון."

פיטר הנהן, למרות שבתחילה לא הבין. רק לאחר מספר רגעים הבין את המשמעות הנסתרת של דבריו; בעל הפונדק היה חבר מסדר.

אימה קרה מילאה את ביטנו של פיטר, ופתאום הוא לא היה כל כך רעב. בעל הפונדק בוודאי ראה אותו בכל הפעמים בהן נכנס ויצא מהפונדק - הוא ידע בדיוק באיזו תדירות הוא מגיע לשם – ולפיטר לא היה ספק שדמבלדור, או אפילו מודי, שאלו אותו על כך בעצמם.

היה עליו להירגע. הוא היה מוכרח להיאחז בתקווה שהוא משעמם ורגיל מכדי שבעל הפונדק יזכור את ביקוריו.

דלת הפונדק נפתחה. משב רוח העיף גץ בוער מהאח בתנופה שגוועה במהרה. האורח החדש הביט מסביב לאולם עד שהבחין במוניקה והצטרף אליה. פיטר גילה שהוא מביט בהם זמן ארוך לפני שנזכר שאסור לו.

מודי הסתובב לראות על מה הוא מסתכל.

"אני משעמם אותך, פיטגרו?"

"מה? אה, לא. מ-ממש לא..."

"אז מה התוכניות שלך לעתיד?"

פיטר סיפר לו את השקר הרגיל.

"מתקבל על הדעת בהחלט. אני מתאר לעצמי שאתה לא שוקל להצטרף אל שני החברים שלך באקדמיה להילאים בסתיו? לא, זאת לא בדיוק הקריירה שהייתי מיעד לך... לא, אתה תוכל להביא תועלת במשרד הקסמים. אני בטוח."

פיטר הנהן בצייתנות לכל דבר שההילאי אמר, עד שהאוכל הגיע. המזון היה פשוט, שמנוני ולא מוצלח במיוחד, אבל פיטר חיפש תירוץ לא לשוחח עם מודי, לכן אכל.

הוא בדיוק לגם בסבל מוויסקי האש כשהדלת נפתחה שוב. הפעם נכנסו שני גברים, והתיישבו ביחד עם מוניקה והגבר הראשון. גם הפעם מודי הסתכל, אך לא אמר דבר. הוא נשען לאחור בכיסאו ולגם מבקבוקו בשתיקה.

פיטר ניצל את השתיקה על מנת לנסות להאזין לדבריהם של הארבעה, אך אוזניו לא הצליחו לקלוט את המילים. הם צחקו קצת, אך לרוב דיברו בקולות שקטים. הוא לא העז להסתכל עליהם, מעמיד פנים שהוא עסוק במשקה שלו.

נשמע קול גרירת כיסאות. הארבעה קמו, עטו מעילים ויצאו יחדיו החוצה. פיטר צפה בהם עוזבים, חש עירוב בין קנאה לערגה, ובקושי שם לב לנהמתו המחושבת של מודי.

"חכה פה," הוא רטן, לבש את גלימתו ויצא אחריהם.

פיטר ציית. בעל הפונדק נעלם, והוא היה לחלוטין לבדו באולם האפלולי. התחושה לא הייתה נעימה. הוא המשיך ללגום וויסקי אש, יותר משעמום מאשר מרצון, גם כשראשו החל להסתחרר. תהיות על פגישתה של מוניקה עם הגברים האלה כרסמו בו מבפנים.

הוא נבהל כשהדלת נפתחה פתאום. מודי צלע פנימה; רק כשהוא התמוטט לתוך כיסא אקראי, פיטר הבין שהוא נפצע ברגלו.

"קרא לאברפורת'," הוא קרקר כשפיטר ניגש אליו.

"אוכלי מוות," הוא אמר לבעל הפונדק הזקן בעודו מטפל בפצעו. פיטר עמד בצד, ראשו הסחרחר גורם לו להרגיש כאילו כל זה לא מציאותי. "או כאלה שרוצים להיות אוכלי מוות, יותר סביר. בסך הכל נערים. תפסתי אותם מציקים לאיזה בחור שיצטרף אליהם. הייתי יכול לגבור עליהם, אבל פספסתי את החמישי שהגיע ממקום לא צפוי... ראית אותם בעבר?"

"שירתתי כמה מהם בעבר, והבחורה מתאכסנת כאן כבר כמה זמן."

"זה טוב. אני אשלח הודעה ללשכה באופן מיידי עם בקשה לצו חיפוש. אתה תדווח לדמבלדור. פיטגרו – " פיטר הופתע כשפנו אליו. פניו חמורות הסבר של מודי התנדנדו מול עניו, והוא מצמץ על מנת לנסות לייצב אותן. לא באמת ייתכן שזה קורה, נכון? "תישאר כאן ותעמוד איתי על המשמר, למקרה שהם יחזרו. אסור לתת לבחורה לקחת את הדברים שלה לפני שנקבל את הצו הזה. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזו – זה ברור?"

פיטר הנהן, למרות ששום דבר לא היה ברור לו.

הפרק הקודם		הפרק הבא