לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 9  - שוב במרפאה

"שלא תעשי את זה שוב!" צעק הארי מיד ברגע שנכנס למרפאה.

שרה חייכה ממיטתה, בעוד אלכס הקטנה מגריפינדור התכווצה במקומה כשראתה את המורה להתגוננות זועם כל כך בפעם הראשונה בחייה הקצרים.

"שלום, דוד הארי," אמרה בתמימות הילדה. "אמממ...אני מניחה שראית את המשחק, נכון?" היא שאלה.

"הפעם לא תצאי מזה, שרה." הבטיח הגבר. "עמדת ליפול מהמטאטא!" הוא צעק.

"אני...אני הולכת. נתראה אחר כך, שרה." נפרדה אלכס במהירות ויצאה מהמרפאה בריצה.

הילדה שלחה אל הארי מבט מצמית.

"הבהלת אותה," היא אמרה.

"שאני..." הוא התחיל לשאול בכעס. הוא נשם עמוקות כדי להירגע. "אני הפחדתי אותה? את הפחדת אותי! מה חשבת לעצמך???"

"שאני צריכה לתפוס את הסניץ'." טענה הילדה בכעס. "אבל לא הצלחתי...אני חושבת שהמטאטא שלי לא יציב מספיק. תוכל לבחון אותו, דוד הארי?"

הארי הסתכל אל תוך אותם עיניים אפורות ונאנח. כשהיא הביטה בו באופן הזה, הוא לא יכל לשלול ממנה דבר. לא משנה כמה היא הייתה מעוצבנת.

"כן, כמובן שאבחן אותו. אחרי הכל, המטאטא הזה לא יהיה בשימוש במשך זמן רב מאוד," אמר בטון מזהיר.

"אתה לא מדבר ברצינות!" צעקה הילדה.

"כמובן שלא. אתה מנסה להשאיר את הקבוצה שלי ללא מחפשת, פוטר?" שאל דראקו שנכנס באותו רגע למרפאה ושמע את החלק האחרון של השיחה.

"הו לא. הפעם לא, מאלפוי!" הזהיר הארי והסתובב אל עבר הנכנס. "אל תתערב בעניין הזה!"

"את בסדר?" שאל אותה דראקו, מתעלם מהארי לחלוטין. שרה הנהנה. "יופי. פעם הבאה את תתפסי אותו." זה היה כל מה שאמר בחצי חיוך.

"לא תהיה פעם הבאה!" אמר הארי בזעף פנים.

שרה פלבלה בעיניה, ודראקו העביר את מבטו משרה אל הארי.

"חשבתי שכבר דיברנו על זה." אמר דראקו בחיוך שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

"איתי זה לא פועל, דראקו." הבטיח לו הארי בחיוך מתנשא. "אני לא בחורה, אתה יודע? רק מוודא, למקרה שלא שמת לב..." הוא הוסיף בלגלוג.

דראקו גלגל את עיניו.

"זו רק הייתה תקרית קטנה וחסרת משמעות..."

"תקרית קטנה חסרת משמעות???"

הארי עצם את עיניו.

(פלאשבאק)

"היא עושה את זה דיי טוב," העיר סוורוס לידו.

"היא עושה את זה טוב מאוד." אמר הארי שישב בצדו האחד של מנהל הוגוורטס, בעודו צופה בגאווה בבת-הסנדקות שלו עפה באופן מושלם.

"היא נהדרת." העיר דראקו שישב בצדו השני של המנהל. "אני מקווה שאתה מוכן לכך שהשנה הגביע ינוח על המדף במשרד שלי, הארי." הוא אמר בלגלוג.

"היא טובה, אבל עדין חסר לה מעט..." התחיל לומר סוורוס.

מבט ירוק מימינו ואפור משמאלו גרמו למנהל לקטוע את המשפט שהתחיל, בו הוא התכוון לומר שחסר לה מעט יציבות כיוון שהמטאטא מידי מתקדם בשבילה. המנהל פלבל בעיניו. מספיק היה לו שהארי השגיח אחרי הגריינג'רית, כדי שעכשיו דראקו יתחיל. אם כי במקרה של דראקו, הבלונדיני לעולם לא יודה בזה בפומבי.

"נו, מתוקה שלי, תמצאי את הסניץ'..." מלמל הארי.

"אתה לא אמור לעודד את הקבוצה שלך?" שאל הבלונדיני מבלי להתיק את עיניו מהמגרש, עיניו מביטות בשחקנים ובלוח הניקוד לסירוגין. "עוד יחשבו שעברת לצד של האויב."

הארי חייך.

"כבר זמן רב שאין צדדים אויבי..." נצנוץ זעיר נראה בצד המערבי של המגרש והארי הבחין בו בקלות. ראשה של שרה סב גם הוא לאותו כיוון, והמורה הממושקף ידע שגם היא ראתה אותו. אחרי הכל, שרה הייתה תלמידה טובה והוא, המורה הטוב ביותר למקצוע. "היא ראתה אותו." הוא חייך.

דראקו צפה במשחק בדריכות וראה שהמחפש הגריפינדורי עף לצד המערבי של המגרש, קרוב לשרה. הוא קימט את מצחו. המטאטא הזה היה מעולה, אבל הוא לא היה מספיק גמיש ומותאם לילדה בת אחת עשרה. הארי בודאי קנה לה אותו כי שרה רצתה מטאטא כמו של הסנדק שלה, אבל הוא כבר ידאג למצוא לה מטאטא שיתאים לה.

"מה לכל הרוחות...?"

הארי התרומם ממושבו ודראקו הביט בו.

"המטאטא יותר מידי עוצמתי מכדי שתוכל לבצע את הגלגול הכפול..." לחש לעצמו הארי. "שרה!"

סוורוס גם התרומם.

"לעזאזל! למה היא אף פעם לא מקשיבה לי?" צעק שוב הארי.

"היא מתקרבת לסניץ'." ציין דראקו.

"אני יודע, עכשיו היא תפנה ימינה כדי שהמחפש של גריפינדור יחקה אותה...מרלין! המחפש שלי לא יבלע את זה..."

ואכן, המחפש האדום-זהוב לא ביצע את הפניה של שרה, אלא המשיך בקו ישר אל כדור הזהב שהיה במרחק מטרים ספורים ממנו. שרה נהמה ובצעה סיבוב נוסף כדי לייצב את המטאטא, הגלגול הכפול אותו ביצע הסנדק שלה פעמים רבות לעיניה, ואותו תמיד שאפה לבצע בעצמה.

אבל משהו השתבש. משהו לא היה בסדר. היא הייתה אמורה לחזור למצב בו הייתה כשעשתה את הגלגול הראשון, לא שבעים מעלות ישירות לכיוון הקרקע. היא ניסתה לעצור את המטאטא, לא מודעת לכך שהכדור כבר נתפס. זה היה מידי גדול עליה...היא לא הייתה צריכה לעשות את אותו גלגול. במהירות בה היא טסה קרוב לוודאי שהיא תתרסק לרצפה, וזה אכן עמד לקרות, היא יכלה להרוג את עצמה.

"שרה! " צעק דראקו.

היא שמעה את הצעקה של אביה ואחר כך את הקסם של הסנדק שלה עוטף אותה. מכה יבשה ואחריה חושך ודממה.

הארי הגיב אינסטינקטיבית כתמיד והזרים את הקסם שלו אל הקטנה. כל המגרש הרגיש את הקסם של הארי פוטר, וראו את ההילה שעטפה את הסלית'רינית כשזו נפלה לארץ במהירות פחותה ממה שהייתה אמורה להיות. כמה תלמידים הסבו את עיניהם לכיוון ספסלי המורים כדי לראות את פרופסור פוטר, אך זה כבר נעלם משם והיה עכשיו קרוב לשרה. אף אחד לא שאל למה פרופסור מאלפוי גם היה לצידה, שכן היא הייתה שחקנית בקבוצה שלו.

(סוף פלאשבאק)

"טוב, כולנו נפלנו מהמטאטא לפעמים." טען דראקו ומשך בכתפיו. "אם את כבר מרגישה טוב אנחנו יכולים ללכת, העלמה גריינג'ר." אמר הבלונדיני אל תלמידתו. "אני חושב שרצית לדבר איתי על עבודה מסוימת. אני טועה?"

"היא לא תצא מהמרפאה עד שפופי תאשר לי שהיא בסדר. ובעניין המטאטא..." הוא נאנח. "אנחנו נדבר...אל תזוזי מכאן." הוא ציווה.

שתי שניות. זה היה הזמן שלקח להארי לסוב על עקביו ולהביט ישירות הן בילדה והן במורה לשיקויים.

"אף לא אחד מכם." הוא הוסיף והלך. הפעם, כדי לחפש את האחות.

דראקו גלגל את עיניו ואז הביט בשרה שנראתה שמחה בדיוק כמותו להיות במרפאה.

"כואב לך משהו?"

"לא." היא ענתה בגבה מורמת.

דראקו  הסתכל עליה. הוא יכל לזהות את הטון הזה שאמר :"אני לא רוצה לדבר איתך," בכל מקום. הוא המציא אותו. הוא נאנח.

"את אוהבת בדיוק כמוני להיות במרפאה, כך שאם את מרגישה טוב אני אדאג לכך שתצאי מכאן לפני שפוטר יגלה; ובכן - כואב  לך משהו?" הוא שאל בטון עייף.

שרה נשפה בזעם.

"מדאם פומפרי כבר נתנה לי כמה שיקויים, הפצע שבזרוע נרפא ורק כואב לי מעט הראש." היא ענתה.

דראקו הנהן.

"זה מספיק. יש לי שיקויים נגד כאבי ראש במשרד שלי. קדימה, שימי נעליים לפני שהארי יבוא ויחליט שגם אני אבלה כאן זמן מה בגלל איזושהי קללה..."

כשהארי חזר עשר דקות אחר כך אחרי שפופי הבטיחה לו שגריינג'ר בסדר, הוא מצא את המרפאה ריקה.

"בסדר גמור, שרה, אנחנו הולכ..." המיטה הייתה ריקה ולא היה זכר לשרה או מאלפוי. "שרה?" הוא שאל לשווא.

הוא נענע בראשו. הוא לא היה צריך להשאיר את שניהם לבד...הוא היה צריך לדעת את זה...אחרי הכל, לא דראקו ולא שרה אוהבים את המרפאה. הוא הביט סביבו וחייך בעודו יוצא מהמקום. כי אחרי הכל, גם הוא לא ממש חיבב  אותו.

OpOpOpOpOpOpOpOpOpOpO

"אז אמא שלך עדין ממשיכה עם אותו משחק שאלות מטופש." אמר דראקו, יושב מאחורי השולחן שלו. שרה שלחה אליו מבט שואל. "גליון-הקלף שלך...גם היא הייתה נוהגת לכתוב את השאלות על קלף."

"כן, אדוני." היה כל מה ששרה ענתה, אוחזת בקלף שבידה. "כיון שהעבודה לא רק עוסקת בשמות ותאריכים של קרובי המשפחה שלך, אממ... שלי, חשבתי ש..."

דראקו צחק. זה היה מדהים עד כמה הילדה דמתה להרמיוני. אחראית, בוגרת, חכמה...

"עדיף שתפני אלי בלי גינוני כבוד." יעץ לה דראקו. היא הביטה בו והרימה גבה. "אני לא מצפה שתקראי לי אבא, בסדר? אבל אני כן מצפה שתקראי לי דראקו, לפחות כשאנחנו לבד. אני חושב שיהיה קל יותר לשנינו אם נתרגל אחד לשני לאט לאט...אנחנו צריכים לתת לעצמנו הזדמנות."

שרה נאנחה.

"אהבת את אמא?"

דראקו הביט בה.

"השאלה הזו חשובה לפרויקט?" הוא שאל אותה בלגלוג ובחוסר אמון.

שרה חייכה אליו באותו אופן מלגלג.

"בהתחשב בעובדה שהפרויקט עוסק בקשרים משפחתיים ולאור העובדה שאני נמצאת כאן בעולם זה כי שניכם קיימתם יחסי מין תשעה חודשים לפני לידתי, אני חושבת שכן. כך ש...האם אי פעם אהבת את אמא שלי?" היא חזרה ושאלה.

דראקו הסתכל עליה. האם גם הוא היה חצוף שכזה בגיל אחת עשרה? עיניה של הילדה נצצו בשעשוע וזעם עצור. כן. בטוח גם הוא היה כזה...

הרמיוני...הוא לא היה צריך לשאול את עצמו אם הוא אי פעם אהב אותה...

(פלאשבאק)

"את לא רצינית!" הוא צעק. "את עומדת לצאת עם פלצ'ר? רשמית?!"

הרמיוני הביטה בו והרימה את שתי גבותיה לאחר שהרימה את עיניה מהספר אותו קראה. דראקו בדיוק נכנס כועס כולו אל החדר שהיה שייך לבלונדיני תודות לפרופסור סנייפ. היא נרתעה מעט.

"כן." היא ענתה בשלווה שלא חשה.

"ולמה לעזאזל את יוצאת עם האידיוט הזה?" הוא שאל בזעם.

הרמיוני קמה ממקומה.

"כי הוא אוהב אותי!" צעקה הרמיוני. "כי לא אכפת לו שאחרים ידעו עלינו, כי לא אכפת לו לנשק אותי, לאחוז בידי וללחוש לי שהוא אוהב אותי!"

"לעזאזל, הרמיוני, גם אני אוהב אותך!"

הייתה דממת מוות. היה נדמה שהרוח חדלה מלנשוב כדי לשמוע מה תהיה תשובתה, מה הוא אמר, מה יקרה בהמשך (בצפייה שיקרה משהו).

"אתה אוהב אותי? כן, בטח. אל תצחק עלי, בסדר?"

"מה?!"

"אני יודעת שהיומן שלי אצלך, כי השארתי אותו כאן פעם שעברה ואחר כך לא מצאתי אותו. וכפי שאני מכירה אותך, אני בטוחה שקראת אותו."

"על מה את מדברת?"

"לפני שבועיים...לא אכפת לי. לא היה אכפת לי שגנבת את הדבר האישי שלי, גם לא שקראת אותו, כי לא צחקת עלי ולא הצקת לי כל הזמן הזה. אבל -" היא התבוננה בו ישירות. "לא ארשה שתצחק על מה שאני מרגישה כלפיך, דראקו מאלפוי."

"על מה שאת...?" הוא בהחלט היה מבולבל. "את מאוהבת בי?" הוא שאל, חש הקלה והפתעה כאחד.

"כאילו שלא ידעת!" היא קצפה עליו.

דראקו נחר בבוז.

"היומן הזה שלך לא אצלי, אני אפילו לא ידעתי שיש לך אחד."

"בטח שכן! זה נראה כמו ספר שחור, ובאותו יום..."

הוא זכר את זה. ובאותו רגע הנער הבלונדיני ראה את קצה הספר מציץ מתחת לספה.

דראקו נאנח. הוא התקרב לספה לאחר שהעיף מבט מלגלג בהרמיוני, והזיז את הרהיט בגסות שגרמה להרמיוני להירתע. הנערה החניקה זעקה קטנה ברגע שגילתה את היומן מתחת לספה.

"למקרה שאת לא זוכרת," הוא הרים את החפץ מהרצפה. "באותו יום נרדמת על הספה, וכשהגעתי הערתי אותך ואז הלכת." הוא התקרב אליה. "הוא בודאי נפל לך כשישנת." הוא הניח את היומן בידיה. "אני לעולם לא הייתי קורא את היומן שלך, חשבתי שאת מכירה אותי יותר טוב מזה..."

היא הביטה בו מבלי לדעת מה לומר והוא חייך.

"את אוהבת אותי?"

"לא..." היא ענתה בקול דק. "לא אם זה אומר שנצטרך להסתתר, לשקר לחברים שלנו ולחיות בשקר אחד גדול...אני לא רוצה לאהוב אותך ככה, ואתה לא יכול להציע לי יותר מזה כרגע."

"הרמיוני, את יודעת ש..."

"אני לא רוצה את זה, דראקו...אני רוצה טיולים, צחוקים, לצאת לאכול יחד, שתאסוף אותי אחרי השיעורים, שתגיד לי שזה מאוחר מידי כדי ללכת לספריה...אני רוצה את האפשרות להראות לכולם את הדראקו שאף אחד לא רצה להכיר..."

"אני...אני צריך לחשוב על זה," לחש דראקו.

הרמיוני חייכה ופנתה לעבר החלון בעודה מחבקת את עצמה, מתפללת שקולה ישמע יציב.

"אז תחשוב על זה." היא אמרה לו.

היא סגרה את עיניה כששמעה את צעדיו של דראקו מתקדמים לעבר הדלת, ועצמה אותם חזק יותר כששמעה את הדלת נפתחת ולאחר מכן נסגרת.

"כבר חשבתי על זה."

היא הסתובבה כששמעה את קולו של דראקו ולפני שהספיקה לשאול דבר, שפתיו נחו על שפתיה. היא חייכה לתוך הנשיקה. זה היה מושלם בדיוק כמו שזה היה לא מושלם... היא שכחה את התוצאות, היא שכחה מי היא, מי הוא, את חבריה...הכל...והתרכזה אך ורק בשפתיו שנעו במיומנות.

שפתיה היו מתוקות...בטעם תות ופירות יער...הוא חייך כשהיא חייכה והבטיח לעצמו שלא משנה מה יקרה, אחרי שנישק אותה כך הוא לעולם לא ייתן לה לברוח מחייו.

(סוף פלאשבאק)

הוא חייך.

"כן, אהבתי אותה מאוד..."

"אתה עדין אוהב אותה?" העזה לשאול הילדה, מבלי לדעת מאיפה היה לה האומץ לשאול.

דראקו לא היה צריך לענות. המבט שנתן לילדה הספיק כדי שהקטנה תבין אותו, כדי שתדע.

הוא עדין אהב אותה.

OpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpO

הארי נאנח. חברו הסתכל עליו בעקשנות. עקשנות רבה. שניהם ידעו זאת והם גם ידעו שהארי לא יאחר לפוצץ הכל. שניהם הכירו אחד את השני טוב מידי כדי לדעת שהארי פוטר היה מסוגל לסבול עינויים תחת ידו של וולדמורט, אבל לא היה מסוגל לשמור על סוד מפני שני חבריו, כל שכן מג'ינג'י מסוים שישב מולו והביט בו בעקשנות.

"אז אמממ...." התחיל לומר הארי, מנסה להעלות נושא לשיחה לפני שמבט עיניו הכחולות של הג'ינג'י יגרמו לו לומר משהו שהוא לא אמור להגיד.

שנים רבות הם הכירו. רון ידע בדיוק מה הוא ניסה לעשות.

"אתה יודע מי אבא שלה, נכון?"

ספל התה שהארי אחז באותו רגע רעד מעט והוא קילל בליבו, בעוד הוא רואה איך רונלד מחייך בשביעות רצון בעקבות התגובה.

"אבא של מי, רון?" שאל הארי בחצי חיוך.

"של דנה," ענה רון וגלגל את עיניו. הארי נתן בו מבט. "מה?" הוא שאל שוב. "חשבת שאני לא יודע על דנה? באמת, הארי. אנחנו מכירים הרבה מאוד זמן."

"כן..." הוא צמצם את עיניו לכמה רגעים ואז הוא חייך קלושות. "אז ראית אותנו יוצאים מהמסעדה באותו ערב, נכון?"

רון הזעיף את פניו.

"לעזאזל..." הוא קרא. "תמיד אני שוכח שאני לא יכול להישאר בלי להגן על המוח שלי מפניך..." הוא הוסיף בטון כועס, כועס על עצמו שהוא תמיד שוכח כמה הארי טוב בהלטת הכרה. "אבל זה לא הנושא. ודרך אגב," הוא הביט בו. "רק שתדע שאני מאוד לא מרוצה מזה שלא אמרת לי כלום."

"רון, זה סוד. כמעט אף אחד לא יודע, אז בבקשה אל תגיד מילה..."

"אני לא..." התחיל רון להגיד, והארי שלח אליו מבט חסר סבלנות ועם זאת משועשע. "בסדר, לא אגיד לאף אחד. גם לא לאחותי?"

"במיוחד לא לאחותך. אני מחבב אותה מאוד, רון, אבל ג'יני היא כמו ספר פתוח כשזה מגיע לסודות. כל מי ששואל אותה משהו יודע לבסוף יותר ממה שרצה לדעת..." הוא הוסיף בחיוך.

"זה באמת נכון!" הארי חייך כשרון צחק בשעשוע כשראה במוחו ספר פתוח עם שיערות ג'ינג'יות ופה ענק. "בסדר, אבל אל תשנה את הנושא. אתה יודע מי האבא של שרה, נכון?"

הארי נאנח. בעדינות הוא הניח את הספל על השולחן הקטן, התרווח על הספה ונאנח בעייפות.

"מה גורם לך לחשוב שאני יודע?"

"אתה רוצה לומר חוץ מזה שאתה אמרת את זה פעם?"

הארי פער את עיניו והסתכל על הג'ינג'י.

"לא נכון." הוא אמר וקימט את מצחו. רון הרים גבה בלגלוג. זה נכון?

"נו באמת, הארי. אתה יודע שכאשר אתה צופה במשחק קווידיץ', כל אדם יוכל לדעת גם את מספר הכספת שלך בגרינגוטס, אם רק ישאל את השאלות המתאימות." ענה לו רון בפשטות.

"מה...?" הוא פתח את עיניו. "'אבא שלה יכול להתגאות בה.' זה מה שאמרתי, נכון?"

"כן. וזה אומר, ידידי היקר, שאתה יודע מי האבא שלה."

"רון, זה לא אומר שאני יודע מי האבא..." מבטו של רון הספיק להארי כדי להיכנע. "גם אם הייתי יודע - ואני לא אומר שאני יודע, רון - לא הייתי יכול לומר לך."

"שבועה של קוסם?"

"שבועה של חבר." ענה הארי. הוא ראה איך רון מזעיף פנים. "באמת רון....היא אמרה לי כי הייתי במקום ובזמן המתאים, אם זה לא היה כך אני לא חושב שהייתי יודע עד היום..."

"אבל היא אמרה לך ולא לי." התלונן הג'ינג'י.

"ולמה ציפית? כשהיא אמרה לי זה היה היום השלישי למריבה שהיית לך איתה...שוב." הוא אמר לו במבט מלא משמעות.

רון חייך באשמה ונרגע.

"אני מניח שאתה צודק...אחרי הכל, היא תמיד ספרה לך את סודותיה, נכון?"

"זה לא נכון, רון." אמר הארי, יודע מיד לאן הערותיו של רון מוליכות, ואיך העניין יכול להסתיים. "שנינו חשובים בחייה..."

"אני יודע, אני יודע. זה רק ש..." הוא משך בכתפיו. "לא יודע...לפעמים יש לי תחושה שבזבזנו הרבה זמן..."

 הארי חייך.

"ככה נראה לך כי את מרבית ימי הילדות שלנו העברנו בלברוח מאוכלי מוות, ואני - מוולדמורט." הוא אמר ברוגע. "גדלנו מהר מידי ובזבזנו זמן בלגדול מהר לפני כולם..."

"אילו רק..." הדוויג קטעה את השיחה כשנכנסה דרך החלון דרך חשיבות ורון פלבל בעיניו.

"בזמן האחרון היא גאוותנית קצת, לא?" הוא אמר מעט בציניות.

הארי חייך וליטף את הנוצות של הציפור שלו בעוד הוא מושך בכתפיו כמסיר חשיבות מההערה ולקח את המכתב שהיא הביאה.

"אשתך. אם לא תחזור הביתה ברגע זה, אתה תישן בספה...במשך שנה." הוא קרא. רון זינק כקפיץ מהכורסה.

"נכון. היום היא הולכת לרופא."

"קרה משהו?" שאל הארי. הג'ינג'י משך בכתפיו.

"כבר כמה ימים היא מרגישה לא טוב...היא הלכה לעשות כמה בדיקות, שום דבר מיוחד, אני מניח שנתנו לה את התוצאות. תבוא לאכול אצלנו מתישהו, ותביא את דנה." הוא אמר בעוד הוא הולך אל האח של חברו, וזה הנהן באישור.

"אני מקווה שזה לא משהו נורא." אמר הארי.

"להתראות, הארי." הוא נפרד. "למחילה!"

DhDhDhDhDhDhDhDhDh

היא רצתה לזרוק את עצמה מהחלון באותו רגע. עד עכשיו הדייט שלה היה...מושלם. אלכסנדר הגיע לאסוף אותה בדיוק בשבע, הם הלכו ברגל עד המסעדה בעודם מדברים על דא ועל הא, וזה היה דווקא קל, כי שניהם אהבו את אותם דברים...הוא פתח בשבילה את הדלת והוביל אותה עד השולחן שלהם, מניח את ידו בגבה בעדינות ובחן שכזה כשהלכו אחרי המלצר. הוא הרחיק בשבילה את הכיסא כדי שתשב. הוא חייך אליה, הוא ביקש בקבוק יין בצרפתית רהוטה ואחר כך הציע לה לטעום מנת לשון אפויה עם תפוחי אדמה מוקרמים לאחר שאכלו פשטידת ירקות טעימה במיוחד.

השיחה הייתה מעניינת, החברה נחמדה, המסעדה אינטימית, החיוכים הכנים...דייט מושלם...היא נאחה בתוכה בזמן שחתכה עוד חתיכה מפרוסת עוגת הפירות וחייכה אל זה שדיבר מולה. הדייט המושלם...אז למה היא לא יכלה להנות ממנו?

הוא היה מושלם...מושלם לכל בן-אדם אחר...אבל לא בשבילה. למרות שהיה חכם, מושך, משעשע ושאהב אותה...היא לא יכלה להיות איתו. היא לא יכלה להיות איתו כי במשך כל הערב במהלך כל הדייט היא השוותה את כל מה שעשה וכל מה שאמר לאופן בו דראקו היה מתנהג. למה לעזאזל היא לא יכלה להוציא את דראקו מהראש? למה היא לא רצתה להוציא אותו מהראש?

"איזה ריקודים את אוהבת?" שאל אותה אלכס. הרמיוני מצמצה מעט. "טוב...חשבתי שאחרי האוכל תרצי..."

היא קטעה את הצעתו וחייכה מבלי משים באותו רגע...מרלין...למה היא הייתה צריכה להיזכר בו כשאלכס ציפה לתשובה?

(פלאשבאק)

"אני עייפה וכואבות לי הרגליים." היא התלוננה והתיישבה על הרצפה בישיבה מזרחית.

דראקו נאנח, הלך מעדנות עד לפינה בו הופיע נגן דיסקים ועצר את המוזיקה לפני שהסתובב לעבר הנערה.

"את לא עושה את זה כל כך רע..." הוא אמר. מבטה של הרמיוני היה אפל והוא חייך משועשע. "אני חשבתי שכל הבנות אוהבות לרקוד."

"ואני כן אוהבת לרקוד...אני פשוט לא אוהבת את הריקוד הזה. הוא קשה מידי."

"קשה." הוא חזר על דבריה בחוסר אמון שזו הסיבה שעוצרת בעד הנערה לרקוד כמו שצריך. "הוואלס הוא לא קשה..."

"נו בטח, אתה למדת לרקוד אותו כשהיית בן שלוש." טענה הנערה ושלבה את זרועותיה בעלבון על כך שאמר שזה לא קשה.

"למען האמת למדתי בגיל שש." תיקן אותה מאלפוי. הרמיוני הזעיפה את פניה והוא חייך.

"תשכחי מזה, גריינג'ר. המבטים האלה לא מפחידים אותי, אני המצאתי אותם, זוכרת?"

"אני שונאת אותך..." היא ענתה לו בפשטות.

"לא. מה שאת שונאת זה את העובדה שהסכמת ללכת למסיבת חג הפסחא עם פלאצ'ר האידיוט, אחרי שהוא הזמין אותך ולפני שידעת שבמסיבה ירקדו וואלס." הוא טען כנגדה בחיוך מלגלג.

הרמיוני רק נשפה בזעם בעוד הוא מצחקק בשקט.

"חוץ מזה, דווקא בגלל שאני יודע לרקוד מגיל שש, אני יודע מספיק כדי להגיד לך שהוואלס בכלל לא קשה."

הרמיוני הביטה בו מהרצפה. מהמקום בו ישבה, דראקו היה נראה מאיים...עם התלבושת המושלמת שלו, התנוחה האלגנטית, היהירות המולדת ואותו חיוך מתנשא שתמיד היה על פניו.

"הוא לא רק קשה," היא התגוננה שוב. "זה גם..." היא נענעה את ידיה מבלי למצוא תיאור מתאים. "זה משעמם." היא אמרה לבסוף.

"משעמם?!" דראקו מאלפוי הסתכל עליה כאילו ברגע זה חטאה בחטא החמור ביותר.

"כן, משעמם...מ-ש-ע-מ-ם," היא אייתה בחיוך משראתה את ההשפעה שגרמו דבריה על הבלונדיני, והיא לא יכלה שלא להיכנע להזדמנות בללעוג לו עוד קצת. "וכך גם האנשים שרוקדים אותו."

דראקו הזעיף את פניו.

"את קוראת לי משעמם?" הוא שאל בעלבון. היא התאפקה שלא לפרוץ בצחוק. "אנחנו המאלפויים לא משעממים..."

"כן, בטח!" היא קראה.

"אני אראה לך כמה הוואלס והמאלפויים יכולים להיות משעממים." הוא החליט ופנה שוב אל הנגן. "משעממים...אנחנו יכולים להיות הרבה דברים, אבל בוודאי שלא משעממים, את שומעת אותי, גריינג'ר?" הוא התחיל את המוזיקה והתקרב אליה, מושיט לעברה את ידו במחווה מצווה. "קדימה, קומי. את תראי כמה משעמם הוואלס כשאת רוקדת אותו איתי." הוא אמר.

הרמיוני חייכה בשעשוע אבל קיבלה את ידו של דראקו, ואך ידיהם נגעו זו בזו, צמרמורת עברה בכל גופה וגרמה לה להרגיש מוזר, אך היא החליטה להתעלם כשדראקו משך אותה והקים אותה באחת, מבלי להפסיק להסתכל בה בשעשוע וחיבה באותה מידה...מבט שהיא מעולם לא קבלה מאיש.

הוא סידר את ידיה וזרועותיה בתנוחה הנכונה, שם את ידו במותנה של הנערה וחייך אליה בפלרטוט.

"אחת שתיים שלוש, ואחת שתיים שלוש ו..." אחרי שהכתיב את הקצב להרמיוני, דראקו המשיך לרקוד איתה מבלי לספור בקול.

הוא חשב שהיא תמעד, שתדרוך עליו וכל דבר אחר שקרה במשך השעתיים האחרונות מהרגע שהיא שכנע אותו, והוא אפילו לא ידע איך, ללמד אותו לרקוד. אבל לא. דבר מזה לא קרה. הרמיוני גריינג'ר עקבה אחריו ורקדה לפי הקצב באופן מושלם, והוא לא ידע להסביר זאת.

גם היא לא הבינה. היא לא הרגישה את הצעדים, היא לא ספרה ולא חשבה...רק...רק שמעה את המוזיקה ונתנה לעצמה להיות מובלת אחריו, היא בטחה בו...רק זה. חיוך קטן הופיע בשפתיה והוא זקף גבה.

"לא אמרת שזה משעמם?"

הרמיוני חייכה והוציאה לשון לעברו וגרמה לו לצחוק ברכות.

"את כמו ילדה קטנה..." הוא גער בה.

"וזה מפריע לך?" הנערה שאלה בתמימות.

דראקו לא ענה. המוזיקה הפסיקה לנגן ובסיבוב האחרון הוא הרים אותה מהרצפה באלגנטיות והוריד אותה שוב מולו, צמודה אל גופו, ידיו עדין במותניה, וידיה על כתפיו. פניהם היו מידי קרובים. עיניהם נעוצות זה בזה. שפתותיהם פשוקות. דראקו הסתכל על פיה והרכין את ראשו באיטיות, באופן כמעט בלתי מורגש והרמיוני לא התרחקה...

הצליל של הנגן מחליף שיר גרם לשניהם להבחין במה שעמדו לעשות. מבולבל, דראקו היה הראשון שעשה משהו בנידון.

"ובכן..." הוא התרחק ממנה בעדינות אך בהחלטיות והלך כמה צעדים. מספיק כדי שהיא לא תוכל לראות את רגש החיבה שהוא היה בטוח שנשקף מעיניו. "ננסה שוב, מה את אומרת?"

הוא הסתובב לעבר הנגן בצעדים מהירים כדי שלא יבחינו עד כמה עצבני הוא היה...מה הוא עמד לעשות? הוא לא ראה את הרמיוני מהנהנת בעודה מרטיבה את שפתיה; גם היא הייתה מבולבלת כמוהו.

היא חשדה בכך. היא חשדה בכך במשך ימים, במשך שעות, שבועות אפילו...אבל עכשיו כבר לא. כשראתה את דראקו מסתובב לעברה היא עצרה את נשימתה כשזכרה את הצמרמורת בגופה כשדראקו התקרב אליה כל כך. היא נאנחה בתוכה. היא הייתה מאוהבת בדראקו מאלפוי. נהדר...פשוט נהדר...

(סוף פלאשבאק)

"הרמיוני...את שומעת אותי?"

אותו טון מודאג גרם לה לצאת מחלומותיה בהקיץ ולחייך אל אלכס. אלכס עדיין חיכה לתשובה.

"הוואלס...." היא ענתה. אלכס הביט בה. "אני אוהבת וואלס..."

"הו, וואו. אני מכיר מקום די נחמד...יש תזמורת קטנה שאני בטוח שהם יודעים איך..."

"אלכס, אני מצטערת. העניין הוא ש...אני לא מרגישה טוב. אני חושבת שעוגת הפירות לא עשתה לי טוב..." היא אמרה בשובבות ובחיוך שהיא קיוותה שנראה כֵּן. "אכפת לך..."

"...ללוות אותך לבית? כמובן." הוא קם לאחר שהניח את הכסף שכיסה את הוצאות הארוחה בנוסף לטיפ נדיב למלצר ששירת אותם.

אלכס עזר לה לקום, הלביש לה את המעיל והוביל אותה עד הדלת כשידו מונחת בגבה, הם הלכו בשקט עד דלת ביתה ואחרי שאמרה לו "תודה שליווית אותי, היה ערב נפלא'" ונשקה לו על הלחי, הרמיוני נפרדה מאלכס שחייך אליה כשניצוץ מאוכזב בעיניו; ניצוץ שהרמיוני התעלמה ממנו.

היא נשענה על הדלת הסגורה ונאנחה בעודה נותנת לעצמה ליפול על הרצפה בחיוך ציני על שפתיה. דראקו...היא לא יכלה להוציא אותו מראשה כי היא לא רצתה להוציא אותו משם...

DhDhDhDhDhDhDhDhDh

"טוב, כבר מאוחר, כדאי שתלכי לישון לפני שיהיה זמן כיבוי אורות."

שרה הנהנה וקמה, מוכנה לאסוף את המגש עם שיירי האוכל שגמדוני הבית הכינו והביאו למשרד של המורה לשיקויים כדי שימשיכו לעבוד מבלי שיצטרכו לרדת לארוחת הערב.

"עזבי, אני אדאג לזה." הבטיח לה המבוגר.

"לא. אם אשאיר את זה כאן, אתה בטוח תקרא לאיזה גמדון בית ואני לא רוצה שהם יעבדו יותר ממה שצריך."

דראקו גלגל את עיניו לפני שהישיר את מבטו בבתו ואחר הניף את שרביטו כדי לנקות את המגש, הצלחות והכוסות נקיים ומסודרים.

"מרוצה?" הוא שאל. "אני מניח שאמך הכניסה לך לראש את כל הדעות האלה בנוגע לגמדוני הבית, נכון?"

"למען האמת, לא." ענתה שרה. "רק רציתי שאתה תעשה את זה." היא ענתה בשלווה ובחיוך.

במוחו המורה הרים את כתפיו וציין לעצמו שעם הילדה הזאת הוא צריך להיזהר. הילדה הנזכרת התרוממה בשביעות רצון ופסעה אל עבר הדלת.

"שרה," היא הסתובבה אליו. "אני שמח שאנחנו נותנים לעצמנו הזדמנות..."

ובפעם הראשונה בנוכחות דראקו, שרה חייכה במתיקות...מתיקות שלאחר שהילדה עזבה, היא הזכירה לדראקו את הרמיוני.

הוא נאנח. אולי העבודה הזאת לא הייתה רעיון כל כך רע, אחרי הכל.

DhDhDhDhDhDhDhDhDh

מה תגידו על זה? אני נחמדה היום...

סתם, אני צריכה שתתפללו שאני אצליח במבחן בכימיה מחר P:

חחח...

טוב, מקווה שאהבתם (:

ליס.

הפרק הקודם