שונה

למחרת בשעה 8:00 יצאנו ממחנה החצויים לכיוון שדה התעופה, וכשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת אלי אל פרסי ואל אנבת'. פרסי יצא חמוש בעט-חרב שלו, ואני בשרביט שלי, לא היינו אופטימים במיוחד, שנינו יחד יכולים למשוך את בקלות את כול המפלצות שבחצי אמריקה הצפונית. בשדה התעופה פגשנו שלושה פרצופים מחייכים, ואחד פחות. הרמיוני, הארי, ג'יני ודראקו. פרסי קרא לבלאקג'ק ולעוד כמה חברים שלו כדי להקפיץ אותנו למחנה, זה בערך היה השלב בו הכול התחיל להשתבש.

~אליזבת~

שתי "נערות" חסמו לנו את היציאה מהסמטה, "אמפוזות", לחשו פרסי ואנבת' בתיאום מושלם. "את אחת מאיתנו, מדוע את מסתובבת איתם?", שאלה האמפוזה הקרובה אלי ביותר. "אני לא חלק מכן, אבל אני כן כמוכן". בשלב הזה הרמיוני לטשה בי מבט לא מאמין ושלפה את השרביט שלה כנגד האמפוזות. "השרביט שלך לא יועיל כנגדן, או כנגד כול יצור דמוי ערפד, אחר", אמרתי בקול בוטח, זכרתי איך ניסיתי לגרום למיי לרחף אך כול מה שהצלחתי לגרום לה הוא דגדוג עז. "אסור לכן לפגוע בי", אמרתי לאמפוזות. "אבל אני מוכנה לעשות עימכן עסקה. אני אתן לכן את השייך לכן, ובתמורה אתן תעזבו אותנו, הפעם. בפגישתנו הבאה, אם תהיה כזאת, נהיה שוב שונות", אמרתי, מנסה להסתיר את הזעזוע שבי במחשבה על מה שאני הולכת לעשות כעת. "עשינו עסק אליזבת מֵגִ'יקֲאי (קסם בלטינית)", אמרה האמפוזה והן עזבו את הסמטה, יחד איתן נעלמו ממני כול הכוחות הערפדיים, הייתי צריכה להחזיק עצמי חזק כדי שלא אתמוטט. הרגשתי כאילו יש לי בוץ בעיניים, הראייה שלי היתה מעורפלת בהרבה, אבל איכשהו, היה בזה משהו מוכר ומנחם. השמיעה שלי חזרה להיות נורמאלית, שמעתי הרבה פחות טוב, אבל שוב יכולתי לשמוע את הקולות המוזיקליים שבחיי היום יום, דבר שנלקח ממני בשינוי החלקי. אך הנורא מכול היה חוש הריח, כבר לא הצלחתי להריח את המפלצות באוויר, הרגשתי חסרת אונים. אבל דבר אחד כן ידעתי. "מכתרים אותנו, כול הדרך למחנה חסומה, אנחנו צריכים לסגת ולחפש דרך לחזור אחר כך", אמרתי בקול שבור. שאלתי את עצמי האם גם המראה שלי השתנה עכשיו, "אליזבת? השיער שלך אמור להיות ג'ינג'י?" שאלה הרמיוני בחשש קל. "ג'ינג'י?!"

הפרק הקודם