מים אפלים

פרק 9

הסוד של פרופסור אוורה 

"לאן את הולכת?" שאלה ארטמיס כשמורגנה סיימה את ארוחת הערב בחיפזון.

"להתאמן לקראת המבחן השלישי," היא שיקרה ויצאה מאולם האוכל ההומה. אולי באמת היה עליה להתאמן לקראת המבחן הזה, שעסק בכשפים מעשיים, מכיוון שזכתה רק באבן אזמרגד אחת על החיבורים שכתבה באותו הבוקר. אך היא פחדה שאם תנסה לתרגל כישוף, תגלה ששכחה לחלוטין איך מבצעים אותו, ותחושת הכישלון שהשתכנה בה תתגבר.

היא מיהרה אל משרדו של פרופסור אוורה. ברור היה שהמרצה מוכן להעניק יחס מועדף לנבחנים בתמורה לטובות הנאה, והיא הייתה משוכנעת שתצליח להגיע איתו להסדר כל שהוא.

בתחילה העמידה פנים שהיא הולכת לספרייה, ורק כשהייתה משוכנעת שאיש לא חושד בה, הלכה אל המשרד. פרופסור אוורה עוד לא היה שם כשהיא הגיעה, לכן המתינה.

משרדו של המרצה היה רחב וגבוה תקרה. כל הקירות היו מכוסים מדפים גבוהים, עמוסים ספרים ומגילות קלף. פינת אירוח מלאת מותרות הוצבה מול האח הענקית, ובמרכז החדר עמד דגם זהב עצום של מערכת השמש, נע בעצלתיים.

היא השתעממה מההמתנה במהירות. היא בחנה את כותרות הספרים, אך מיצתה אותם במהרה; היו שם ספרים בסיסיים ורבי מכר שניתן היה למצוא בכל ספרייה.

היא התיישבה בכיסא שמול השולחן, במקום בו גאליוס ישב באותו הבוקר, השעינה את מרפקה על המסעד ואת ראשה על ידה בשעמום. היא בחנה את אוסף עטי הנוצה הססגוניים שהיו מונחים לראווה על השולחן, ודגם מכושף של כדור כחול עמוס סימנים וקווים שריחף מעל מעמד מפואר.

בניגוד לשולחנו של פרופסור פוטר בהוגוורטס, השולחן הזה היה ריק ונקי. גיליון קלף בודד נח עליו, פרוס. מורגנה לא התעניינה בו במיוחד, אך ברפרוף על פניו, ענייה קלטו את החתימה שבתחתיתו. לא עוצרת לחשוב האם זה מנומס, היא רכנה וקראה את תוכן הגיליון.

פרופסור קונסטנטין אוורה הנכבד,

אני מבקשת להתנצל אם קרה והמצגת שהעליתי היום פגעה בך באופן כל שהוא. קראתי את ספרך האחרון בשקיקה, והייתי סבורה שתמצא עניין בתיאוריה שפיתחתי בהשראתו. כפי שסיפרתי לך במכתבי האחרון (אני סבורה ששלחתי אותו לפני כשלוש שנים, אך ייתכן שאבד בדרך. מעולם לא קיבלתי תשובה) עסקתי בחקר מקור הקסם כל חיי, ועבודותיך הקודמות הנחו את דרכי. מאז ומתמיד השתוקקתי לשתף איתך פעולה בעבודה, וזו הסיבה שאני ניגשת למבחנים לאקדמיה בפעם השלישית.

אני מצרפת למכתב הזה את המאמר האחרון שכתבתי. הוא מכיל, בין השאר, פירוט על התיאוריה שהצגתי היום. אני מקווה שתמצא עניין במאמר, ושאף תשקול לצרף את מסקנותיו לספרך הבא.

אנא, אל תיתן למוניטין של משפחתי להשפיע על דעתך. אחרי הכל, אין זה משנה מאיפה אדם הגיע או היכן היה בחייו, אלא היכן הוא נמצא עכשיו. אינך מסכים איתי?

בהערכה רבה,

ארטמיס לסטריינג'.

מורגנה החזירה את המכתב למקומו ומייד החלה בחיפוש אחר הנספח למכתב – המאמר שמסביר את התיאוריה של ארטמיס. השולחן היה ריק, לכן היא עקפה אותו ופתחה את המגירות. הן היו מלאות חפצים שגרתיים, והמאמר לא נמצא בהן. מורגנה נשפה בתסכול ופנתה אל הארוניות שמאחורי השולחן. חיטוט בחפציהם של אחריהם לא היה הכלי המועדף עליה, אך היא ידעה כיצד להשתמש בו במקרה הצורך. כיבוד פרטיותם של אנשים אחרים מעולם לא היה הערך שהנחה אותה.

היא חיטטה בין מכתבים עתיקים ותמונות, אך לא מצאה את מבוקשה. למרות זאת, בתחתית המגירה התחתונה ביותר מצאה דבר מה אחר שמשך את עינה.

בתחילה לא הפנימה את מה שהיא רואה. היה עליה למצמץ ולהסתכל שוב, בתשומת לב רבה יותר. התמונה נראתה רשמית למדי, והציגה שלושה אנשים. אחד מהם היה פרופסור אוורה כשהיה צעיר יותר; שיערו עוד היה כהה, ופניו חלקות. מנגד לו עמד הארי פוטר – מורגנה זיהתה אותו מהתמונות בעיתונים ובספרי ההיסטוריה, ומהדמיון הבולט שנשא לבנו הבכור, שגם בלט בעיתונים. השניים עמדו משני צידיו של בחור צעיר, שעמד כשידו פרוסה. כדור מכושף, עמוס קווים וסימנים מסתוריים, ריחף מעליה בקלילות, מסתובב בעצלתיים. הכדור היה זהה לזה שריחף על שולחנו של אוורה, ולזה שארטמיס הציגה ביום שלפני. הבחור בתמונה היה צנום, בעל עצמות לחיים גבוהות, ושיער ועניים כהות. הוא היה דומה להפליא - ובעצם היה - אביה של מורגנה.

לפתע נשמע קול מחוץ לדלת מהשרד. מורגנה טרקה את המגירה והזדקפה, תוחבת את התמונה לכיסה.

"מה זה היה?" נשמע קול מבחוץ.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר," נשמע קול אחר – קולו של פרופסור אוורה. "אתה משוכנע שלא עדיף שנדון בנושא בנוכחותה של כפריס קודם כל?"

"בהמשך. כרגע אני מעוניין לשוחח איתך בפרטיות, ומייד, אם לא אכפת לך." מורגנה זיהתה את קולו של גאליוס, הולך ומתקרב לדלת. יודעת שהיא בעצם לא אמורה להיות שם, היא צללה והסתתרה מתחת לשולחן הכתיבה.

הדלת נפתחה לאחר רגע.

"אפשר להציע לך משקה, ידידי?"

"לא, תודה. בוא ניגש ישר לעניינים."

"כמובן." אוורה התיישב בכיסא שמאחורי השולחן, ומורגנה נדחקה על מנת שברכיו לא יפגעו בפניה. הוא ידע שהיא שם, אך העמדת הפנים שלו הייתה מושלמת. "ובכן, מה יכול להיות חמור כל כך שלא יכולנו לשוחח על כך באולם הסעודה?"

"אני מעוניין לקבל את הסכמתך בנושא מסוים," אמר גאליוס בקולו העמוק והרציני. "למנוע מנבחן את הזכות להיבחן."

"על איזה נבחן מדובר?"

"לסטריינג'."

אוורה נשמע לא פחות מופתע ממורגנה לנוכח ישרותו של גאליוס. "גברת לסטריינג'? האם יש חשד לרמאות?"

"לא. זו לא הסיבה. לסטריינג' היא אישיות בעלת שם מסביב לעולם – בייחוד בשל מעמדם של הוריה במלחמה – ואני סבור כי בשל השם השנוי במחלוקת שיצא למשפחתה, אסור לאפשר לה לזכות בהשכלה והתמיכה של האקדמיה."

"זו האשמה חמורה, ידידי, חמורה ביותר..." מלמל אוורה. למורגנה נדמה היה שהיא שומעת שמץ זחיחות לא ברור בקולו. "צר לי לומר זאת, אך אני מסכים איתך. לאור התרחישים האחרונים בחברת חסרי הקסם, אסור לאפשר לאנשים מ... אהמ - אנשים כגברת לסטריינג' לזכות במעמד וכוח, ועל האקדמיה להוות דוגמא בנושא. המצב מספיק גרוע גם בלי שטהורי דם פנאטיים ילבו את הסכסוך ויגרמו למשרד הקסמים להיכנס לבוץ שבמאבק ישיר מול המוגלגים."

"הייתה לי תחושה שתסכים איתי," אמר לו גאליוס בקולו העמוק והמונוטוני, בחוסר התלהבות משווא. "לאור עברכם המשותף."

דבריו הותירו אחריהם מתח בלתי ברור באוויר. אוורה השיב בשתיקה כבדה. באופן לא אופייני, שום הערה שנונה לא עמדה מוכנה על לשונו.

"אין צורך לגלוש לסחיטה, ידידי," הוא דיבר לבסוף, שוקל את מילותיו כמו כריש המקיף את טרפו. האווירה בין השניים הייתה סמיכה כמו שמן. "אני מסכים איתך ללא הסתייגות, וזה כל מה שצריך להיות חשוב."

"מניעך לא פחות משמעותיים מדעתך. פעם אוכל מוות, תמיד אוכל מוות. אין לי מספיק ראיות על מנת להסגיר אותך עדיין, אך זכור שאני פוקח עליך עין," אמר לו גאליוס בשלווה בלתי מעורערת.

"הייתי מצפה ממך לפחות לדייק בהאשמות," החזיר אוורה בבוז. "אבל לעיתים אני שוכח שאי אפשר לצפות להבחנה דקה מלוכד קוסמים אפלים חסר מוח. אמרתי לך בעבר, אני מסכים עם ערכיו של אדון האופל, אך מעולם לא נשאתי את הסימן האפל – "

"מבחינתי, אין שוני בין אוכל מוות לבין חבר בארגון 'הבלתי- כבולים'. שניהם מביישים את תואר הקוסם, ושניהם מהווים סכנה לציבור."

גאליוס קם, נוהג בטבעיות מוחלטת. הייתה למורגנה תחושה מבוססת שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה נוהל הדיון הזה בין השניים, ושלמרות הדברים שנאמרו, במהרה הם יחזרו להתנהג כעמיתים ידידותיים לעבודה. "אני אפנה למנהלת מייד. כל עוד שנינו מתנגדים לאפשר ללסטריינג' להמשיך להיבחן, היא לא יכולה לערער על ההצבעה."

"אני שמח שפתרנו את העניין הזה," אמר אוורה בחמיצות. "לילה טוב."

גאליוס יצא. הדלת נטרקה אחריו, ודממה מבשרת רע השתררה בחדר. רק באותו הרגע מורגנה החלה להרגיש שהיא עשתה דבר מה שגוי. היא הכירה את התחושה הזו, למרות שלא חשה אותה לעיתים קרובות; היא הכירה אותה מילדותיה, כשפטרוניה היו תופסים אותה גונבת או מצותת.

"אני מצטער שהיה עליך להיות עדה לשיחה הזו, יקירתי," עלה קולו של פרופסור אוורה מעליה. "זו לא הייתה כוונתי כלל וכלל..."

מורגנה שתקה.

"צאי, ונוכל לשוחח."

הוא הזיז את הכיסא והיא הזדחלה החוצה, חשה טיפשה ועלובה. שום דבר טוב לא יוכל לצאת ממה שהתרחש, היא ידעה. אפילו סקרנותה לנוכח תוכן השיחה המוזרה דעכה מול הצפייה המתוחה למה שעתיד לקרות.

"לבוחנים יש זכות להפעיל שיקול דעת בנושא הזכאות להיבחן לאקדמיה," אמר לה אוורה כששניהם עמדו מאחורי השולחן. מורגנה נעצה את מבטה בנעליה.

"אני יודעת, אדוני," היא ענתה בזהירות, מתאמצת להיראות כנועה.

"סיבותינו נשארות עימנו."

"כן, אדוני."

"בנוסף לזאת..." מורגנה קפצה את אגרופה סביב שמלתה, מתוחה, ולא הסתכלה באוורה בעודו מדבר בשלווה מוחלטת. "ישנו נושא המעמד שלי, אותו גאליוס היקר טרח להעלות באדיבות רבה... לפחות יש לו מספיק שכל להבין שלעולם לא יצליח לאסוף מספיק ראיות על מנת לגרום לכל שאר העולם להאמין במה שהוא רואה."

"אני לא אספר לאף אחד," אמרה מורגנה מייד, נטועה במקומה. קולה נשמע מוזר באוזניה, כאילו לא היה שייך לה. "אני נשבעת – "

"אני חושש שזה לא מספיק טוב, יקירתי. את מבינה, אסור שיהיה ספק. החברים של גברת לסטריינג' עשויים לפנות לאמצעים קיצוניים על מנת להניח את הידיים שלהם על הוכחה כזו לאפליה כלפי בתם של אוכלי מוות לשעבר. שלא לדבר על כך ש... ובכן, מעמדי באקדמיה יקר לי. אני אדם בעל השפעה. אני לא רואה סיבה שהמעמד הזה יתערער בשל שמועות חסרות שחר הנוגעות לחברות שלי בארגון פלילי.

"גאליוס צודק, כמובן. לסטריינג' היא אישה מסוכנת מכדי להגיע לווינטרהול. אני אדע – נהגנו להסתובב באותם החוגים. עצתי לך היא להתרחק ממנה, אבל יהיה מיותר לבזבז מילים בנושא. את בכל מקרה לא תזכרי את השיחה הזו."

מורגנה הרימה את ראשה באחת. היא הספיקה לראות את פניו הנשריות וחסרות הרחמים של אוורה מסתכלות מטה עליה לפני שאור פילח את ראשה ועיוור אותה, ואז חשכה עצומה בלעה את הכל.

"זה לא נורא, מורגנה. את תמיד יכולה לנסות שוב."

ארטמיס כרכה זרוע סביב כתפיה של מורגנה, העטויות גלימת חורף, בעודן נושאות את המזוודות שלהן אל המעבורת מווינטרהול. הן היו הנוסעות היחידות. שאר הנבחנים עוד היו בפנים, ממתינים לתוצאות הבחינה השלישית.

מורגנה לא השיבה. היא הביטה בתהום שנפערה תחת הכבש, מלאה סלעים עצומים, משוננים, ועננים סמיכים. תחושת הבלבול והחולשה המשונות איתן התעוררה באותו הבוקר התחלפו אט- אט בתחושה חמוצה של כישלון.

היא יכולה הייתה לעבור את המבחן השלישי בהצלחה. היא ידעה שהיא הייתה טובה מספיק, גם על מנת לעבור את המבחן הסופי. זה פשוט לא היה הוגן שההזדמנות נמנעה ממנה.

מתח ועומס יתר – אלה היו ההסברים שהמרפאה של ווינטרהול העלתה לבוקר הזוועתי שמורגנה עברה. הסחרחורת הבלתי נסבלת, הבלבול, החום הגבוה, העילפון בלילה שלפני – כל אלה פגעו בה פתאום, בלי שום התרעה, וריסקו את גופה עד כדי כך שהיא לא יכולה הייתה לגשת למבחן באותו היום. גם בעודה עולה למעבורת, כאב ראש חד ובלתי פוסק ליווה אותה, ורגליה היו חלשות.

ארטמיס עזרה לה להתיישב באחת הכורסאות ומזגה לה תה בעוד המעבורת נושאת אותן בין העננים, הרחק מהאקדמיה. מורגנה מיקדה את עיניה בכוס התה, מסרבת להסתכל על ווינטרהול מתרחקת ממנה. היום ההוא בו ראתה אותה לראשונה – בסך הכל לפני יומיים – נדמה רחוק כל כך. הבדידות שחשה לראשונה באותו היום שלטה בה עכשיו, בנוסף לתסכול עמוק, מר, שחוסר המיקוד שחשה אפשר לה לגלות רק את קצהו הקטן. היא ידעה שברגע שתרגיש טוב יותר, היא תטבע במעמקיו. הידיעה מילאה אותה אפטיה מיואשת.

הן העבירו את הנסיעה בשתיקה. בשלב מסוים מורגנה הרימה את מבטה והביטה בארטמיס. האישה השנייה הביטה בחלונות המוצפים עננים בשלווה, שקועה בהגיגים באור החורפי, הרך. מורגנה שאלה את עצמה כיצד ההצהרה הפתאומית שלא יתאפשר לה להמשיך להיבחן לא שברה את רוחה.

"זה בכלל לא נורא," היא אמרה פתאום, כאילו קראה את מחשבותיה של מורגנה, עיניה נושאות אל האפור הנצחי.

"זה כן," פלטה מורגנה, קולה נשבר פתאום. כאילו סכר בראשה נפרץ, תמונות וקולות מילאו את ראשה; פרופסור פוטר, אדון מאלפוי, הפטרונים... פניהם מלאות הלעג הסעירו אותה כפי שאש מבהילה חיית פרא, והמחשבה על אכזבתו של פרופסור פוטר הייתה יותר משהיא יכולה הייתה לשאת.

היא קמה על רגליה ועלתה במדרגות בצעד תקף, ענייה ממטירות דמעות. היא צנחה לתוך ספה באחד החדרים האפלים שלמעלה, לא מצליחה להפסיק לדמוע. הטיפוס עייף אותה, והיא התנשפה בין היפחות.

טעם הכישלון היה מר בפיה – מר מכל דבר שטעמה עד אותו היום. היא מעולם לא חשה כה מושפלת וחסרת ערך. זה היה סופן של השאיפות שלה, היא ידעה; הפטרונים לעולם לא יממנו את הלימודים האקדמאים שלה עכשיו, ובטח שלא מבחן נוסף לווינטרהול. ואדון מאלפוי, שהשקיע בה את מיטב כספו מתוך אמונה שלמה שהיא מוכשרת מספיק...

היא חיטטה בכיסי שמלתה בחיפוש אחר ממחטה. ידה נתקלה בדבר מה נוקשה יותר.

זו הייתה תמונה. היא מחתה את הדמעות מענייה כדי להטיב לראות. זו הייתה תמונה של פרופסור אוורה בצעירותו, עומד לצד הארי פוטר המפורסם, ולצד בחור צעיר שכדור מכושף מרחף מעל כף ידו. לקחו למורגנה כמה רגעים להבין שזה הוא אביה.

כאב חד פילח את ראשה, והיא קברה את פניה בריפוד. התחושה הייתה כאילו ראשה מתמלא במחשבות עד להתפקע ברגע אחד קצר, ומתרוקן לחלוטין בחדות, מותיר אחריו ריק.

היא נתקפה צורך להיזכר מה התרחש אחרי ארוחת הערב אמש, אך לא הצליחה. ארטמיס אמרה לה שמצאו אותה מעולפת בספרייה. היא זכרה שהייתה שם, אך רק לרגע קצר. היא לא זכרה שהתיישבה ועבדה, אלא שיצאה אחרי רגע. כמה משונה...

היא הסתכלה שוב בתמונה. שלושת הגברים נראו רציניים למדי, ממצמצים אל המצלמה בחומרה. הסיטואציה בה התמונה צולמה לא הייתה ברורה ביותר; זה נראה כטקס הענקת פרסים כל שהוא, או כנס.  

דבר מה לא היה כשורה. מאיפה הגיעה לידיה התמונה הזו, בכלל? לא, משהו היה מאד לא בסדר. אך היא הייתה עייפה מכדי לחשוב על הנושא. הניסיון הרגיש כמו לאחוז במים. היא החליטה להניח לו לעת עתה, ולשקוע ביגונה.

עד שהמעבורת הגיעה ליעדה, ענייה של מורגנה יבשו. ארטמיס המתינה לה על הרציף.

"את צריכה ללכת הביתה, לנוח," היא אמרה לה, מובילה אותה פנימה בדאגה.

בקצה המסדרון הארוך היה אותו החדר, עם אותו הקוסם המרופט מאחורי הדלפק. המקום נראה עלוב להחריד ביחס לאקדמיה. מורגנה חשה הזדהות צורבת איתו, ובו בזמן, סלידה עזה וגעגוע אל האקדמיה.

"אני אקשר את הפולו בשבילך," ארטמיס אמרה, ניגשת לאח. "איפה את גרה?"

לרגע מורגנה לא זכרה. ואז היא חשבה על אדון מאלפוי המאוכזב וגברת מאלפוי השמחה לאיד. המחשבה הייתה בלתי נסבלת. "זה בסדר, אני אעשה את זה."

"בסדר גמור," אמרה ארטמיס, מניחה את ידיה על כתפיה של מורגנה. "אני מקווה שנוכל לשמור על קשר, מורגנה."

"בוודאי."

"יופי. אני אשלח לך ינשוף בקרוב, וכשתחלימי, נוכל להיפגש ולדבר." ארטמיס חיבקה אותה. מורגנה הניחה את ראשה על כתפה בחולשה, מאפשרת למגע הנשי לנחם אותה. לפחות היא לא הייתה היחידה שלא התקבלה.

"ילדה טובה," אמרה ארטמיס כשהן התנתקו, ונשקה למצחה באופן מנחם מאד.

מורגנה פנתה אל האח, לקחה חופן אבקה, השליכה אותה ללהבות וצעדה פנימה, קוראת, "הקלחת הרותחת, לונדון!"

הפרק הקודם		הפרק הבא