רגעים של תהילה

 תודה רבה לכל מי שהגיב (גם אם התגובות של פרק שמונה קפצו איך שהוא לפרק תשע O.ם ).

Nutella - קלטת בדיוק את מה שניסיתי להעביר! תודה לך על התגובה המקסימה ^^

קריאה מהנה (;

פרק עשירי

משא ומתן ידידותי

ג'יימס הגיע לכיתה בה עמדה להתקיים ההרצאה של ראש לשכת ההילאים לתלמידי השנה השביעית הרבה לפני כל התלמידים האחרים. הוא קיצר את ארוחת הצהריים שלו באותו יום לקראת סוף נובמבר בתקווה שימצא את אביו שם, מקדים כדי להתכונן להרצאה.

אבל הוא לא היה שם עדיין, לכן ג'יימס תפס מקום במרכז הכיתה. לפני שהבין מה הוא עושה, הוא מצא את עצמו מתעסק שוב עם חידת הכדור של הטורניר.

העילוי שחש כשפרופסור מקגונגל קראה את שמו לאוזני כל האולם היה נהדר, כל עוד נותר ממנו משהו. העניין היה שחודש לאחר ערב הכרזת המועמדים לא נשאר ממנו הרבה. ככל שהתרחק בציר הזמן מהערב ההוא והתקרב אל יום המשימה הראשונה, כך הוא חש הרבה פחות עליז ומרוצה מעצמו, והרבה יותר רציני ומתוח. כן, זה היה נהדר שהוא התקבל – אבל עכשיו היה עליו להוכיח שנבחר בצדק על ידי כך שלא יביך את עצמו במשימה הראשונה.

לאחרונה הוא נהיה מודע לעובדה שהזמן עובר מהר יותר משזכר. בתחילת חודש נובמבר הרגיע את עצמו באמירה שגם אם לא יצליח לפתור את החידה, הוא תמיד יכול להתאמן במספר רחב של לחשים שונים, לכל מצב שלא יהיה. אבל ערב אחד, בעת אימון קווידיץ' גשום במיוחד, הוא הפיל אל הקוואפל כשהבין פתאום שבין השיעורים לקראת הכישופומטרי, העבודות ושיעורי הבית לבין אימוני הקווידיץ' ומשחק הקווידיץ' הראשון של גריפינדור, שנקבע שבוע לפני המשימה הראשונה, אין לו זמן פנוי לבלות בספרייה בחיפוש אחר קסמים שימושיים.

זו הייתה אחת הסיבות שכה השתוקק לדבר עם אביו באותו היום; הוא סמך עליו שידע לכוון אותו למספר מצומצם של לחשים יעילים שיסייעו לו. סיבה נוספת הייתה שהוא באמת ובתמים התחיל להרגיש לחוץ לקראת המשימה, ורצה מאד שאביו יעזור לו להכניס את המצב לפרופורציה.

הוא עדיין היה שקוע בחידה המייאשת (בלי שום התקדמות לקראת הפיתרון) כשהכיתה התחילה להתמלא. עד מהרה הוא היה מוקף לחלוטין בקולות שיחה. הוא בקושי הרים את ראשו אפילו כשפרד ורוקסן התיישבו לצידו.

"לא פתרת את זה כבר?" אמרה רוקסן בקוצר רוח.

"לא," הוא השיב, פתאום מרגיש מרוגז מאד כלפי בת דודתו.

לראשונה הוא הבין כמה הכיתה באמת התמלאה. הוא ראה את מארק נכנס לכיתה, אבל הוא לא ניגש להתיישב איתם, אלא הלך לשבת עם כמה תלמידים איתם היו מיודדים מהפלפאף. מוזר, ג'יימס חשב. הוא לא רואה שיש לידו מקום פנוי?

"מה הסיפור של מארק?" הוא שאל את התיאומים, כי פתאום הבין שזו לא הייתה הפעם הראשונה בימים האחרונים שמשהו כזה קורה.

התיאומים לא ענו, אבל על פי הבעות פניהם הרציניות ברמה לא אופיינית, הוא הבין שמשהו קורה. הוא הסתכל בפניהם בציפייה שיאמרו לו משהו; פרד הסתכל לכיוון אחר ורוקסן נראתה אשמה.

שריקה חדה קרעה אותו מהנושא שעל הפרק. הוא הסתכל, כמו רוב התלמידים, לכיוון ממנו בקע הקול. מעל ראשי התלמידים הוא ראה את טדי מנופף לו בעוד שלושה הילאים צעירים נוספים מוציאים כיסאות ומציבים אותם בפינת הכיתה, לפני שולחנות השורה הראשונה. הוא נראה מכובד למדי עם שיער חום פשוט, בלי שום צבעים זוהרים, וגלימת הילאים טקסית בצבעים כחול ואפור כהים.

לעיתים קרובות אביו של ג'יימס היה לוקח איתו הילאים צעירים כשהיה הולך להעביר הרצאות; הוא היה ידוע בתור ראש לשכה שדואג מאד להשכלתם ולרווחתם של העובדים שלו. וכאשר היה כמעט יוצא מגדרו כשהילאי מהלשכה היה נפצע או נהרג, או בכל פעם שהיה נשאר בעבודה עד מאוחר למרות שלא היה חייב, אימו של ג'יימס הייתה אומרת שככה זה כשבעלה אוהב את ההילאים שלו כמעט כמו שהוא אוהב את ילדיו.

ג'יימס נופף בחזרה בלב כבד. הוא היה כה מוטרד ממצבו שאפילו נוכחותו של טדי לא הצליחה לעודד אותו. הוא בוודאי ייגש אליו בסוף ההרצאה ויברך אותו על שנבחר – אבל הוא לא היה בטוח שיוכל להסתיר את תסכולו ממצבו אם זה יקרה.

לאחר כמה דקות אביו של ג'יימס נכנס לכיתה בלוויית פרופסור לונגבוטם. ברחבי הכיתה אנשים התחילו להשתוקק בציפייה, למרות שהשניים עוד עמדו ושוחחו זמן מה מול שולחן המורה.

זה לא היה נדיר שבכיר ממשרד הקסמים מגיע לדבר עם התלמידים בהוגוורטס. במיוחד לקראת בחינות הבגרות והכישופומטרי, משרד הקסמים היה שולח נציגים כדי שהתלמידים יוכלו לקבל מושג על העולם אליו יכנסו כשיסיימו את לימודיהם.

מיותר לציין שההרצאות של אביו של ג'יימס היו מעט שונות מההרצאות שנתנו עמיתיו. מלבד העובדה שעורר סקרנות באופן טבעי, היות והיה אישיות ידועה מאד, הנושאים בהם הוא בחר לדון היו מרגשים הרבה יותר מאשר התפקידים של הקסמהדרין כגוף מחוקק, מקומה של קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית ביחסים בין קהילות קוסמים שונות או תפקידיהם של התקנים הבינלאומיים לייצור ושיווק של מוצרי קסם. בשנים המוקדמות יותר הוא נהג להסביר להם כיצד לזהות קוסמים חשודים ולהתגונן בפניהם ומדוע חשוב להימנע מפנייה לקסמים אפלים; וכולם עדיין זכרו לטובה את השיעור שהעביר להם בשנה השלישית, בו לימד אותם קסמי מגננה מעניינים אותם לא למדו בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל.

ככל שהתבגרו, כך נושאי ההרצאות הפכו קונספטואליים יותר; החשיבות של ציות לחוקים ומנגד חשיבותה של חשיבה עצמאית, פשעים בעיני החוק שלא נחשבו לפשעים בעיני האוכלוסייה הרחבה, ולהפך. כך או כך, אביו של ג'יימס תמיד היה דן בנושאים בכזה להט ועניין אישי שההרצאות מעולם לא היו משעממות.

לבסוף פרופסור לונגבוטם פנה אל הכיתה. "שקט, בבקשה," הוא אמר, למרות שלא באמת היה בכך צורך, כי כמעט כולם כבר ישבו ברוב קשב. "אני גאה להציג בפניכם – שוב – את הארי פוטר, ראש לשכת ההילאים במשרד הקסמים שלנו. אדון פוטר יעביר לנו הרצאה בנושא... מה הנושא, הארי?"

אביו של ג'יימס, שעד אותו הרגע עיין בסיכומים שלו, הרים את ראשו. "קסמים אפלים," הוא אמר בטבעיות, כאילו זה היה נושא שגור. רחש שקט עבר בין התלמידים.

"אה, נכון. קסמים אפלים." פרופסור לונגבוטם לא נראה מופתע כפי שאולי היה אמור להראות. "אז, בבקשה."

הוא הלך לשבת בפינת הכיתה. אביו של ג'יימס התייצב מול הכיתה ונשען על שולחן המורה בעודו בוחן את התלמידים, שישבו בשתיקה והסתכלו בו.

"אתם נראים קצת מופתעים," הוא אמר אחרי כמה רגעים. "מה אתם יודעים על קסמים אפלים?"

במשך כמה רגעים ארוכים אף אחד לא זע, ואז שניים או שלושה תלמידים הרימו את ידיהם.

"כן, אתה שם מאחור."

"שימוש בקסמים אפלים הוא בין הפשעים החמורים ביותר בחוק. העונש עליו הוא מאסר עולם באזקבן," אמר תלמיד רייבנקלו שג'יימס הכיר משיעוריהם המשותפים.

"זה נכון, כמובן. עוד מישהו? כן, הבחורה מסלית'רין."

"פעם קסמים אפלים היו מקובלים. אומרים שזו הייתה אחת הסיבות לפתיחת ציד המכשפות."

"כן. לפני הקמת הקונפדרציה וחיקוק החוקים לפיהם אנחנו חיים כיום, הקסמים אותם אנו מכנים קסמים אפלים היו חלק מרכזי מאד מחייהם של קוסמים. עוד משהו?"

תלמידת הפלפאף הססנית הרימה את ידה מול ג'יימס. "אבל... אם קסמים אפלים הם אסורים, לספר לנו עליהם לא יהיה... בניגוד לחוק?"

"זאת נקודה מצוינת," הארי אמר לה, מתנתק מהשולחן. "כאן, בבית הספר, אתם לומדים מקצוע שנקרא התגוננות מפני כוחות האופל. מטרת השיעור היא להעניק לכם כלים להתמודד ולהגן על עצמכם מול איומים ממששים שקיימים בעולם אליו תצאו בעוד כמה חודשים. זה רעיון מאד טוב ויפה, אבל השאלה הנשאלת היא איך אתם יכולים להגן על עצמכם ממשהו שאתם לא יודעים איך הוא נראה?"

הוא כיוון את שרביטו ללוח. גיר התעופף ממקומו ורשם עליו באותיות גדולות 'קסם אפל'.

"אימא יכולה להגיד לילדה אלף פעמים לא לשים את היד שלו באש, אבל אם הוא לא ראה אש מעודו – ובכן, לא צריך להיות מחנך דגול כדי לדעת שהדבר הראשון שהוא יעשה כשיראה אש יהיה לנסות לגעת בה. זה רק טבעי שהאש תסקרן אותו, ושהוא ירצה לחקור אותה. זה לא שונה מאד במקרה של קסמים אפלים, רק שבמקרה הזה תוצאה של סקרנות תהיה חמורה הרבה יותר מכוויה קטנה...

"בואו נסתכל עליכם לרגע. כל חייכם ההורים והמורים שלכם אמרו לכם להתרחק מקסם אפל. אבל ביום בו באמת תראו קסם אפל – תהיו במרחק נגיעה ממנו – האם לא תסתקרנו ותנסו לגעת בו? סביר להניח שכן, כי אתם לא תדעו שכשכל המבוגרים סביבכם דיברו על הסכנות שבקסם האפל, הם התכוונו ללחש הקטן והבלתי מזיק הזה, לכאורה.

"וזה מביא אותנו לנושא המרכזי שלנו – איך בעצם נראה קסם אפל?" הגיר צייר סימן שאלה גדול על הלוח. "איך אפשר לזהות אותו? מה מבדיל אותו מהקסמים האחרים?"

כמה ידיים הססניות הורמו ברחבי הכיתה. תלמידה אחת אמרה שבשביל קסמים אפלים צריכים להשתמש בקורבן אדם ומישהו אחר אמר שצריך רק חתיכה מגופו של מישהו – ציפורן או שיערה – כדי לבצע טקסים קסומים איומים. הארי אמר להם שהם צודקים, והגיר מתח שני קווים מחוץ לכותרת ותחתיהם רשם, 'קסם דם' ו- 'וודו'.

"אלו רק שתי דוגמאות," הוא אמר לכיתה. "למישהו יש עוד משהו?"

ג'יימס הרים את ידו. "יש קסמים אפלים שקשורים באש."

"נכון," אביו אמר, והגיר רשם, 'קסם אש'. "עוד מישהו?"

"אוב," זרק אחד ההילאים שישב בפינה בטון קודר.

"נכון. האמנות של הענקת חיים מדומים למתים," הארי הסביר לטובת התלמידים.

ההילאי הקודר פלט נחרת צחוק לתוך זרועותיו המשולבות בחוזקה על חזהו. טדי, שישב לידו, נתן בו מבט אפל.

"אמרתי משהו משעשע, ווטקינס?" דיבורו של הארי הפך מנעים לקר בחדות כמעט מפחידה. כולם הסתכלו בהילאי, שישב זרוק בכיסאו כאילו לא היה שום דבר ששינה לו בעולם.

"אמרת אמנות, אדוני," הוא הסביר את עצמו. "אבל אמנות אמורה להיות יפה. אין שום דבר יפה באוב. זה דוחה. זה – "

"הבנתי," הארי קטע אותו. הוא נשמע פחות קר, אבל לא פחות תקף. "חכה בחוץ, בבקשה."

ההילאי לא התווכח. הוא הצדיע לאביו של ג'יימס ויצא. לאחר מכן ההרצאה נמשכה כאילו שום דבר לא קרה.

בשארית ההרצאה ג'יימס ושאר התלמידים שמעו כיצד לזהות את המאפיינים של כל אחד מתחומי הקסם האפל אותם ציינו על פי צורת הלחשים שביטאו אותם והעיוותים שהקנו לאלה שהושחתו על ידיהם. הם גם שמעו על סוגים נוספים של קסמים, חלקם קשים מאד לזיהוי, שרבים מהם הלכו בצורה בעייתית מאד על הקו שבין המותר לאסור.

בסיום ההרצאה, ראשיהם מלאים עד גדותיהם בידע חדש, התלמידים זרמו מחוץ לכיתה. התיאומים לא ביקשו מג'יימס הסבר כשהוא אמר להם שהוא יצטרף אליהם מאוחר יותר.

הוא חיכה שהכיתה תתרוקן לפני שניגש אל שולחן המורה, שם אביו עמד ושוחח עם טדי ושני ההילאים האחרים בקולות מהוסים. הם השתתקו כשג'יימס התקרב.

"שלום- שלום," טדי אמר לו ולחץ את ידו. "אני מוריד את העניים שלי ממך רק לרגע ואתה מספיק להפוך לנציג של הוגוורטס בטורניר הקוסמים המשולש."

ג'יימס רק חייך. הוא חשש שאם ינסה לדבר יספר לטדי, לאביו ולשני ההילאים הזרים בדיוק כמה הוא חושש מהמשימה הקרבה.

"ג'יימס מתכנן להצטרף לאקדמיה להילאים בשנה הבאה," אביו סיפר לשני ההילאים הזרים. "יש לכם מילות חוכמה להעניק לו?"

ההילאים, גבר ואישה שלא היו מבוגרים מג'יימס בהרבה ובכל זאת נדמו בוגרים ומנוסים ביותר בעניו, צחקו. ג'יימס חש דחף עז ולא אופייני לא להיות במרכז העניינים כרגע.

"לא אם אתה רוצה שנחזור למפקדה עכשיו, אדוני," האישה אמרה. "להחליף מילים כאלה לוקח הרבה זמן."

"כן, לפחות שני משקאות," אמר הגבר, סוקר את ג'יימס כמנסה להעריך בכמה כוסות של וויסקי אש הוא יכול לעמוד.

"אז נראה שג'יימס יאלץ להסתדר בכוחות עצמו," הארי אמר, לא נכנע לניסיונם של השניים להרוויח אחר צהריים חופשיים. בחיוך מתגרה הוא הוסיף, "תמסרו דרישת שלום לכל החברים במפקדה."

טדי וההילאים גיחכו, הצדיעו בקלילות ועזבו. לפני שיצא, טדי אמר לג'יימס מעבר לכתפו, "נתראה בקרוב."

"על מה הוא מדבר?" ג'יימס שאל את אביו.

"טדי והחברים שלו עומדים לאבטח את המשימה הראשונה," הוא השיב, מרצין פתאום. אך הוא התאמץ לחייך אל ג'יימס כשטפח על שכמו בהערכה. "שוב, כל הכבוד. הייתה לנו הרגשה שאתה תיבחר."

"זו הסיבה שנתת לי את הגלימה?"

"בדיוק. אין לדעת אילו משימות יעמדו בפניך. אולי היא תעזור." אביו התחיל לנקות את משקפיו בקצה חולצתו. הוא תמיד נראה צעיר בצורה יוצאת דופן בלי המשקפיים.

ג'יימס הסתכל עליו. המילים היו על קצה לשונו, אבל הוא בלם אותן ברגע האחרון. זאת ההזדמנות שלו לשאול אותו על הטורניר הקודם, הוא ידע. אבל הוא עדיין לא החליט האם הוא באמת רוצה לדעת את התשובה; לדעת שלא משנה אם ואיך יעבור את האתגרים שיוצבו בפניו, אביו כבר עשה את זה לפניו, ובגיל צעיר הרבה יותר.

אביו הרכיב את משקפיו וחזר להיראות מבוגר מכפי גילו.

"אתה נראה מוטרד, ג'יימס," הוא קבע.

ג'יימס הראה לו את החידה. אביו לקח את הכדור לידיו ושיחק איתו קצת.

"אתה יכול לפתור את זה?" הוא שאל אותו בתקווה.

"אם היה לי מספיק זמן, אולי," השיב אביו בספקנות ומסר לו את הכדור. ג'יימס תפס אותו במיומנות. "כבר ביקשת עזרה מאחיך?"

זה מה שג'יימס חשש שהוא יגיד. זה היה שקר לומר שהוא לא חשב לבקש מאלבוס עזרה מזמן. כן – אלבוס היה מומחה בכל החידות המטופשות האלה. אבל בכל פעם שחש מספיק מושפל ונואש כדי לבקש עזרה, הוא היה רואה את אלבוס ומתחרט מייד. הוא לא יכול היה להראות חולשה, לחשוף בפני יריבו הוותיק ביותר את צווארו בצורה הזו.

הוא משך בכתפיו.

"זה לא הזמן להיות גאוותן, ג'יימס," אביו אמר לו ברצינות, כאילו קול מצפונו לא אמר לו זאת כבר עשרות פעמים. "אני יודע שאתה ואל לא בדיוק מסתדרים, אבל אתם כבר לא ילדים קטנים. ואין עוד הרבה זמן."

"אני יודע," הוא אמר בקוצר רוח, מקפיץ את הכדור בין ידיו ומסתכל בו בטינה.

לשמחתו, אביו הבחין שהוא לא רוצה להמשיך לדבר על הנושא והרפה ממנו. הוא אסף את חפציו והם הלכו יחד למקום בו קבעו לפגוש את אלבוס ואת לילי.

"ווטקינס הזה – מה הסיפור שלו?" ג'יימס שאל בעודם צועדים יחדיו במסדרונות. תלמידים חולפים נעצו בהם מבטים, לא פחות בגלל שהיו דומים להפליא מאשר בגלל שהיו מפורסמים.

"כשאתה מתחיל לעבוד כהילאי אתה רואה דברים קשים, דברים שהאקדמיה לא יכלה להכין אותך לקראתם," הארי הסביר לו. "לאחרונה הצוות של טדי סיים משימה גדולה. בוא נגיד שהם ראו שם דברים שהם לא ישכחו בקרוב, ביניהם כמה שימושים מחרידים למדי של קסם אפל... יש כאלה ששוקעים במרה שחורה, פונים לאלכוהול או להסחות דעת אחרות. תוקפנות היא הדרך של ווטקינס להתמודד עם מה שראה. אבל הוא ישלים עם המראות, בשלב מסוים. הוא רק צריך זמן."

ג'יימס ידע לא לשאול שאלות ספציפיות, כמו מה היה טיב המשימה ומי היו הקוסמים האפלים שהיה על טדי והחברים שלו ללכוד. הוא ידע שאביו לא יספק לו את הפרטים האלה. הוא אומנם מעולם לא חסך ממנו את האמת כשהיה מדובר בדרישות התפקיד של הילאי – ג'יימס ידע היטב שאם יהפוך להילאי, יצטרך להתמודד עם זוועת אותן לא יכול היה לתאר לעצמו בשלב זה של חיו. הוא ידע שזה יהיה קשה. אבל אביו אף פעם לא מסר לו פרטים מדויקים או שמות. הוא תמיד השאיר את עולמם הפרטי של קוסמים אפלים ושל הקוסמים שצדו אותם בצללים.

אלבוס ולילי ישבו זה מול זו ברגליים משוכלות על ספסל אבן קבוע בקיר העבה של הטירה, בגומחה פרטית עם חלון שצפה על מגרש הקווידיץ'. דרכו ניתן היה לצפות אל אחר הצהריים הקודרים, המחשיכים במהירות, ואל פתיתי שלג שבהקו בחיוורונם בחשכה בעודם מצטברים על האדמה הקרה כמו ערמות קטנות של אבק.

"... זה לא קשור לזווית של פרק היד. את צריכה לדמיין את השינוי, אבל לא בצורה דקדקנית מידי, אחרת תחנקי אותו. אל תהיי מקובעת, והשינוי יקרה מעצמו," אלבוס הסביר לאחותו בסבלנות. ביניהם נח עט נוצה יתום אותו לילי הייתה צריכה לכשף.

לילי אימצה את פניה הקטנות בריכוז. שיערה נמתח לאחור על קרקפתה, מעיד על הרבה ניסניות כושלים להטיל את הלחש. היא כיוונה את שרביטה אל העט, ידה רועדת קלות מרוב ריכוז. באיטיות רבה, הנוצה שבעט נסוגה מעט פנימה, וענפים דקיקים, חיוורים כצבע העט, צמחו מתוכו באיטיות וצימחו עלים חומים.

"זה לא רע," אלבוס אמר לה. "אבל תמשיכי להתאמן. את בכיוון הנכון."

לילי נראתה קצת מתוסכלת. לאחר רגע היא הבחינה באביה ובג'יימס וחיוך גדול עלה על פניה. היא רצה אל אביה וחיבקה אותו.

ג'יימס צפה בעוד אביו מחבק ומנשק את אחיו. לפעמים הוא קצת קינא בהם שהם עדיין יכולים להתנהג כמו ילדים.

למרות העצות שאביו העניק לו לקראת המשימה הראשונה, ג'יימס לא הצליח להפסיק לחשוב על כך שנותרו רק עשרה ימים עד אותו היום, ושהוא עדיין לא הצליח לפתור את החידה.

בארוחת הערב באותו היום הוא צפה אחר פעולותיהם של שני המתמודדים האחרים. ראנור נראה חביב ומרוצה כמו תמיד, לא מראה שום סימן שהמשימה הקרבה מלחיצה אותו. טארה הייתה מהורהרת ורצינית כתמיד, והוא לא יכול היה להכריע האם הצליחה לפתור את החידה או לא. הוא התלבט האם לשאול אותה, ומייד החליט שלא. צופה בה שוקדת על קערת מרק בשולחן סלית'רין, שיערה הבהיר תחוב מאחורי אוזניה, הוא לא ממש רצה שהיא תדע שהוא עדיין נאבק עם החידה.

אלבוס ישב כמה מושבים מימינה, שקוע בשיחה עם קפטן הנבחרת של סלית'רין, אויבו הטבעי של ג'יימס. הוא שקל בכבדות את האפשרויות שלו. הוא יוכל להגיע למשימה הראשונה, נושא את כבודו בחתיכה אחת, ולהסתכן בסיכוי להשפיל את עצמו במשימה עצמה, או שהוא יוכל לקרוע חתיכה מכבודו ולהגיע למשימה עם סיכוי גדול הרבה יותר לצלוח אותה היטב.

בדרך כלל ג'יימס היה טיפוס של לקיחת סיכונים, אבל במצב זה של חוסר וודאות מוחלט, הוא לא הרגיש כל כך בטוח בעצמו. ומה זה בעצם משנה שאלבוס יצחק עליו? שניהם ידעו מי המוצלח מביניהם.

אלבוס קם ממקומו ונע לכיוון היציאה מהאולם, מלווה על ידי מאלפוי, שבהוגוורטס תמיד היה כל כך קרוב אליו שהיה יכול להיות הצל שלו. ג'יימס עדיין לא גיבש החלטה, אבל עזר אומץ ומיהר אחריו בכל זאת. אולי לא תהיה לו עוד הזדמנות.

"אל!" הוא תפס את אחיו באולם הכניסה. "אפשר להחליף איתך מילה?" הוא זרק מבט לכיוון מאלפוי. "בפרטיות?"

אלבוס הביט בו בפקפוק. לרגע ג'יימס חשש שהוא יסרב מייד, אבל לבסוף הוא אמר לחברו, "אני אצטרף עוד מעט."

מאלפוי סקר את ג'יימס כאילו הוא יכול לראות עליו את כוונותיו כלפי אלבוס לפני שסב ופנה אל הספרייה.

"בוא," ג'יימס אמר לאחיו. הוא נעצר כשהבין שאלבוס לא בא אחריו. "נו, למה אתה מחכה?"

"לאן אתה לוקח אותי?"

"לא יודע – כיתה ריקה, ארון, מקום שאפשר לדבר בו."

"ואיך אני יודע שזו לא איזו מתיחה?"

ג'יימס הרגיש מתוסכל. "זה לא, בסדר?" הוא אמר, מסתכל באלבוס בכנות. "זה רציני. באמת."

אלבוס לא נראה לחלוטין משוכנע אבל הלך אחריו בכל זאת. הם נכנסו לכיתה ריקה בקומה השנייה וג'יימס סגר אחריו את הדלת. האור היחיד שהאיר את החלל היה אור הלפידים שחמק מתחת לדלת.

ג'יימס לקח את הזמן להתיישב על אחד השולחנות. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להתחרט. אבל בעודו מניח את תרמילו על השולחן לצידו, הכדור שבפנים השמיע קול חבטה, והוא ידע שאין לו באמת ברירה.

אלבוס עמד ליד הדלת בזרועות משולבות.

"אני..." פתח ג'יימס. "צריך עזרה..."

"מה?" השיב אלבוס. "תגביר את הקול, לא שמעתי אותך."

דוחק הצידה את הגאווה והבושה, ג'יימס אמר בקול יציב, "אני צריך את עזרתך."

אלבוס הרים גבה. "עדיין לא הצלחת לפתור את החידה?"

"איך ידעת?"

"מה עוד חשוב לך מספיק כדי שתמחל על כבודך ותבקש ממני עזרה?"

"בסדר," אמר ג'יימס, ששנא שאלבוס עונה על שאלה בשאלה. "אז אתה יכול לעזור לי או לא?"

"זאת שאלה מסובכת. אם אתה שואל האם אני יכול לפתור את החידה, התשובה היא כן. אם אתה שואל האם אני אעזור לך, התשובה היא לא."

ג'יימס לא באמת הופתע. "אתה לא רוצה שהוגוורטס תנצח בטורניר?"

"לא. לא באמת אכפת לי מהטורניר האדיוטי הזה."

קולו של אלבוס היה רגוע לחלוטין, אבל ג'יימס ידע שאם הייתה לו אפשרות להשתתף, הטורניר לא היה נראה כל כך אדיוטי בעניו. אך עם זאת, יודע שכרגע הוא צריך להתחבב על אחיו כמה שיותר, הוא לא העלה את העובדה הזו.

"אז מה אני צריך לעשות כדי שתעזור לי?" הוא אמר. הוא ציפה שזה יגיע לידי כך.

"אני לא יודע. אני בספק אם יש לך משהו שיעניין אותי." נשמע בקולו של אלבוס שהוא מתחיל לאבד עניין, אבל ג'יימס ידע שזה לא נכון. הוא ידע שיש הרבה דברים שאלבוס היה רוצה ממנו, ושרובם לא ימצאו חן בעניו.

"אתה רוצה את כספי הזכייה?" אלבוס נראה משועמם. "אני יכול לסדר לך לצאת עם כל בחורה שתרצה." הוא נראה אפילו פחות מעוניין. "אז מה אתה רוצה? שאני אגרום לגריפינדור להפסיד במשחק מול סלית'רין?"

"אתה לא מכיר אותי בכלל, נכון?" אלבוס תקע בו מבט ספק מופתע ספק לועג. "אתה בטח באמת נואש אם אתה מוכן להקריב את הכבוד של הבית שלך בשביל זה."

ג'יימס נהם בתסכול.

"יש משהו שהייתי רוצה," אלבוס אמר פתאום. "אני רוצה שברגע שתסיים את המשימה, תצהיר בפני כולם – כל התלמידים והמורים, וגם המשלחות – שלא היית עובר את המשימה הזו לולא אני עזרתי לך."

"לא," ג'יימס אמר מייד. זה היה הדבר האחרון עלי אדמות שהוא היה מוכן לעשות. "לא. אסור לאף אחד לדעת על זה."

שיניו של אלבוס הבזיקו באפלה, וג'יימס הצטער מייד על שנשמע כל כך נואש. "זה בהחלט יעלה את התעריף."

"אני שונא אותך, אתה יודע?"

"אתה לא עוזר לעצמך."

"טוב, טוב... תן לי לחשוב."

מה יש ברשותו שעשוי לעניין את אלבוס? ובכן, התשובה הייתה ברורה – מפת הקונדסאים וגלימת ההעלמות. שניהם היו חפצים יחידים במינם שיכלו לעזור מאד לנחשים ערמומיים כמו אלבוס.

אבל האם הוא מוכן לתת לו לדעת על קיומם? השאלה הזו הייתה קצת יותר מורכבת. מצד אחד, המפה הייתה יקרה פחות, אבל גם התיאומים השתמשו בה באופן קבוע, ואם יום אחד ג'יימס היה אומר להם שאלבוס השאיל אותה הם היו שואלים שאלות ובסוף היו מגלים על החוב שלו לאחיו. לעומת זאת, הגלימה הייתה נדירה ויקרה לליבו – היא הייתה ירושה שאביו בחר להעניק לו ולא לאלבוס. אבל מצד שני, אף אחד בבית הספר לא ידע שהיא ברשותו...

"בסדר, יש לי משהו," הוא אמר, מגיע להחלטה. "אבל אתה לא יכול לספר על זה לאף אחד – "

"נו, דבר."

ג'יימס השתהה כדי למתוח את אחיו מעט, לעורר בו ציפייה. "יש לי גלימת העלמות."

עניינו של אלבוס גבר בפתאומיות. "זה חפץ נדיר מאד. מאיפה היית יכול להשיג משהו כזה?" נשמע פקפוק בקולו, אבל הוא לא הצליח להסתיר את סקרנותו.

"אבא נתן לי אותה."

"מה?" ג'יימס נהנה לשמוע את הקנאה בקולו של אחיו.

"כן. זו ירושה משפחתית שעוברת לבן הבכור, כשהוא מגיע לבגרות."

אלבוס שקל את דבריו. "אני רוצה לראות אותה."

"זה אומר שאתה מסכים?"

"זה אומר שאני רוצה לראות אותה. אם אני אשתכנע שאתה לא משקר, אני אעזור לך. כמובן, בתנאי שאני אוכל להשתמש בה מתי שאני רוצה."

ג'יימס תכנן לתת לו להשתמש בה פעם אחת. "בעדיפות שנייה אחריי," הוא הציב את הגבול. "אתה לא יכול לספר עליה לחברים במאורת הנחשים שלך. ואתה לא יכול לעשות מתחתיה... דברים. כל זה בתנאי שתפתור את החידה השבוע, ולא תספר על זה לאף אחד. אפילו לא למאלפוי."

אלבוס גלגל את עניו. "בסדר, מוסכם. בתנאי שתראה לי את הגלימה."

"מחר – "

"לא. עכשיו."

ג'יימס ידע שהוא לא במצב להתווכח. "בסדר, חכה פה." הוא הוציא את החידה מתרמילו והניח אותה בידיו של אלבוס בתחושת הקלה. "תתחיל לחשוב על זה בינתיים."

לשמחתו, רוב תלמידי גריפינדור עוד היו בארוחת הערב, דבר שאפשר לו לרוץ לחדרו, להכניס את הגלימה לתרמילו, ולצאת שוב בלי יותר מידי עיכובים.

בכיתה הריקה, אלבוס ישב על שולחן פינתי כשגבו שעון על הקיר ושרביטו בין ברכיו, מאיר את סביבתו באור עדין. הכדור היה בידיו והוא סובב את חלקיו כה וכה בשאננות, בלי התקדמות משמעותית.

בלי יותר מידי גינונים, ג'יימס הוציא את הגלימה ופרש אותה לעיני אחיו. ההתרשמות נקרה בעניו בברור. כפי שג'יימס עשה בלילה בו ראה אותה לראשונה, הוא שלח את ידו ונגע בבד הקריר, מנסה לגעת במערבולות הצבע המשתנות ללא קץ שנעו באיטיות מתחת לפני השטח הכסופים, הצלולים.

ג'יימס עטה אותה על כתפיו ונעלם.

אלבוס נראה מאד מרוצה מעצמו. יותר מידי מרוצה.

"סיכמנו," הוא אמר ולחץ את ידו של ג'יימס. "עד תחילת השבוע הבא זה יהיה פתור. אני מצפה להשאיל אותה כבר בסוף השבוע הזה."

הוא הכניס את החידה לתרמילו ויצא מהכיתה, מותיר את ג'יימס לבדו באפלה. הוא חזר אל מגדל גריפינדור במרירות מסוימת, אבל חש רגוע הרבה יותר לקראת המשימה הראשונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא