לב החשכה

מה שקרה זה שאין לי מוזה, כמו שכבר ציינתי לפני הפרק הקודם. אין לדעת מתי היא תחזור, אני מקווה שזה יהיה בקרוב.

פרק 9

כפור מתוק

בן וטד המתינו למעבורת על רציף גדול טבוע בערפל. בן מאד רצה לראות את האקדמיה – היא הייתה אמורה להיות מחזה מרהיב – אבל אי אפשר היה לראות שום דבר מעבר לרציף בערפל הזה; רק רחש מים מקשקשים מתחת לשכבה עבה של קרח הבהיר לו שהם במרכזו של אגם.

הוא כפתר את המעיל שלו, למרות שלא היה לו קר. למעשה, הוא יכול היה להעיד שהוא מזיע.

לשמחתו, לא נראה שטד מבחין שהוא עצבני. הוא היה שקוע בספר ישן, משקפי הקריאה שלו נחות נמוך על אפו, ונראה לא פחות מלומד מכל הקוסמים המהודרים שהמתינו ברציף יחד איתם, ובניגוד להופעתו הפשוטה של טד, נראו כמו חבורה של פוצים נפוחים.

הוא בחן את האנשים האחרים, למרות שידע שמורגנה לא אמורה להיות ביניהם. הוא לא היה בטוח למה הפגישה הזו מלחיצה אותו כל כך. מורגנה לא הלחיצה אותו כשחיו יחד עם אלבוס, אז מה השתנה?

אולי הוא פחד שהיא שכחה אותו, או שיגיע בהפתעה וימצא אותה עם בחור אחר. ומי אמר שבכלל יש לה זמן בשבילו? פתאום הוא הצטער שבא בידיים ריקות.

הוא סירב להיכנע לדברים שאביו אמר לו באותו השבוע, אך לא הצליח לעצור את הספקות שהתגנבו לליבו. הרי מורגנה לא יצרה איתו קשר בחודשים האלה – יכול להיות שהיא מראש לא רצתה אותו עד כדי כך, אלא פשוט נסחפה בלהט הנשיקה? אולי היא כבר הייתה מאורסת למישהו אחר, אבל לא היה לה זמן לומר לו את זה, בגלל כל מה שקרה באותו הלילה...

הוא הרחיק את החששות שכרסמו בו. הוא חיבב את מורגנה מאד – החודשים שעברו מאז פגישתם האחרונה לא שינו את זה – ואפילו אם הסיכוי שלו להיות איתה נראה קלוש יותר בכל רגע שעבר, לנסוע לאקדמיה היה מה שהיה עליו לעשות כדי להיות איתה.

"טד," אמר איש חסון בעל פנים מחוטטות שחלף על פניהם.

"קונור. טוב לראות אותך," אמר טד בנימוס, למרות שבן הרגיש שהוא לא אומר זאת בכנות.

האיש הנהן אל טד, נתן בבן מבט רציני ובוחן, והתרחק עם המזוודה הקטנה שלו.

"זה היה גאליוס," סיפר טד.

"ההוא שמנסה להוכיח שאבא שלי משוגע?"

"האחד והיחיד. הוא מרצה פה."

בן הביט מעבר לכתפו ומצא את גאליוס נועץ בו מבט ממושך ממקומו על אחד מספסלי האבן, לפני שפנה אל העיתון שלו. הוא נראה כמו הטיפוס השתקן שעובד בצללים, לא כמו רודף כוח ותהילה שיהיה מוכן להכפיש את שמו של מישהו כדי לעמוד בראש הארגון. בן תהה למה כל כך חשוב לו לגזול מאביו את המעמד שלו כראש המסדר – אולי באמת ובתמים האמין שהוא מטורף?

המעבורת הגיעה אחרי זמן קצר, לא יותר מצל כהה בתוך הערפל. רק בדרכו פנימה בן הבחין שזו הייתה בעצם אונייה עצומה בסגנון וויקטוריאני, בנויה קורות מוזהבות.

פנים המעבורת אמר כולו שפע וגנדרנות – סגנון שאפיין קוסמים. בחדר ההמתנה המרכזי הוגש כיבוד מכל הסוגים, אבל בן הרגיש עצבני מכדי לאכול.

תנועת הערפל באשנבים הייתה הדרך היחידה לדעת שהם התחילו לנוע, והוא ידע שהם מטפסים באוויר כי אוזניו נסתמו מהלחץ. מאותו הרגע ואילך, הזמן עבר בזחילה. בן ביקש מטד לספר לו על המחקר של החבר שלו, כדי לנסות לגרום לזמן לזוז מהר יותר, ואולי לדאוג פחות בקשר למורגנה.

"אני לא בדיוק יודע מה המטרה של המחקר," טד אמר לו. "אבל אני מנחש שאלכס מנסה למצוא תרופה להזדאבות. הוא מקדיש את עצמו לפיתוח הרפואה הקסומה, אתה מבין. הוא תמיד עובד על פיתוח תרופה כזו או אחרת, אבל בדרך כלל אחד השותפים שלו זוכה בקרדיט. הוא בחור די מבריק, בעצם, אבל אין לו את הקשיחות שדרושה כדי להתפרסם."

"בשביל מה הוא צריך אותך?"

"אני לא בדיוק יודע. אולי הוא חושב לבדוק איך ילדים של אנשי זאב נולדים בלי המחלה."

"ההורים שלך היו אנשים זאב?" התפלא בן. בעניו, לא היה אדם עדין ומתורבת יותר מטד.

"אבא שלי היה. אל תראה ככה, הוא לא היה כזה. הרבה פעמים אנשי זאב נכנעים לדחפים הרצחניים שלהם, אבל הוא לא היה כמוהם. הארי תמיד אמר שהוא היה יותר אנושי מרוב האנשים שהוא הכיר."

השתמע מדבריו שהוא מעולם לא זכה להכיר את אביו, אז בן לא המשיך לשאול עליו.

בשלב מסוים הוא הצליח להירדם, והתעורר רק כשחש טלטלה. לאחר מספר רגעים הם נעצרו, אך הרצפה לא הייתה יציבה.

"סוער כאן," אמר טד.

בן התנער מהשינה והסתכל דרך האשנב הקרוב. הוא לא ראה שום דבר מלבד ערפל ופיסת אבן אקראית שנגלתה מתוכו ברוח הפראית.

הם התעטפו היטב במעילים שלהם ויצאו אל מזג האוויר הנורא. שלג דוקרני הכה בפניהם בחוזקה והרוח איימה להפיל אותם מרגליהם. בן התנגד לה בגב שפוף ועניים עצומות למחצה עד שמצא את עצמו בתוך מבנה מוגן. טד לא התלוצץ כשאמר שמזג האוויר בווינטרהול נורא. הוא הסתכל מעבר לכתפו, אך כל מה שיכול היה לראות היה את חרטום הספינה הבולטת מתוך מסך בלתי חדיר של עננים שחורים ושלג.

כעת הם עמדו בחדר גדול שתקרתו נתמכת על ידי קשתות אבן רחבות, והרהיטים היחידים בו הם ספסלי אבן. הוא הזכיר קצת תחנת רכבת. הנוסעים האחרים חלפו על פניהם (גאליוס ביניהם, לא טורח לומר מילות פרידה) והתפזרו. הם נותרו לבד.

רק לאחר מספר דקות הופיע שם גבר נמוך ושמנמן, לבוש גלימות עבודה בלויות. שיערו הכהה היה משוטח על ראשו העגלגל, לחיו הנפוחות היו מכוסות זיפים, והוא היה מלא מרץ שהיה שילוב של קופאין והתלהבות.

"טד – הי, טוב לראות אותך. מה שלומך? ואתה בוודאי בנג'מין, הבן של ג'יימס." אלכס לונגבוטם לחץ את ידיהם בהתלהבות בידיו הרכות. בן חייך אליו כשערכו את ההיכרות – הקופצניות שלו הייתה מדבקת.

"אתם בטח רעבים. ארוחת הצהריים מוגשת עכשיו באולם האוכל." הוא התחיל להוביל אותם מבלי לחכות לתשובה, שוקע מייד בהשלמת פערים עם טד (ההבדל בין טד הגבוה והחסון לבין אלכס הנמוך והשמנמן היה כמעט מגוחך). בן הלך אחריהם בלית ברירה, ידיו תחובות עמוק בכיסיו. הוא בחן את המסדרונות, המעברים והדלתות במתח, רוצה מאד שמורגנה תופיע באחד מהם פתאום.

אולם הסעודה היה חדר עצום בעל תקרה נמוכה, נתמך על ידי עמודי אבן עבים. עשרות קוסמים ומכשפות מכל המינים והגילאים ישבו בשולחנות הארוכים שהיו מפוזרים מסביב, אוכלים, שותים, מעשנים מקטרות, קוראים ומתווכחים ביניהם. בן סרק את האולם בלב הולם. הוא אמר לעצמו שהיא בוודאי לא שם, כלפתע הבחין בה באחד השולחנות המרוחקים, שקועה בספר.

בן גילה שהוא מחייך, ומשום מה לא הצליח להפסיק. הוא סימן לטד שהוא הולך לשבת במקום אחר והתחיל לעשות את דרכו בין השולחנות, לא מחכה לתשובתו.

ליבו דפק חזק יותר ככל שהתקרב אליה. הוא התלבט כיצד להפתיע אותה, אך כשהיה במרחק כמה מטרים מהשולחן שלה, היא הרימה את ראשה פתאום והסתכלה בו. תערובת של הפתעה ומבוכה קרנה מפניה.

הוא עשה את שארית הדרך אליה, משתדל להתנהג בטבעיות, כאילו זה לא סיפור גדול שהוא שם. אבל הוא עדיין לא הצליח להכיל את החיוך הזה.

הוא התיישב כשהספסל בין רגליו. "הי."

"שלום," היא אמרה ברשמיות מוזרה וסגרה את הספר שלה. הוא הבחין ברעד בידיה, וחשב שזה סימן טוב.

הוא מייד הבחין שהיא חיוורת מהרגיל (לא מפתיע, להתחשב בכך שלא ראתה את אור השמש כבר שישה חודשים) וגם נראית עייפה מאד (דבר שגם לא היה מפתיע, לאור מה ששמע על דרישות הלימודים בווינטרהול). שיערה הארוך והסמיך היה אסוף ומורחק מפניה, חושף אותן באופן כמעט פגיע. אצל אלבוס השיער שלה תמיד היה פזור ונטה ליפול על פניה. הוא אהב את המראה הזה, אבל הפנים שלה היו יפות יותר ככה.

"לומדת קשה?" הוא אמר בדחף למלא את השתיקה המביכה.

"כן," היא ענתה בהיסח דעת. "מה אתה עושה פה?"

הוא סיפר לה שתפס טרמפ על אישור הכניסה של טד. "אני מקווה שזה בסדר," הוא אמר בסיום הסיפור, וציפה לתשובה במתח.

"בטח, ברור," היא אמרה מייד, ונראתה מתוחה לא פחות ממנו. "אני... זה... נהדר."

תחושה נפלאה מילאה את בן, וכל החששות שלו נמוגו. אומנם מורגנה לא קפצה עליו בחיבוקים ונשיקות, אבל זה לא משהו שמורגנה עושה בדרך כלל. האופן המבויש בו השפילה את מבטה והסומק הוורוד על לחייה, שהבליט את הגוון העמוק שבעיניה הכהות והיפות, היה הסימן האמיתי לכך שהיא שמחה שהוא שם, ושהיא לא שכחה אותו בחודשים שבילו בנפרד.

"הי, אני מכיר אותך." בן הפנה את מבטו והופתע כשגילה שהקול התכוון אליו. הדובר היה גבר מבוגר ממנו במעט, בעל פנים אירופאיות רבועות ורציניות ושיער כהה, מסורק בקפדנות. "אתה הבחור המעופף ההוא מאנגליה. כתבו עליך בעיתון."

כמה אנשים הפנו את מבטם מהשולחנות הסובבים למשמע האמירה הזו. בן חש מתוסכל. בבוקר שאחרי קרב הראווה (או ליתר דיוק, הקרב שהיה אמיתי מאד) העיתונים היו מלאים בדיווחים וכתבות על המהלך יוצא הדופן שלו. הוא לא הושפע מכך יותר מידי, היות וביום הזה בקושי היה מסוגל לקום מהמיטה ללא עזרה. הוא לא העלה בדעתו בכלל שאנשים עדיין מדברים על זה, בטח שלא במקום נידח כמו ווינטרהול.

לפתע היה אסיר תודה שאף אחד לא הבחין בניסיון של יריבו להתנקש בחייו; המבטים היו מספיק גרועים בלי שאנשים יחששו שכל רגע יתנפל עליו איזה מתנקש. מלבד זאת שלא רצה לגרור את מורגנה לכל הבלגן הזה. הוא לא היה בטוח כיצד הייתה מגיבה אם היה מספר לה על ניסיון ההתנקשות. האם הייתה שוקעת בחרדה, או פשוט לא יודעת כיצד להגיב ולכן שותקת? הוא לא היה בטוח מה היה גרוע יותר בעיניו.

הבחור התיישב מולו בלי הזמנה, לא ממתין לתשובתו. "אני חייב לשאול אותך איך עשית את זה. אתה מבין, התערבתי עם חברים. התווכחנו פה על זה, אם המהלך אפשרי בכלל. חלק אומרים שזה אפשרי רק בזווית מדויקת מאד, ואחרים – וגם אני – חושבים שהכוח שהיה דרוש כדי לבצע את המהלך היה אמור לפרק אותך לגזרים, בהנחה שאתה לא הרקולס."

"לך מפה," מורגנה אמרה לו בקור לפני שבן הספיק לחשוב על מענה.

"אה, ליבריס. לא הבחנתי בכך בצילו של האדם הדגול הזה," הוא השיב לה בעוקצנות שהבהירה שהיא למעשה הסיבה שהוא בכלל מדבר עם בן. הוא מצא חן בעניו של בן פחות בכל רגע שחלף.

הוא קם מהספסל. "חבלים," הוא שיקר. "קשרו אותי בחבלים שקופים. זה היה חלק מההצגה." הוא הושיט למורגנה את ידו. "שנלך?"

מורגנה נתנה בזר מבט ברור של ניצחון ולקחה את ידו של בן.

"בטח, הצגה," אמר האירופאי כהה השיער וקרץ לבן לפני שהוא התחיל להתרחק עם מורגנה. בן הפנה לו את גבו, ומשום מה חש אי נעימות גדולה.

"מה הסיפור שלו?" הוא שאל את מורגנה, שעדיין אחזה בידו. הוא לא התלונן על כך.

"פארנהייט. הוא סתם נטפל אלי," היא ענתה, אבל משום מה בן חשב שזה לא 'סתם'. "בגלל שהוא שנה שנייה ואני עוקפת אותו בכל השיעורים."

בן חייך אליה וראה שהיא מרוצה. הוא ציין בינו לבין עצמו לברר מה יש לפארנהייט הזה נגד מורגנה.

היא ערכה לו סיור מפורט מאד באקדמיה. הוא העמיד פנים שהוא מבין מה מטרתן של כל המעבדות ומה ההבדל בין הספרייה בקומה הראשונה לזו שבקומה השלישית; הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא לא החכים בנושאים האלה במהלך החודשים שבילה בעולם הקוסמים.

ווינטרהול באמת הייתה מקום מדהים. מורגנה הראתה לו חממות בהן גדלו צמחים בעלי עלים אדומים כמו אבני אודם שהשמיעו מנגינות מצלצלות כשמישהו התקרב אליהם, ועצים שחרקו ונעו באיטיות כמתמתחים. היו שם חדרי אימונים בהם קוסמים ומכשפות התאמנו בדו קרב ובלחשים מדהימים שבן עוד לא ראה; התפרצויות של אש וקרח ומערבולות של רוח, הפיכת חפצים אקראיים למכונות מלחמה או הטעיית האויבים על ידי שכפול של דמותם תריסר פעמים.

מורגנה הייתה נלהבת מאד במהלך הסיור. עד כמה שמורגנה יכולה להיות נלהבת, הכוונה. היא חיה את החלום שלה, הוא הבין בזמן שצפו בהדגמה המונית מעורר יראה שערכו כמה תלמידים במעבדת האלכימיה המתקדמת (או יותר נכון, היא צפתה, והוא צפה בפנייה המרותקות).

הם לא דיברו על אלבוס בכלל. בן לא ידע האם מורגנה התגברה על האובדן, או שפשוט למדה לחיו בלעדיו (או שהסתירה טוב מאד את הכאב), אבל הוא החליט שאם היא לא תעלה את הנושא, גם הוא לא.

היה טוב להיות עם מורגנה. זה לא שהוא לא אהב לגור עם אבא שלו וטד, כשליליאנה היא החברה היחידה בת גילו בסביבה, אבל עם מורגנה זה היה אחרת. היה לה כישרון לגרום לו להרגיש שהם שני האנשים היחידים בעולם – ויותר מזה, שהוא היחיד בעולם עבורה. היא לא הייתה מתחנחנת, כמו שבנות נהגו להיות. בעצם, היא לא הייתה אדם נחמד במיוחד באופן כללי. אבל היא הייתה נחמדה אליו, חלקה איתו את הדעות הרעות שלה על חבריה ללימודים, כאילו היא משוכנעת שהוא שונה מהם לחלוטין. ובן ידע רק שהוא אוהב להיות האדם שהיא יכולה לספר לו דברים כאלה. האדם היחיד בכל המבנה הזה שהיא מחבבת.

הוא השתוקק לנשק אותה, אבל נמנע. הוא העז בקושי לנסות להחזיק לה את היד, מחשש להבהיל אותה בהתלהבות שלו להיות קרוב אליה. הוא הפציר בעצמו לא לשכוח שהיא צעירה ולא מנוסה, וביישנית; היא משכה את ידה מתוך אחיזתו בכל פעם שחלפו במסדרון על פני מישהו שהכירה, כמו ילדה קטנה שבמקום מסוים עדיין מרגישה שבנים הם "איכסה".

אי אפשר היה להגיד שיש ביניהם להט. הייתה ביניהם בעיקר מבוכה. אבל משום מה, בן אהב את זה. זה הזכיר לו את האהבות הראשונות שלו, כשאהבה הייתה משהו חדש ומוזר עבורו. הוא חש שאולי דרך מורגנה יוכל להרגיש את ההתלהבות התמימה הזו שוב.

בסוף הסיור הם הלכו לחדר שלה (שהיה יותר גדול מהבית שבן חלק עם אימו עד הקיץ האחרון). הם עמדו להם שם זמן קצר במבוכה, עד שמורגנה מצאה תירוץ להיעלם לחדר השינה שלה. אחרי כמה רגעים חזרה עם מעיל עור מהווה על קולב – מעיל העור של בן, שהיה שייך בעבר הרחוק לסיריוס בלק.

"שכחתי ממנו," הוא הודה, נוגע בשרוולים הרכים וחושב על היום בו נתן לה ללבוש אותו, כשנפגשו לראשונה. זה היה יום נוראי – התקפה אנונימית על סמטת דיאגון שהסתיימה בעיכובה של מורגנה לחקירה במשרד הקסמים – אבל ממבט לאחור, בן לא היה משנה אף פרט בו. "את יודעת, את צריכה לשמור אותו."

"אני לא אלבש אותו," היא טענה. בן לא ידע איך להסביר לה שכאשר בחור מעניק לבחורה את המעיל שלו, זה מעיד על קרבה רומנטית ביניהם. במקום, הוא הסיר את המעיל מהקולב והניח אותו על כתפיה.

"כדאי לך," הוא אמר. "הוא הולם אותך."

מורגנה גלגלה את העניים אבל הסמיקה. בן רכן ונישק את מצחה. כשהתרחק ענייה היו נוצצות. הוא רכן שוב, והפעם נישק את שפתיה. זו הייתה נשיקה עדינה מאד, כמעט מרפרפת; התמימות שבה הייתה נפלאה.

הם בילו את השעות הבאות על הספה הגדולה מול האח המבוערת, מפטפטים בהפוגות שבין הנשיקות הארוכות. לאט- לאט המבוכה ביניהם התמוססה. הם התקרבו זה לזו, כאילו נמשכו בעקביות על ידי מגנט, עד שבן מצא את מורגנה בחיקו, זרועותיה העדינות כרוכות סביב צווארו.

הם הגיעו לדבר על המרצה שהעניק למורגנה את המלגה שלה. היא סיפרה לבן על הפגישות הקבועות שלהם, במהלכן הרצה לה בנושאים שונים ומגוונים שהיה עליה לשנן. היא השעינה את ראשה על משענת הספה לצד ראשו של בן בזמן שדיברה, אצבעותיה מתעסקות בשרשרת הזהובה שעל צווארו בהיסח דעת.

"הוא נשמע קצת..." בן לא ידע איך להגדיר את מה שחשב על המרצה הזה בלי להעליב את מורגנה.

"מאוהב בעצמו?"

בן גיחך. "אפשר להגדיר את זה ככה."

"עכשיו הוא אמר לי לחפש איזו אגדה נשכחת על עץ האגס החכם. חיפשתי בכל מקום, ואני לא מצליחה למצוא אפילו אזכור," היא המשיכה, נראית עצבנית. "אני מתחילה לחשוב שבכלל אין סיפור, והוא רק רוצה לראות כמה זמן ייקח לי להתייאש מהחיפוש..."

"עץ האגס החכם?"

"אומרים שהפירות שלו יכולים להעניק כוחות קסם למי שאוכל מהם."

"נשמע כמו מצרך יקר," אמר בן, ובראשו חלפה מחשבה. "נשמע כמו עץ הדעת, או משהו."

"עץ הדעת?" עכשיו היה תורה של מורגנה להישמע מבולבלת.

"כן. מהסיפור המקראי?" מורגנה עדיין לא הבינה. "כששני בני האדם הראשונים חיו בגן עדן היה שם עץ אחד שאסור היה להם לאכול מהפירות שלו. הם צייתו במשך זמן מה, עד שנחש פיתה את חווה לאכול ממנו. על החטא הזה הם גורשו מגן עדן, ואומרים שזה המקור לכל החטאים והצרות של בני האדם. זה רק סיפור, כמובן..."

מורגנה נראתה כמתחבטת האם הסיפור צריך להרשים אותה. לפתע בן היה מודע לכך שהוא סיפר אותו בצורה מאד גרועה.

הם שקעו בשתיקה נעימה. בן ניסה לרתק את תשומת הלב של מורגנה אליו על ידי נגיעה בשיערה, אבל היא הייתה שקועה במחשבות והתעלמה ממנו.

"את בסדר? את נראית מוטרדת."

"אני בסדר," היא אמרה, למרות שלא נראתה ככה בכלל. היא נראתה מאד עייפה. "אני פשוט... לא ישנה כל כך טוב לאחרונה."

"לחוצה מהלימודים?"

"כן, משהו כזה," היא השיבה בנחרצות כמעט מחשידה. היא קמה ויישרה את שמלתה, ובן חש קרירות פתאומית באבריו.

הוא קם והניח את ידיו על כתפיה. "עשיתי משהו לא בסדר?"

"לא, זה לא זה," היא אמרה שמץ חוסר סבלנות, לא מביטה בפניו. "אני פשוט תחת המון לחץ לאחרונה..."

"אני מתאר לעצמי שיש לאנשים פה ציפיות גבוהות מאד ממך."

"אין לך מושג." היא נראתה מוטרדת מאד. "הפגישה שלי עם פרופסור אוורה תתחיל עוד מעט. אסור לי לאחר."

"בטח," אמר בן בהבנה, מנסה להסתיר את אכזבתו. הוא ידע שהיא לא יכולה להקדיש לו את כל היום. הוא ביקש לאחוז בידה, ולשמחתו היא נראתה שלווה קצת יותר כשלקחה את ידו.

היא לקחה אותו אל המעבדה של אלכסנדר לונגבוטם בשתיקה, אותה בן ניסה לפענח. הוא חש היא נובעת מדכדוך מסוים לאור הפרידה המתקרבת, אבל היה שם עוד משהו – משהו שמעורר בה חששות או מפחיד אותה, והיא לא מספרת לו.

"העלמה ליבריס," קרא קול מאחוריהם. שניהם סבו, ובן ראה איש מהודר בעל שיער לבן, חלק ומטופח שהגיע עד כתפיו, שהיו עטויות גלימה משובחת בצבע אפרסק. זקן כהה ומחודד, יחד עם אף נשרי ועניים כהות ומתנשאות, יצרו שילוב שגרם לבן לא לחבב אותו באופן מיידי.

מורגנה נמתחה כמו מיתר למשמע הקול. "אני באה, פרופסור," היא אמרה בקול כמעט כנוע. בן הזדעזעה לנוכח היראה שלה כלפי האיש הזה. מורגנה לא הביעה כבוד כזה לאיש – אפילו לא לאלבוס.

"המעבדה ממש מעבר לפינה," היא אמרה לבן וניתקה את אחיזתו בידה.

"תודה," הוא אמר, נואש להיאחז בשניות האחרונות שלהם ביחד. "אני יכול לכתוב לך?"

היא הנהנה בנוקשות, מציצה בחשש לכיוון המורה שלה.

בן רכן ונישק את מצחה לאות פרידה. "הכל בסדר," הוא אמר, לא יודע בדיוק למי מהם.

נראה שזה מעודד קצת את מורגנה. היא חייכה אליו חיוך קטן, ביישני, והתרחקה.

בן צפה אחריה. המרצה שלה הסתכל בו בחשדנות, כמו אבא חורג מרושע ונצלן. בן חש גועל למראהו; האדוניות שהפגין כלפי מורגנה הרגיזה אותו. 

הוא מצא את דרכו אל המעבדה של אלכס לונגבוטם כשהוא שקוע עמוק במחשבות על מורגנה. חוסר השלווה שלה הפך גם אותו לעצבני. אבל, בסופו של דבר, הוא חש מרוצה – הוא לא חלם שהם יתקרבו זה אל זו כל כך מהר. השעות שבילה בחברתה היו כל כך נפלאות שהוא אפילו שכח להילחץ בגלל האפשרות שהפטרונים שלה אולי יאלצו אותה להיפרד ממנו יום אחד לטובת שידוך. והיא רצתה שהוא יכתוב לה – זה היה סימן טוב לקראת עתידם המשותף.

כעת, כשכבר לא היה שקוע בה עד מעל הראש, מחשבותיו שבו אל אביו. הוא טועה, הוא אמר לעצמו, ולא בפעם הראשונה. מה שיש בינו לבין מורגנה מיוחד. מלבד זאת, לגבר שהביא לעולם ילדים משתי נשים שונות בהפרש זמן של שנה אין זכות להטיף לאף אחד בנושא אהבה.

המעבדה של אלכס הייתה חלל דחוק מלא ספרים ומבחנות. טד ישב על כיסא ליד אחד השולחנות ושפשף סימן דקירה אדום על צווארו בעוד אלכס מתעסק עם המבחנות.

"איך היה?" טד שאל אותו כשנכנס. בן לא היה צריך לענות; החיוך הטיפשי על פניו הסגיר את האמת.

"אח, אהבה צעירה," נאנח אלכס בערגה כזו מתקתקה שבן היה צריך לעצור את עצמו כדי לא לצחוק בקול. "ובכן, בנג'מין, אנחנו כמעט מסיימים. אתה יכול להסתכל מסביב בינתיים."

בן לקח את העצה. כשחי עם אלבוס, מעולם לא הצליח להבין את שימושם של כל הכלים הקסומים ששימשו מלומדים קוסמים, גם אחרי שאלבוס ניסה להסביר לו. גם כעת לא ידע את שימושם של המכשירים במעבדה, אבל הוא חש צביטת היכרות נעימה למראם. הוא הרגיש שכל דבר יכול להיות נעים עבורו כרגע, אחרי הפגישה עם מורגנה.

על הקיר המרוחק של המעבדה, שהיה היחיד שלא היה עמוס מדפים, היו כתריסר תמונות ותעודות ממוסגרות. בן בחן אותן בהיסח דעת. הדבר הראשון שמשך את עינו הייתה חתימה מסולסלת בתחתית כרטיס ברכה שמוסגר יחד עם תמונה. הוא התקרב וקרא אותו:

אלכסנדר,

ניתנה לי הזכות לקרוא את העבודה שכתבת (דרך אבא שלי). התרשמתי לטובה מהמסירות והכישורים שלך ושל חבריך בכתיבת המאמר שלכם, שהיה מסקרן ומרחיב אופקים. מקווה לראות אותך בווינטרהול בשנה הבאה.

בהערכה רבה, ידידך,

אלבוס סוורוס פוטר.

מעשה האדיבות שבכתיבת מכתב תשבחות למישהו הרשים את בן; הוא לא חשב שאלבוס הוא טיפוס של כרטיסי ברכה. הוא פנה להסתכל על התמונה. מה שראה שם גרם לליבו לפרפר, והוא התקרב עד שאפו כמעט נגע בזכוכית כדי לבחון את התמונה מקרוב.

אימו הצעירה חייכה אליו בביישנות, יושבת במרחק ידידותי מארתור סטאקר הצעיר, שכרך זרוע סביב צווארו של אלכס הצעיר. השלושה נראו מרוצים מעצמם מאד, מציגים בפני המצלמה חוברת עבה כרוכה קלף. זו לא הייתה טעות – זו באמת הייתה אימו של בן. הוא מעולם לא ראה תמונה שלה בצעירותה, אבל לא היה צריך כדי לזהות את הפנים שלה. זו הייתה אימא שלו.

"על מה אתה מסתכל?" שאל אותו טד, מצטרף אליו ליד הקיר.

בן לא השיב לו, אלא פנה אל אלכס. "הכרת את אימא שלי?"

"מה? אימא שלך?" אלכס הצטרף אליהם. כשהבין למי בן מתכוון, פניו העגולות נשטפו תמיהה. "אוליביה? היא אימא שלך? בחיי..."

"אז כן הכרת אותה?"

"כמובן! למדנו ביחד בהוגוורטס. היא הייתה מכשפה מבריקה למדי, אבל ההורים שלה היו מוגלגים, ולא היה לה כסף ללימודים... כל כך חבל. הקשר בינינו התנתק כשסיימנו את הלימודים בהוגוורטס. לא ידעתי ש..." הוא הסמיק, בוודאי לנוכח המחשבה שהנערה הביישנית הזו ניהלה רומן עם גבר נשוי. "ובכן, מי היה מאמין!"

"היא כתבה איתך את עבודת הגמר המפורסמת?" שאל טד, בוחן את התמונה מקרוב בסקרנות.

"איזו עבודת גמר מפורסמת?"

"היינו צריכים להרשים הרבה אנשים כדי להתקבל ללימודים אחרי הוגוורטס," סיפר אלכס. "אז כתבנו עבודת מחקר מעמיקה בנושא התגוננות מפני כוחות האופל. זה זכה להרבה התעניינות – טוב, אני תמיד הרגשתי שאבא שלי קידם את כל העניין בעזרת הקשר שלו לאדון פוטר – ופחות או יותר קנה לנו את הכרטיס לכל אקדמיה שרצינו ללמוד בה."

בן הסתכל בדמותה הצעירה של אימו, חש עצבות פתאומית. הנערה הזו הייתה כה מסורה וחכמה, ואם מה שאלכס אמר היה אמת, היא הייתה יכולה להגיע רחוק בעולם הקוסמים. אבל במקום, היא בילתה את שנותיה הטובות כאימא חד הורית בעיירה מוגלגית נידחת.

בן הרגיש שזה הזמן לחדש את הקשר עם ארתור סטאקר. היו לו כמה שאלות עבורו.

הפרק הקודם		הפרק הבא