The games begin

תגובות, בבקשה. אני באמת שהגעתי לפרק העשירי רק בזכותכם, אל תנטשו אותי עכשיו...

~*~


פרק עשירי

הבטתי באנשים המחייכים אליי בעודי צועדת לכיוון הבמה. שביל האור יצר גבולות סביבי, טווה את דרכי באיטיות ונותן לקהל הזדמנות להציץ בי. לא הצלחתי להחליט איזו תגובה תתאים במצב הזה. אני צריכה לחייך? להיראות עצובה?

ההשתתקות שתפסה בקהל קודם לכן הציקה לי. לא ידעתי מה הם חושבים, לא ידעתי אם הדבר טוב או רע.  הם יכולים לחשוב שאני מנסה להתחבב אליהם בעזרת חנופה, לחשוב שזו בושה לתת לנערה נחותה כמותי להתלבש כבת הקפיטול...

נשכתי את שפתי בעוד הבמה קרבה אליי יותר ויותר. אני חייבת להתרכז במשחקים. אני לא חייבת את המתנות שלהם כדי לשרוד – כישרון הלחימה שאימצתי במהלך החודש האחרון יכול להוות גורם מכריע בזמן המשחקים. אני חייבת לזכור את זה.

מצאתי את עצמי בסופו של דבר מתיישבת על הכיסא שיועד לי. כפיתי על ראשי להשתחרר מהטשטוש, שומעת בערפול את ההערה האחרונה שנאמרה עליי לפני שהדלת נפתחה שוב ומועמד מחוז שלוש יצא אל הקהל: "פניה חתומות לגמרי, לא ניתן לדעת מה היא מרגישה. מצד שני, בגדיה גורמים לי לחשוב שאחותי נשלחה להתמודד במשחקים... זו הייתה היידי קלוייט, נערת הקפיטול!"

זה אומר שהם אוהבים אותי? מזדהים עם הלבוש שלי? המנחה אומנם קרא לי 'נערת הקפיטול', אבל זה היה הוא. התפקיד שלו הוא להגיד עליי דברים טובים. לא ניתן לדעת אם הקהל אהב את הבחירה שלי. אבל מה שבטוח, ניסיתי להרגיע את עצמי, הוא שספגתי הרבה מתשומת הלב.

מיקדתי את מבטי, מופתעת לגלות שהקהל התחיל להיטשטש מאחורי גליל שקוף ודק שהחל לטפס מעלה סביבי, כולא אותי בתוך המעגל שיצר. התיישבתי על הכיסא, מרגישה מנותקת מהעולם. ההפתעה תפסה בי, אף על פי שידעתי שאשלח ישירות לזירה לאחר שאציג את עצמי בפני תושבי הקפיטול. הדבר החריד אותי, גרם למוות הנורא ולסיכון להיראות קרובים מאי פעם.

אבל אני חייבת להתעשת. אני היידי – היידי קלוייט. יש לי חיים מחוץ למשחקים, אני לא בובת טלוויזיה, ובוודאי שלא בובת הקפיטול. והמשחקים הללו הם ההזדמנות שלי להביע חותם בעולם חסר ההגינות הזה.

עצמתי את עיניי, מרגישה לפתע את מבטו של הנשיא הנעוץ בי. צפיתי בעיניים שלו שעות על גבי שעות פעם, מנהלת עם תמונתן קרב מבטים שידעתי שתוצאתו הסופית תמיד תהיה לצד הנשיא – אחרי הכל, תמונה לא יכולה למצמץ. אבל זכיתי לתואר האחת שיודעת לפצח כל דבר הקשור בו, והתברר שהדבר נכון. הצלחתי לפרש את מבטו בקלות. הבעיה הייתה שלא הצלחתי להחליט מה עומד מאחוריהם, ומה אעשה בתגובה לדברים הללו.

הוא אהב את התצוגה שלי, אהב את הרושם שהטבעתי בקהל. אך מצד שני הוא נראה תוהה, שקוע מעט במחשבות. פחדתי שהדבר מחווה על תהייה ושקילת תמיכה במתמודד אחר בשעת הצורך – מובן מאליו שאני לא יכולה לסמוך על הקפיטול שיעמדו מאחורי גבי במשך כל המשחקים, אני צריכה להוכיח את עצמי. אבל בכל זאת הדבר העיק עליי וגרם לי להרגיש כמי שמעילה נלקח לה ביום חורף קר.

שלחתי את ידי ונגעתי בחשש בקירות הקרובים אליי. הרגשתי כיצד הם חונקים אותי, משאירים אותי להתבוסס בפחדיי. אכזריות הקפיטול הוחדרה אליי כשצפיתי בקהל המטושטש והמעוות, שומעת בקושי את דברי המנחה בעודו מתאר את המתמודדים האחרים. כמובן, אסור לי לדעת עליהם דבר.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, אך הצלחתי לשמוע משפט פתאום, כמי שישבה בתוך המים ולפתע נשלפה החוצה: "שהסיכויים תמיד יהיו לטובתכם!"

לא הצלחתי להבין מה משמעות המשפט הזה. הם מאחלים לנו מזל, אבל במשחק הזה יש הכל פרט למזל. צריך כאן כוח, חוזק, כישורי לחימה, חשיבה אסטרטגית. צריך מהירות, סיבולת, כושר, יכולת התחמקות, ריצה מהירה. הכל פרט למזל. אז מדוע הם מאחלים לנו דווקא את הדבר הספציפי הזה?

ואז לפתע ההבנה צנחה עליי. הם לא יכולים לאחל לנו חוזק או כישורים מסוימים. הם לא יכולים לאחל לנו כושר מדהים או יכולת הישרדות מעולה; הם לא יכולים לקסום אצלנו תכונות שלא קיימות בנו.

אבל הם יכולים לאחל מזל. הם יכולים לאחל לנו שאם מישהו יחפש מתמודדים ישנים בלילה, דווקא את המקום בו נישן הוא יפספס. הם יכולים לאחל שנימצא במקום רחוק ממקום ההתרחשות. הם יכולים לאחל לנו שלא יבחינו בנו בנס, שנחמוק מחרב שתחלוף במרחק חוט השערה מפניו של אחד מאיתנו. בעצם, רק מזל הם יכולים לאחל.

התנערתי מתהיותיי במהירות כשהרגשתי כיצד הקרקע מצמצמת את הפער אל הגוף שלי, מתייצבת. אסור לי להיכנס להזיות, לא עכשיו... בקרוב נישלח למשחקים. אני לא יכולה לדמיין דברים, או  להינתן למתקפת סחרחורות...

אבל לא דמיינתי. הקרקע באמת החלה להתרומם תחתיי. הבטתי בקירות העגולים שסביבי והבנתי שאני באמת עולה. זו מעלית מוסווית.

נשכתי את שפתי בעוד אני מבחינה במקום המתגלה סביבי. זה יער, בו לא רואים כמעט דבר פרט לעצים. הצלחתי להבחין בקושי בשתי מעליות מימיני ומשמאלי ובצורת העיגול המורכבת באופן מושלם מעשרים וארבע מעליות. מולי ניצבה קרן גדולה ומוזהבת, שידעתי שצריכה להיות המטרה שלי.

אני חייבת להתרכז. אם לא אתרכז עכשיו, חיי יכולים להיגזל עוד לפני שיספיקו לזכור אותי כלל. זה יהיה מוות סתמי כל כך. אבל הכי גרוע – זה יהיה מוות. אם לא אתרכז אמות.

הבהלה מילאה אותי באנדרנלין. התכוננתי לרגע הזה. הקפיטול אימנו אותי לכך, לעומת שאר המתמודדים. הם דאגו שאדע כיצד להגיב, חזרו איתי על הסיטואציה כל כך הרבה פעמים. אומנם זה לא היה דומה כלל לתחושת המתח שתפסה בי ברגע האמיתי, אך לפחות היה לי משהו להסתמך עליו.

שמעתי את הספירה כמו מרחוק, אף על פי שהושמעה מתוך רחפת שניצבה ללא נוע באוויר, בדיוק מעליי. המנחה ספר לאחור, וככל שהספרות נהיו נמוכות יותר ויותר כך התמלאתי באנרגיה. הישרתי מבט קדימה. "תעשי את זה, היידי," מלמלתי לעצמי בעוד הגליל שסביבי צונח למטה אל האולם בו הייתי קודם ומשאיר אותי חסרת אונים בעולם החדש בו ומלא התעתועים בו עמדתי.

אך אני לא אתן לתעתועים לנצח אותי. אני לא אתן לדבר לנצח אותי. אני חייבת, אחרת אמות.

מבלי לחשוב יותר מדיי נטשתי את הקרקע הבטוחה עליה עמדתי והתחלתי לרוץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא