נוויל לונגבוטום- הנבחר

נוויל נכנס לפונדק, מרים את ראשו למעלה ומסתכל לכל כיוון אפשרי. הוא השמיע קריאת התפעלות, למרות שלא היה ממש ממה להתפעל. אוגוסטה התקדמה אליו והשיגה אותה. " נרגש, מה? נווילקה?" שאלה אותו.

" מאד סבתא" הוא ענה לה. " זה כמו חלום שרק מתחיל להתגשם". שלושתם התקדמו בהנחיית אוגוסטה, אל פתח קטן ודי מזערי שהיה ממוקם בקצה הפונדק.

נוויל שם לב שהמון אנשים החלו להצביע עליו ולמלמל את שמו בהתרגשות. " מה קורה פה? זה בגלל הכתם שלו ביד?" רוי השיג את אוגוסטה ושאל אותה בלחש. " גם" השיבה לו אוגוסטה בעליצות. " לאחיינך צפוי עתיד גדול, אתה יודע". רוי הנהן בראשו והלך עד נוויל. " בוא, נוויל, נעבור בפתח מהר" אמר רוי. " האנשים פה מעוררים בי תחושות לא כל- כך טובות".

נוויל, בלי משים, נגע בעדינות בכתם שעל כף ידו. לאחר מכן הוא הסתיר אותו עם שרוול מעילו. רוי, מוטרד, ניסה לא להתייחס. הם הלכו במהירות והגיעו לפתח.

מהר, נוויל, תעבור, חשב רוי. הוא נתן לנוויל דחיפה קלה בגבו ונוויל פסע אל תוך הפתח. רוי מיהר אחריו, ואוגוסטה הגיעה אחריהם בכמה דקות, מכיוון שבירכה לשלום חברה ותיקה שלה. כשנוויל יצא מהפתח הוא הסתכל סביבו. לא היה זכר לפתח, ומה שהקיף אותו היה רק חומות גבוהות של לבנים. אולי טעיתי בפתח, נלחץ. אבל כאשר רוי נחת לידו הוא נרגע מייד.

" היי, רוי! מה אנחנו עושים פה?" שאל נוויל והסתובב לבחון את דודו. " אמ... אני באמת לא יודע" הודה רוי. " עדיף שנחכה לסבתא שלך". הם התיישבו בגבם לחומת הלבנים המסודרות ישר ישר. נוויל טמן א ראשו בכפות ידיו. לפני שרוי הספיק לגשת אליו פרצה אוגוסטה מן הפתח. " אמא!" נשף רוי בהקלה. "סבתא!" קרא נוויל וקפץ מהר ממקומו. " איך יוצאים מפה?".

" חכו ותראו", אמרה אוגוסטה בנימה מסתורית. " חכו ותראו". רוי נעמד גם הוא, מנער את האבק ממנו. אוגוסטה שלפה את שרביטה ונקשה על הלבנים בסדר מסויים. נוויל אימץ את עיניו לזכור את הסדר במוחו, ואילו רוי, אשר היה רגיל לכל זה, מיצמץ בעיניו בעייפות ונשען את קיר הלבנים. לפתע נרתע וקפץ קדימה, מכייון שלטענתו הקיר החל לזוז.

נוויל ניגש אליו, וראה שהקיר מתחיל לחרוק ושהלבנים מתחילות להתסדר בסדר שונה. נוויל הביט, מוקסם. לבסוף, הלבנים הסתדרו כך שיצרו פתח למעבר. נוויל הנרגש פסע קדימה ללא היסוס, ואחריו, דודו וסבתו.

סבתו התקרבה אליו ולחשה באוזנו: " ברוך הבא לסימטת דיאגון, יקירי". נוויל קפץ, מכיוון שקולה של סבתו דמה לקולה של אמו בחלומותיו. הוא הסתובב לעבר סבתו ונרעד.

" מה קרה, נוויל'קה? הכל בסדר?" שאלה סבתו בחשש. נוויל הנהן בשיניים נוקשות והתקדם לעבר החנויות. הם ביקרו בכל החנויות שהיה צריך לבקר. הם ביקרו אצל מדאם מלקין, אצל כרך ודף בע"מ, הם קנו לנוויל ינשוף קטן, אפור, ריקו והמשיכו לקנות ציוד לשיקויים, מאזניים, טלסקופ... ולבסוף הגיעו לפריט האחרון ברשימה. הם הגיעו לחנות של אוליביינדר, חנות השרביטים.

כשנוויל נכנס לחנות, רועד ומשקשק מפחד, צילצל הפעמון אי שם עמוק בחנות. נוויל התקדם לעבר מקום לא ידוע, ופתאום צץ מולו איש איש שיער לבן וקופצני. " שלום!" קרא בקולו הדק, הרועד. " אתה הוא נוויל לונגבוטום, נכון?".

"נוויל הנהן בראשו בחוסר אונים. " אני זוכר אותם כאילו זה היה רק אתמול..." הפליג האיש בזכרונות. " אותם?" פצה נוויל את פיו. " מי זה אותם?". " את ההורים שלך, כמובן" אמר האיש. " אני אוליביינדר, שכחתי להציג את עצמי. נעים מאד!"

הוא קרא והקפיץ את נוויל פעם נוספת. " נעים מאד" אמר נוויל במבוכה. " היה לו שרביט נהדר, מעץ אלון ארוך וגמיש.." חזר אוליביינדר ונזכר. " ולה היה שרביט נהדר עוד יותר". הוא לא פירט עוד.

" ועכשיו, ילדי, בואו נמצא לך שרביט! בוא אחריי, בבקשה". נוויל פסע אחריו בשקט דממה. " נסה את השרביט הזה!" אוליביינדר החזיק בידו שרביט ארוך מאד. נוויל נטל אותו ומייד שקע בחשיכה.

הפרק הקודם