כוכב השחר

תודה על התגובות לפרק הקודם. אני מרוצה מאד מעצמי שהצלחתי לכתוב פרק מעניין, אבל יש לי תחושה שלא הצלחתי להעביר כמה מהפרטים בו בצורה טובה, כי הם היו אמורים להתקשר לפאנפיק הקודם, וזה נראה כאילו לא ממש הצלחתי לעשות את זה. אז בנימה הזו אני רוצה לומר שאם יש משהו בסיפור שהוא מבלבל מידי או לא מובן אני אשמח מאד לדעת את זה. כשאני כותבת את הסיפור כל הרמזים והטווסטים מאד ברורים לי, כי אני יודעת מה עומד מאחוריהם, אבל הקוראים לא יודעים. אז שוב, אם יש משהו לא מובן (כמו למשל האישה עליה אלבוס דיבר, שהייתה אמורה להיות מוכרת), חשוב לי מאד לדעת את זה כדי להבהיר במה מדובר או לנסות לעשות את הרמזים בסיפור ברורים יותר.

בנוסף, אני יודעת שזה צריך להיות פלו. אין לי מושג למה אני נעולה על פולו.

חוץ מזה, אני אדאג לצ'פר אתכם בעוד פרק ביום שבת כי מסתבר ששוב אני לא אהיה שבועיים בבית אחרי זה (כיף =.="). קריאה מהנה (:

פרק 9

האגף השמור

במהלך השנה בה ווינטרהול הייתה ביתה של מורגנה, היה רק אגף אחד במבנה הגדול והעתיק אותו היא לא חקרה.

העובדה שישנם אגפים מסוימים אליהם היא לא אמורה להיכנס, מהסיבה הפשוטה שלמראית עין אין לה מה לחפש שם, לא עצרה אותה מלחקור את כל מה שהיה לאקדמיה להציע. היא לא למדה ריפוי, ובכל זאת התעניינה בספרי הרפואה והמכשירים השונים שבאגף המרפאה המצויד היטב. היא אהבה לבקר באגף השיקויים, שהציב לרשותה מגוון בלתי נלאה של מרכיבי שיקויים ועמדות לרקיחה וניסוי, ובחצי תריסר הספריות שבאקדמיה. אפילו את חדרי האימונים שנועדו לתרגול כשפי מגננה היא אהבה, וכמובן את החממה הענקית, ואת הלוחות השחורים עצומים המכוסים חישובים מסובכים שבאגף הכישופומטיקה.

אבל היה אגף אחד שהיא לא חקרה, וזה מהסיבה הפשוטה שבמקום מסוים קיומו בתוך האקדמיה עורר בה חוסר נחת, אפילו פחד. כאילו היה מפלצת ים נוראית שאורבת מתחת לפני המים שהיו האקדמיה מלאת החיים, צופה בה, מחכה לטרוף אותה.

זה היה האגף השמור. בנוי בלב ליבו של הרכס, עמוק מתחת לכיתות והמגורים, הוא היה האגף העתיק ביותר באקדמיה. למרות שאף אחד לא באמת ידע מי בנה את ווינטרהול ומדוע, כולם ידעו ללא ספק מה הייתה מטרתו של האגף השמור מאז ומעולם: הוא היה כלא.

זה היה נושא ידוע לכל אבל לא מדובר, שעד עצם היום הזה היו אנשים שנכלאו באגף השמור. בין אם הם היו מורים שהתפתו לשלוח את ידם באומנויות האופל או תלמידים שחוסר זהירות גרם להם להיחשף לחומרים מסוכנים שלא אפשרו להם להיות במגע עם החברה, האגף השמור היה המקום עבורם. מקום של פושעים ומצורעים, תחנת ביניים בין חיי האקדמיה השופעים לבין בית הדין שבארץ מולדתם ולבסוף כליאה במקום אחר.   

התלמידים הוותיקים אהבו להפחיד את התלמידים החדשים בסיפורים על המקום, ולאתגר אותם לפרוץ אליו באישון לילה כדי להוכיח את האומץ שלהם. אבל מורגנה מעולם לא שמעה על מישהו שהצליח באמת לחדור לשם ולראות את הקוסמים והמכשפות חסרי הפנים שהיו כלואים שם, מרלין יודע כמה זמן או למה.

האקדמיה הייתה מלאה אגדות מטורפות וסיפורי אימה על האנשים שנכלאו באגף הזה; בעלי אוב אכזריים, מרפאים מטורפים, אנשים ששינו צורה ליצורים מחרידים ויצאו מדעתם. אבל לדעתה של מורגנה האגדה האורבאנית המפחידה ביותר שנקשרה אל המקום הייתה דווקא הסיפור העמום והמבוסס למחצה על תלמידים שהלחץ והחרדה שבלימודים גרמו להם לצאת מדעתם, והם מצאו את עצמם באגף השמור בחברת רוצחים ומטורפים.

*

לילה אחד בתחילת נובמבר היא התעוררה באישון לילה למצוא את חדרה חשוך וקר. האח שבאח גוועה עד שהפכה ללא יותר מערימת גחלים אדומות מהבהבות. בחוץ הרוחות שרקו כנגד חלונות חדרה. היא לא ידעה מה העיר אותה, הרעש הנוראי שהקימו או הקור.

היא יצאה מהמיטה, רועדת ומתעטפת בחלוק שלה, ועוררה את האש באח. אז היא עמדה מולה זמן קצר, עיניה כבדות משינה, מתחממת לפני שתחזור למיטה. אט- אט היא החליקה לתוך הערות, חושבת על החלומות שפקדו אותה באותו הלילה. כמו בכל לילה כמעט, היא חלמה על הרפאים שרדפו אותה מעבר לפרגוד המציאות היום- יומית שלה. אבא שלה, אוורה, ארטמיס, פרופסור פוטר... בן... היא לא הייתה צריכה להתאמץ להבין מדוע היא חולמת חלומות כאלה; בכל שעות הערות שלה היא רק נלחמה בידיעה שהיא לחלוטין לבדה, שכל האנשים שאהבו אותה באמת כבר לא שם איתה, ושהיא מוקפת מכל עבר בזרים שרוצים לנצל אותה ואת היכולות שלה.

רגע לפני שהיא התעוררה היא חלמה שהשמיים המעוננים מחוץ לחדרה נפתחים ושאדם נופל מתוכם, מתרסק בחצר בדיוק תחת חלונה, מרעיד את מיטתה. מורגנה הרהרה בחלום בעודה מסתכלת לתוך הלהבות הנמוכות. היא מזמן לא חלמה על משהו מופשט כל כך... אבל בעודה מתעוררת מהישנוניות, שקעה בה ההבנה שייתכן שלא חלמה את הרעד ברצפת חדרה. הוא היה אמיתי, וממנו הוא התעוררה.

היא ניגשה אל החלון וחמקה מאחורי הווילון, כדי שאור האח לא יפריע לה לראות מבעד לזכוכית הקרה. השמיים היו שחורים לחלוטין, מכוסים עננים בלתי ניתנים לחדירה שזלגו לתוך החצר, עוטפים את הספסלים והעמודים. הרחבה הייתה מכוסה שכבה גבוהה של שלג. היה חשוך מאד. לכן היא חשבה שהיא בוודאי מדמיינת את הברק החיוור שנראה לה כמו רגל אנושית, מבצבץ מתוך השלג...

היא התקרבה אל הזכוכית עד שהבל פיה כיסה אותה אדים. אולי זה ענף?... לא, זה היה קרסול אנושי, לא היה בכך ספק.

נראה שמורגנה לא הייתה היחידה שהתעוררה באישון לילה. בעודה בוהה במחזה, לא בטוחה מה לעשות, צמד מאנשי התחזוקה של האקדמיה יצאו החוצה, מכוסים גלימות וצעיפים רבים, יחד עם אחד המורים. הם פנו היישר אל ערמת השלג, חופרים במהירות ומוציאים ממנו אדם, בשר ודם. מורגנה הבחינה שזו אישה צעירה יחסית, עורה לבן וכחול מהקור, שיערה הבלונדיני רטוב ומלא קרח ושלג. הם עשו ניסיון להעיר אותה, אך במהרה התייאשו ולקחו אותה פנימה בחיפזון.

מורגנה יצאה מאחורי הווילון, תוהה האם יש לה טעם לצאת מהחדר ולנסות לתפוס הצצה באישה המוזרה שנמצאה בשלג, כשרעש תקתוק שקט משך את תשומת ליבה. היא הבינה שהיא שמעה אותו מאז שהתעוררה, אבל עד עכשיו הוא לא הפריע לה מספיק כדי באמת לשים לב אליו.

היא חיפשה את המקור זמן ארוך, ולבסוף הגיעה למסקנה שהוא מגיע מהתיק שלה. היא חיטטה בו במהירות, מוצאת את המצפן שלה, שהיה חבוי בתחתית. המחוג הזהוב שלו נע במהירות גדולה הלוך ושוב, מצביע לכיוון לא ברור, כאילו ניסה נואשות להעביר למורגנה מסר כל שהוא. היא מעולם לא ראתה אותו פועל בכזו מהירות שציר המחוג השמיע רעש כזה, כאילו המכשיר עומד להתפרק כל רגע.

היא לקחה את המצפן וחזרה למיטה, מנסה להבין מדוע זה קורה. האם יכול להיות שזה קשור לאישה הזו?

במהלך הימים שלאחר מכן האקדמיה הוצפה שמועות שונות ומשונות בנוגע להופעה חסרת ההסבר של האישה, שלא הייתה תלמידה באקדמיה ואף אחד מדיירה מעולם לא ראה אותה לפני כן. בודדים מהתלמידים באמת ראו אותה מופיעה, אבל זה לא הפריע גם לכל שאר התלמידים לפתח תיאוריות וסיפורים הזויים למקורה. הסיפורים מילאו קשת רחבה של אפשרויות מיסטיות וקסומות בין מסע בזמן, שערי מעבר, רוחות רפאים, ניסויים שכשלו ואפילו יצירת חיים מדומים. מורגנה לא הביעה את דעתה בעוד חבריה לספסל הלימודים משוחחים על הנושא בהתלהבות בלתי נדלית סביבה. היא לא האמינה לאף אחת מהתיאוריות האלה.

"אז מה אתם מציעים שקרה?" אמר אחד החברים של פארנהייט בארוחת הערב כמעט שבוע אחרי המקרה. מורגנה ישבה ליד ארוסה, מתעסקת באוכל שבצלחתה בחוסר סבלנות, בעוד חבריו משוחחים סביבה, מתנהגים כאילו היא לא קיימת. "אם אתם פוסלים את כל האפשרויות שלי, זה משאיר רק אפשרות אחת – והיא שהאישה הזו נפלה מהשמיים. אתם חושבים שהיא עפה לפה? מה אתם אומרים, היא עפה על מטאטא, או שיש לה כנפיים משלה?"

חבריו של פארנהייט צחקו. אבל מורגנה לא חשבה שזה עד כדי כך לא סביר.

היה עליה לראות את האישה הזו בעצמה. לכן בוקר אחד, כשהיה לה בוקר חופשי, היא הלכה אל אגף המרפאה. האישה הוחזקה בחלק האחורי ביותר של האגף, בו הוחזקו חולים שהיו במצב קשה; זה היה המקום היחיד בו היו יכולים למנוע מכל תלמיד סקרן לבוא ולהציץ בה.

אבל מורגנה לא הייתה סתם תלמידה סקרנית. מומחית בהתגנבות למקומות בהן היא לא הייתה אמורה להיות, היא לא התקשתה במיוחד לחמוק אל החדר הארוך בעל התקרה המקומרת בו הוחזקו החולים הקריטיים.

החדר היה ריק, ללא חולים נוספים. כל המיטות היו ריקות מלבד המיטה האחרונה, שהייתה מוקפת פרגודים. מורגנה ווידאה שאף אחת מהאחיות לא בסביבה לפני שחצתה את החדר בזריזות וחמקה מאחורי הפרגוד. ההצצה הראשונית מאחוריו גרמה לה להאמין שאין שם אף אחד מלבד הדמות שבמיטה; רק כשסגרה את הווילון אחריה הבינה בחרדה שזה לא נכון.

"המנהלת," היא פלטה, כמעט בטומטום, ראשה מתאמץ לחשוב על תירוץ מהיר. "אני..."

"באת לראות את תופעת הטבע הזו. את לא הראשונה," ספקטרום הבטיחה לה מבלי להתרגש. דיקן האקדמיה ישבה על כיסא ליד המיטה, עוטה גלימה נאה בצבע כחול טווס ומגפיים גבוהות מעור נחש צבוע סגול. היא ישבה מעט שפופה, כאילו בעייפות, הופעה שכלל לא הייתה אופיינית לאישה הגאה והחיננית בדרך כלל.

מורגנה עמדה בפתח לרגע, מחכה שהמנהלת תגיד לה לעזוב. מתוך התיק שלה עלה תקתוק בלתי נדלה של המצפן שלה; הוא היה חזק משהיה במשך כל השבוע. כעת לא היה לה ספק שזה קשור לנוכחותה של האישה.

היא הסתכלה בספקטרום בחשש. אבל המנהלת הייתה מרותקת לפניה הישנות של האישה זהובת השיער, ולא נראה שהיא שומעת את התקתוק. לכן מורגנה הרשתה לעצמה להתקרב אל המיטה כדי להסתכל באישה מקרוב.

היא התאכזבה לראות שלא היה באישה דבר יוצא דופן. היו לה פנים שגרתיות, לא יפות ולא מכוערות. עורה היה לבן מאד, כנראה מהחשיפה הארוכה לקור, ושיערה הארוך היה בצבע של זהב מט.

"גברתי, איך את חושבת שהיא הגיעה לפה?" היא שאלה את המנהלת.

"אני חושבת שהתשובה המלומדת ביותר תהיה להודות שאני לא יודעת," ספקטרום השיבה. מורגנה הופתעה מהכנות שלה. האם היא נוהגת כך בכל התלמידים שהיא פוגשת, או רק בה?...

"חקרתי את כל האפשרויות," המנהלת הודתה, "ונראה שהתשובה ההגיונית ביותר היא שהיא למעשה נפלה מהשמיים."

"זה אפשרי?"

"את תלמידה בווינטרהול, העלמה ליבריס. את תגידי לי."

מורגנה חשבה על הנושא לא מעט בימים האחרונים. "בתיאוריה, זה לא בלתי אפשרי להיות מסוגל לעוף," היא אמרה. "אבל הכוח שדרוש כדי לעוף כל כך גבוה הוא לא מציאותי. אין אף קוסם בעולם שיש לו כל כך הרבה כוח קסם."

"אני נוטה להסכים איתך," המנהלת אמרה. "מלבד החלק האחרון. כי למכשפה הזו ללא ספק יש את הכוח הדרוש."

"אבל איך?"

המנהלת הסתכלה במורגנה בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה. היה משהו חמים במבטה.

"עכשיו אני שמחה שהספקת לראות את האוסף שלי," היא אמרה. "את יודעת מה החלום הפרוע והשאיפה הגדולה ביותר של הבלתי- כבולים?"

מורגנה הנדה בראשה, למרות שהיה לה מושג מסוים מה זה יכול להיות.

"הם רצו להבין מאיפה נובע כוחם של קוסמים," ספקטרום אמרה. "כדי לגלות איך ליצור גזע חדש של קוסמים – קוסמים עם כוחות אדירים, כמעט אלוהיים. קוסמים שיוכלו לעשות דברים כמו לעוף לראש ההר הגבוה ביותר בעולם באמצע סערה."

מורגנה הסתכלה באישה זהובת השיער שבמיטה. "את חושבת ש..."

"זאת התיאוריה שלי."

מורגנה תפסה כיסא ריק בצד הנגדי של המיטה, מרשה לעצמה לדבר עם המנהלת בחופשיות.

"איך את יודעת כל כך הרבה על הבלתי- כבולים?"

"התחלתי ללמוד בווינטרהול כשהייתי בת שש- עשרה. אני חיה פה יותר מחמישים שנה. אחרי כל כך הרבה זמן במקום שהיווה את ביתם של רבים מחבריו, לומדים כמעט כל מה שאפשר על הבלתי- כבולים," ספקטרום ענתה לה, משלבת את רגליה בענייניות.

מורגנה הייתה חייבת להעריץ את האומץ שבדיבור הכנה של האישה. בלי משחקים, בלי חידות וחצאי אמיתות.

ארטמיס אמרה לה שכולם משחקים את המשחק שלה, כולם משקרים, פועלים מתוך מניעים נסתרים, סוחרים בסודות – גם המנהלת. אבל האם זה באמת נכון? ספקטרום נראתה כמו אדם כנה וישר מאד. או שאולי היא פשוט משחקת אחרת, בצורה אלגנטית יותר, חכמה יותר? כך או כך, מורגנה הודתה בינה לבין עצמה שהיא יכולה ללמוד מספקטרום המון.

"מלבד זאת שנישאתי לאחד ממקימיו של הארגון. לורקן ניסה לפתות אותי להצטרף פעמים רבות, אבל אני העדפתי להישאר בצד החוק, ולהמשיך לטפח את האקדמיה."

משום מה פרט המידע הזה ניחם את מורגנה. לראות אישה שלא הייתה חייבת לחלוק את גורלו של בעלה עורר בה תקווה שהיא לא חייבת לסבול בגלל הבחירות המטומטמות שפארנהייט עושה וללא ספק ימשיך לעשות בעתיד.

"מה תעשי איתה?" היא שאלה את המנהלת, מחווה לכיוון האישה הרדומה.

"נחכה שהיא תתעורר ואז נשים אותה במקום בטוח. במקום בו אף אחד לא יפגע כשיוצריה יגיעו להשיב אותה."

המילים האלה הטרידו את מורגנה מעט במשך הימים שלאחר מכן, אבל במהרה דעתה הוסחה על ידי נושאים אחרים. ארטמיס הניחה את ידיה על עותק מהמחקר המוצפן של אביה של מורגנה, והיא קראה לה למשרדה מספר פעמים בשבוע כדי שיוכלו לנסות לפענח אותו יחדיו.

בתחילה זה הלהיב אותה, אבל במהרה החוויה הפכה להיות מתסכלת מאד. לא רק שהצופן כנראה לא היה קשור בשום דרך אל המצפן, אלא נתלה על היגיון מתוחכם שהיה ידוע רק לדיימוס ליבריס ונסתר מעיניה של מורגנה, פארנהייט, שלא הוזמן להשתתף בפגישות, תקף אותה בכל יום בשאלות טיפשיות ומעצבנות בנוגע להתקדמות שלהן. פעמים רבות היא השתוקקה לדחוף מול פניו את מגילות הקלף המכוסות סימנים ונקודות חסרי הסבר ולומר לו שאם יש לו כל כך הרבה רעיונות בקשר לצורה בה הדברים צריכים להיעשות, הוא מוזמן לעשות את זה בעצמו.

פארנהייט היה מלא להט לגלות את הסוד שמאפשר לגזול או להעניק כוחות קסם לפי גחמה. הוא בוודאי היה אוהב את ההזדמנות להרגיש כמו אל. מורגנה התפתתה לספר לו שסוד המחקר של אביה הוא כבר ממש לא סוד; נראה שכבר יש לא מעט אנשים בעולם שמשתעשעים ביכולת לקבוע למי מגיע להיות קוסם ולמי לא.

עברו ימים רבים עד שהיא חשבה שוב על האישה שנפלה מהשמיים. היא ביקרה במרפאה במקרה, והחליטה לגנוב עוד הצצה בה. אבל האגף האחורי היה ריק. האישה זהובת השיער לא הייתה שם.

אנשים באקדמיה כבר לא דיברו עליה, הנושא מיצה את עצמו מזמן. אבל מורגנה הייתה צריכה להרהר רק זמן קצר מאד לאיפה היו עשויים להעביר אותה; היה רק מקום אחד שהתאים לכך, ובאופן פלאי, המצפן של אביה הצביע בפנאטיות בדיוק לכיוונו.

*

במהלך שגרת היום- יום שלה באקדמיה היא חלפה פעמים רבות על פני הדלת שהובילה אל האגף השמור. למרות זאת, פעמים מעטות היא נתנה עליה את המחשבה.

אבל ברגע שהבינה שהאישה זהובת השיער כלואה שם, היא פיתחה הרגל לעצור לפני הדלת ולבחון אותה. היא הייתה גדולה, מקומרת, זוג משטחי עץ גדולים שקושטו על ידי ארבע לוחות זהב כבדים שנוצקו להציג בפני המתבונן דוגמאות שונות. המצפן שלה שלח את ידו לעברה, כמעט מתמתח תחת הזכוכית, כאילו היה נואש לגעת במה שנמצא מאחוריה.

הכניסה לאגף השמור לא בדיוק הייתה אסורה על פני חוקי האקדמיה. אולי הסגל העדיף לא להעלות את עצם קיומו של המקום כדי לא לפתות את סקרנותם של התלמידים, או שאולי הם פשוט סמכו על סיפורי האימה שירחיקו את המשוטטים. לכן מורגנה החליטה שהיא תיכנס פנימה, בתקווה לזכות בהצצה נוספת באישה זהובת השיער, או טוב מכך – לזכות לשוחח איתה. האפשרות לשאול את האישה הזו בעצמה על הסיפור שלה, האפשרות לדלות ממנה פרטים שיוכלו להיות שימושיים מאד עבורה, הייתה גדולה מהפחד העיוור שלה מפני שאר האנשים שכלואים שם.

לכן יום אחד, בשעה הפנויה לה זכתה באמצע היום בגלל שבסמסטר הקודם השלימה את קורס שינוי הצורה למתקדמים אבל הייתה חייבת להיות בשנה השלישית כדי לעבור לשינוי צורה ברמת מומחה, היא פתחה את הדלת המקומרת וחמקה מאחוריה, מותירה את שגרת הלימודים השקטה מצידה השני.

מסדרון ארוך מואר לפידים הוביל אל גרם מדרגות לולייני רחב שירד מטה. מורגנה ירדה ועד מהרה הגיעה למסדרון ארוך נוסף, מפואר יותר אך מואר פחות, שבסופו גרם מדרגות לולייני נוסף. היא הייתה מופתעת לטובה מכך שהמקום היה מואר ונקי, לא צינוק מטונף ומפחיד כפי שהיא ציפתה למצוא.

במסדרון השלישי היו תאים. אבל אלה לא היו תאי כלא מעופשים וחנוקים, אלא חדרי שינה מרוהטים בנוחות, חסרי חלונות, שדלתותיהן היו סורגים כפולים שהתפתלו בצורות חינניות של גלים ופרחים. עד כמה שמורגנה הייתה יכולה לראות, כולם היו ריקים.

היא הלכה היישר אל הדלת שבקצה המסדרון. היא הייתה גדולה יותר מהדלת שבכניסה, רבועה, עשויה נחושת שהוריקה לחלוטין. המשקוף שלה היה עשוי אבן לבנה, מפוסלת בצורות סימנים מאגיים. לא הייתה ידית.

מורגנה ניסתה מספר לחשים כדי לפתוח אותה, אבל היא נותרה יציבה במקומה, כמו מפלצת גדולה ומנומנמת. לא היה לה ספק שמה שהיא ראתה עד כה היה רק קצה הקרחון, ומאחורי הדלת הזו נמצא הדבר ממנו צריך לפחד באמת.

היא הציצה במצפן שלה, רק ליתר ביטחון, וגילתה שהוא בוודאות מצביע לכיוון הדלת.

"הדלת הזו לא תיפתח עד ידי לחשים פשוטים," אמר קול קשיש מאחוריה.

מורגנה דחפה את המצפן לתיקה וסבה, משוכנעת שנתפסה. אבל האיש הקשיש דיבר אליה מתוך אחד התאים אותו היא חשבה לריק, דמותו השפופה והחלושה נשענת בכבדות על הסורגים הנאים.

אם מורגנה הייתה צריכה להעריך את גילו של האיש, היא הייתה אומרת שהוא נראה בן הרבה יותר ממאה. הוא היה צנום, לא ממלא את הגלימה האיכותית שלבש, עורו חיוור ודק כנייר, ראשו קירח, נשרי, ועניו הכחולות כבדות ושטופות דם. מורגנה מעולם לא פגשה אותו – היא הרי הייתה זוכרת פגישה עם אדם זקן כל כך – אבל היא לא הייתה יכולה להתנער מתחושה שהוא מוכר לה מאד. משהו בעניים שלו הצהיר שכבר נפגשו פעם בעבר.

"תודה, אני אקח את זה לתשומת ליבי," היא אמרה לו בקרירות.

"אני רק מנסה לעזור לך, נערה," הוא השיב בזחיחות. "אני רוצה לפתוח את הדלת הזו לא פחות ממך."

"מי אתה?" מורגנה מצאה את עצמה שואלת. נראה שהוא האדם היחיד שהיה כלוא שם. "למה אתה פה?"

"אה... בעבר הייתי מרצה מוערך באקדמיה הזו. פרשתי לפני שנים רבות. אבל ברגע שהנחתי את כף רגלי בתוך האקדמיה שוב בחיפוש אחר מפלט המנהלת ציוותה לכלוא אותי פה עד שמישהו יחליט מה לעשות בי. יחס נוראי לתת לאדם קשיש, לא?"

"שכחת לציין באיזה עוון נכלאת."

האיש פלט צחוק שדמה לקרקור של עורב. הוא התנתק מהסורגים בזהירות וגרר את עצמו בחולשה לפנים התא. מורגנה התקרבה אל הסורגים והסתכלה בו מתיישב על כורסא למרגלות המיטה.

"כן, כן, כנראה שבאמת שכחתי..." הוא אמר בהיסח דעת, מתמקם בנוחות. "תאמרי לי, ילדה, מה את מחפשת פה?"

"שום דבר מיוחד," היא שיקרה. "סתם הסתקרנתי לראות מה באמת נמצא כאן למטה."

"באמת? אה, תסלחי לראשו המבולבל של אדם זקן. פשוט בעיני את נראית מאד חדורת מטרה כשנכנסת לפה."

"אני פשוט כזו," מורגנה השיבה, לא מאפשרת לאיש הזקן למצוא נקודת אחיזה כדי להוציא ממנה את האמת.

"בהחלט... ובכן, תאמרי לי אם תצליחי לפתוח את הדלת הזו. גם אני מאד הייתי לפגוש את האישה הצעירה שהגיעה לשם," הזקן אמר, מסלק את השקר של מורגנה כאילו היה אבק מעל ספר ישן.

"כרצונך," מורגנה השיבה כלאחר יד. "אם זה ירצה אותך. אתה לא בדיוק יכול לצאת מהתא הזה, אחרי הכל."

"לא בדיוק, לא," האיש השיב במסתוריות. הוא נשען לאחור באנחה ובחן את מדף הספרים שבחדר, עניו הכחולות, שהיו בהירות יותר מכל עניים שמורגנה ראתה אין פעם, מלאות ניצוץ קונדסי כמעט. "אילו רק היו טורחים להביא לי ספרים על שינוי צורה, כמו שביקשתי... המעצר הזה משעמם להחריד, אני מוכרח להגיד. כמה חבל. אני הרי לא בדיוק יכול לצאת מכאן... המ, זו טבעת נאה מאד."

מורגנה התבלבלה משינוי הנושא הפתאומי. היא הבינה שהוא מדבר על טבעת האירוסין משובצת אבני הספיר שעל ידה שאחזה בסורגים. היא מלמלה תודה חסרת עניין.

"אני יודע שזו בקשה גדולה, אבל אני אהיה אסיר תודה אם בביקורך הבא תוכלי להביא לי כמה ספרים," הזקן ביקש ממנה בנימוס. "רצוי שהם יהיו בנושא שינוי צורה וקסמי אשלייה, אבל אין לי באמת זכות להיות בררן. בבקשה, זו הדרך היחידה שיש לי להעביר את החורף הארוך פה."

"אני אשתדל," מורגנה פתרה אותו, לא רוצה להתחייב לעזור לזר המוזר הזה. במילים אלה היא חזרה על עקבותיה, מותירה את האסיר הזקן מאחור.

רק ביום שלאחר מכן היא שמה לב שטבעת האירוסין שלה נעלמה. למעשה, זה היה פארנהייט שהבחין בהיעדרות, והוא לא היה מוכן לוותר לה על זה בקלות. מורגנה הייתה משוכנעת שהוא יכה אותה אם לא היו במקום ציבורי; עניו השחורות בערו בזעם וידו סגרה בעוצמה על פרק ידה, שם פרחו מאוחר יותר חבורות סגולות.

באופן אישי היא לא הצטערה על האובדן, אבל תחת הכאב הבטיחה לארוסה שתעשה הכל כדי למצוא אותה. הוא התחייב לה שהפעם הבאה שתאבד מתנה שהעניק לה הוא לא יהיה סלחן כל כך.

שנאתה כלפיו התגברה עוד באותו היום, אם הדבר אפשרי בכלל, ולכן היא כלל לא טרחה לחפש את הטבעת. כך או כך, היא כנראה לא הייתה חושבת לחפש אותה באגף השמור.

הפרק הקודם		הפרק הבא