אליזבת מאלפוי

טוב, קודן כל סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן. די כעסתי שלא הגבתם בכלל. אבל יצא משהו ממש טוב שמזה שלא עדכנתי. כשעברתי על הפרק, הוספתי בו כמה דברים שלא היו מקודם, והוא יצא ממש יפה. במיוחד הסוף. 
בבקשה תגיבו. הצעת לשיפורים יתקבלו בברכה.
תהינו! 
נ.ב: בחלק הראשון של הפרקף יש ציטוט מהסוף של הספר השני. נראה מי יעלה על זה ;) 

פרק 7
תמונה ישנה

חופשת חג המולד הגיעה ומשחק הקווידיץ' נשכח מלב כולם. האולם היה מקושט בעצי אשוח גדולים. נורות מהבהבות היו בכל מקום. מעל כל אח נתלו כמה גרביים ממולאות בממתקים וכל התלמידים הסתובבו עם חיוך על הפנים.
"הכל כל כך... יפה!" קראה אליזבת בהתפעלות. הכל נהיה יפה יותר ויותר משנה לשנה.
"הדבר הכי יפה שאני רואה זה החופשה שמתקדמת!" אמר אוליבר בחגיגיות.  "שבוע שלם!" התמוגג והביט למעלה כשהבעת אושר מרוחה על פניו. רינה תפסה בכתפיו וניערה אותו.
"צא מזה!" קראה. אליזבת צחקה וברגישה משוחררת. רינה ואוליבר צחקו איתה.
"את חייבת לבוא אליי בחופשה." אמרה רינה בשולחן.
"אני אשמח!" אליזבת חייכה. הם סיימו לאכול.
"יש דבר כזה, בעולם המוגלגים, שנקרא טלפון. תצלצלו אליי. אני לא אוכל לסבול שבוע של דיבורים רק עם אלכס." אמר אוליבר. אליזבת החניקה את צחוקה.
"יש לך מזל שהיא לא שומעת אותך עכשיו, אחרת היית ברביקיו עכשיו. וכן, אנחנו יודעות מה זה טלפון." אמרה אליזבת והציצה ברינה במבט שואל.
"אני יודעת מה זה טלפון!" קראה בכעס והפתעה משולבים. "כאילו שאמא שלי לא הפסיקה להגיד לי כמה שזה חשוב להתמצא בטכנולוגיה מוגלגית." היא אמרה ברוגז ושלושתם החליפו מספרים.

אחרי שלוש שעות אליזבת וסקורפיו היו בביתם. 

"התגעגעתי." אמרה אליזבת וחיבקה את דראקו.
"גם אני, מתוקה." השיב לה." קרה משהו מעניין שאני צריך לדעת עליו?" שאל. אליזבת הציצה בסקורפיו. הוא סימן לה 'לא' עם הראש.
"ניצחתי במשחק הקווידיץ' הראשון שלי!" היא קראה בשמחה.
"באמת?" הוא שאל.
"והמשחק הראשון שלי היה נגד סקורפיו, וניצחתי אותו!" היא קראה. סקורפיו עשה פרצוף.
"שוויצרית!" קרא. אליזבת הוציאה לו לשון וצחקה.
עברו כמה שעות, ופתאום היה צלצול בבית. המאלפויים גרו בשכונה רגילה, והקפידו להיראות כמו משפחה רגילה, לכן היה טלפון בבית, והם היו בקיאים בכל הדברים של המוגלגים.
"אני מרימה! אני מרימה!" קראה אליזבת ורצה אל הטלפון.
"הלו." אמרה.
"אליזבת?" היא שמעה את רינה מבעד לקו.
"כן." אליזבת קיוותה שרינה הולכת להגיד את מה שאליזבת חושבת שהיא הולכת להגיד.
שתיקה קצרה.
 אליזבת ידעה שרינה מותחת אותה בכוונה, ושידרה לה בטלפתיה 'נו כבר!'
"שאלתי את ההורים שלי, והם אמרו שאת יכולה להישאר אצלנו עד שנחזור לבית ספר!" קראה רינה בשמחה.
"יש!" קראה אליזבת. "חכי שנייה, אני אשאל את אבא שלי." אליזבת שמה את הטלפון על 'השתק' ככה שרינה לא יכולה לשמוע מה קורה בצד השני, ורצה אל אביה, שעבד בגינה, תחביב חדש שגילה. הוא שתל זרעי נרקיסים לבנים.
"אבא! אבא! אבא!" היא קראה.
"מה? מה? מה?" התחכם. הוא תמיד נראה... שלם כשעבד בגינה. חיוכו לא מש מפניו, אבל אליזבת יכלה לראות כמה שערות אפורות בשערו הבלונדיני. בגדיו היו מלוכלכים מעפר.
"אני יכולה להישאר אצל חברה בשאר החופשה? היא חברה ממש טובה שלי ואין כל סיבה שתגיד לא. ובבקשה, בבקשה, בבקשה!" היא אמרה בנשימה אחת. דראקו חייך.
"את צודקת." אמר בשלווה.
"מה?" התבלבלה.
"אין שום סיבה שאני אגיד לא. את יכולה ללכת. רק אני אשמח אם תואילי בטובך להגיד לי אל מי?" הוא צחק.
"רינה." היא אמרה באושר וחזרה אל רינה. "רינה! נחשי מה, מרשים לי!" היא צווחה בשמחה.
"יופי! אז אני ואבא שלי נבוא לאסוף אותך עוד שעתיים." הבנות ניתקו.
"רינה ואבא שלה יבואו לאסוף אותי בעוד שעתיים." היא אמרה והיססה. "ו... אבא של רינה זה נוויל לונגבוטום, אז אני מקווה שלא איכפת לך. אני הולכת לארוז ביי!" היא אמרה במהירות ורצה לחדר לפני שאביה יוכל להגיד שהוא משנה את דעתו.
אבל הוא לא. דראקו, שישב על הברכיים עד עכשיו, התיישב ישיבה מזרחית באנחת סיפוק.
לא היה אכפת לו בכלל שאליזבת תהיה חברה של רינה. היא צריכה למצוא את דרכה לבד.
בסתר ליבו, דראקו שמח שאליזבת הקטנה שלו – שכבר לא הייתה כל כך קטנה כבר – נמצאת בגריפינדור. שום תועלת מעולם לא יצאה מבית סליתרין, לעומת גריפינדור, שכל מי שיצא משם זכה לסוף טוב. אשתו הייתה בגריפינדור.
דראקו גם שמח שהוא יפגוש את נוויל. הוא רצה להתנצל בפניו, על הכל. זו הייתה הזדמנות טובה מאוד להוריד לפחות אבן אחת מהלב, אבן אחת מתוך רבות. כשנוויל ורינה הגיעו לאסוף את אליזבת במכונית 'מאזדה' שחורה, דראקו ביקש מנוויל שיבוא איתו שנייה לצד, אל מחוץ לטווח השמיעה של הבנות שדיברו בלהט. נוויל היה גבוה, עם שיער שחור וזקנקן מגולח. הוא לבש גלימה בצבע סגול בז' ונראה די טוב.  
"נוויל, רציתי ל- להתנצל. על כל מה שעשיתי כשהיינו נערים. התבגרתי, והבנתי שזה לא היה בסדר. אני ה-השתנתי." הוא אמר כמעט בלחש. הוא ציפה שנוויל יזעיף את פרצופו, יגיד שהוא לא סולח, אבל להפתעתו נוויל חייך.
"אני מקבל את התנצלותך." הוא אמר בחיוך.
הם לחצו ידיים. תגובתו שימחה את דראקו. הוא ראה את אליזבת בזווית עינו נכנסת לבית. הוא שאל את נוויל אם הוא רוצה להיכנס לכוס קפה, אבל זה סירב ואמר שאשתו מחכה. הם המשיכו לדבר. פתאום המכונית של נוויל השמיעה קולות. הוא נאנח והלך לנסות לתקן אותה.
"מכונות מוגלגיות מטופשות!" קרא ובעט במכונית.
"אני אלך להביא את ארגז הכלים שלי." אמר דראקו ונכנס לבית, שם מצא הפתעה לא נעימה במיוחד.

אליזבת הלכה למטבח כדי לקחת כוס מים לפני שתצא מהבית. פתאום קול צעקה הקפיץ אותה ממקומה והבהיל אותה. 

"מה את עושה כאן?!" אליזבת שמעה את קולו של אביה. היא שמעה גם צעדים, שהתקרבו למטבח. היא התחבאה מתחת לשולחן.
"זו לא הדרך לקבל את דודתך." זה היה קול אישה.
"תסתלקי!" צעק אביה.
"אני לא אפתח בהקדמות מיותרות. באתי להגיד לך שאם לא תעזור לי אני אהרוג את ביתך."
"על מה את מדברת לסטריינג'? לא עשית לי מספיק טראומות כשהייתי נער? עזבי אותי במנוחה." אליזבת נדהמה. היא שמה את ידה על פיה כדי שלא תצרח. האישה הייתה בלטריקס לסטריינג'.
"אני יודעת שבני בהוגוורטס."
"צאי מביתי! צאי! אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם! ושלא תחשבי אפילו לנסות לפגוע באליזבת שלי או שזה יעלה לך בחייך!" צעק דראקו.
אליזבת שמעה אותה צוחקת. צחוק אפל וצורמני. לרגע אחד, אליזבת לא יכלה להרגיש את פעימות ליבה, כאילו נעצר. אבל רגע לאחר מכן היא שמעה אותו חזק וברור, והיה נדמה לה כאילו היא לא היחידה.
"אבל כבר פגעתי בה. היא לא סיפרה לך על המשחק קווידיץ' שלה?" אליזבת ראתה את ידיו של אביה נקמצות לאגרופים. אחרי זה שמעה קול צחוק, ושל התעתקות.
אחרי שהייתה בטוחה שאביה הלך, יצאה מתחת לשולחן והרהרה במה ששמעה. היה לה קשה להתנהג כאילו לא שמעה את זה, אבל היא עמדה בניסיון בכבוד.

דראקו צפה באליזבת נכנסת למכונית. היא נופפה לו לשלום ומשום מה, נראתה מעט מתוחה. הוא נופף אליה בחזרה והסתכל במכונית השחורה נוסעת עד שהפכה לכתם קטנטן באופק. הוא תהה על מה בלטריקס לסטריינג' דיברה, והאם יש משהו שאליזבת מסתירה ממנו. 

הוא נכנס לביתו, ורגליו הלכו לבד באופן אוטומטי אל המרתף הסודי, כמו שעשו תמיד כשהיה נסער.  
המקום היה מוקדש לאימה של אליזבת. ילדיו מעולם לא ידעו על המקום, זה היה המקום הפרטי של דראקו, מקום המפלט שלו. הוא התיישב על בירכיו, השפיל את ראשו, אחז בחוזקה בתמונה והכריח את עצמו להביט בתמונה הישנה שהעלתה בו רגשות כה עזים.
בתמונה הופיעו שני צעירים, שנראו מלאי חיים. שיערה החום של הבחורה הגיע עד מותניה, ומחצית ממנו היה מעבר לכתפה. היא צחקה וחייכה, קרצה למצלמה בעין כחולה ועשתה סמל פיס עם ידה השמאלית. בידה השנייה היא החזיקה ידיים עם גבר שהיה בערך בגובה שלה, שיערו בצבע בלונדיני ועיניו אפורות. הוא לא הסתכל למצלמה, הוא הביט באישה שלידו במבט שרק אנשים מאוהבים יכלו להבין. מבט עדין ורך, כשחיוך מבצבץ בזווית פיו. אלה היו דראקו ואשתו בצעירותם.
אליזבת הייתה כל כך דומה לאימה, וכל מבט של דראקו בביתו, נתן לו דקירה קטנה של עונג על הזיכרון החי שהשאירה מאחוריה. דראקו חווה בחייו הרבה עליות ומורדות, אבל הוא זכה לאהוב. לאהוב אישה מדהימה שאהבה אותו בחזרה.
"מה לעשות? הו, מאיה..." לחש, ודמעה יחידה נפלה על התמונה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא