ג'יני וויזלי בהוגוורטס

דראקו רץ ולא עצר. גם לא כשתלמידי סלית'רין שאלו אותו לשלומו, ולא כשתלמידים אחרים-רובם תלמידי גריפינדור - שאלו אותו בלעג לאן הוא בורח. הוא הגיע אל האולם הגדול בדיוק ברגע שבו ציפה. תלמידי גריפינדור- אלה שלא ויתרו על ארוחת הבוקר- נכנסו אל האולם בקבוצות. אבל מי שחיפשו עיניו לא היתה ביניהן. בראש מורכן וכתפיים שפופות הוא יצא מהאולם, גורר את רגליו על הרצפה.

ואז לכדו עיניו את זו שאותה חיפש מרגע שיצא מהאולם. נערה מושכת למדי, שחורת שיער ותכולת עיניים מבית גריפינדור. הוא ראה אותה ואת ג'יני ועוד אחת, שמנמנה וקטנה, מסתובבות הרבה ביחד. אם זו אחת החברות שלה, התוכנית שכעת ניסה להוציא לפועל, אולי תצליח.

"דראקו, חמודי!" פנסי פארקינסון הבחינה בדראקו ורצה לחבק אותו.

"פנסי, לא עכשיו!"

"דראקו, לא ידעתי שהיום אתה משתחרר. היית אומר והייתי מכינה לך הפתעה קטנה!" היא עלתה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו על לחיו.

"פרקינסון! אמרתי-לא-עכשיו!" דראקו דחף אותה מדרכו ורדף אחרי איליין, שחורת השיער, במעלה המדרגות.

אחרי כמה דקות של ריצה מאומצת, איליין נעצרה לפני תמונה גדולה ומכוערת של אשה שמנה. הוא שמע אותה אומרת "רפרפת מעופפת" והתמונה נפתחה למענה, וחשפה חור בקיר. הנערה נכנסה דרכו ונעלמה. הוא רץ אל התמונה והגיע אליה בדיוק כשזו  כיסתה את החור. הוא כיסה את הסמל של בית סלית'רין וצעק "רפרפת מעופפת!". התמונה בחנה אותו לשניה ונתנה לו להיכנס אל חדר המועדון של בית גריפינדור. דראקו כיסה את ראשו בברדס הגלימה והתיישב על אחת הספות הקרובות לאח. לידו ישבו זוג, מחובקים זה בזרועותיו של זו. הוא הציץ בהם לשניה ומיד הפנה מהם את מבטו.

הארי פוטר והבוצדמית גריינג'ר, ישבו לידו, ולמזלו, לא יכלו לראות מבעד לברדס. הם דיברו ודיברו ודיברו, ובכל סוף משפט דאג פוטר לציין כמה שהוא אוהב את גריינג'ר. דראקו עשה פרצוף מתחת לברדס והשפיל את ראשו. אסור לו להתגלות. אם כן, הוא יהיה בצרות. צרות צרורות.

משני צידי חדר המועדון היו גרמי מדרגות לוליניות. הוא ידע שהמדרגות האלו מבילות לחדרי השינה, אבל לא ידע לאיזה חדר שינה יגיע אם יעלה באחת מהן.

שתי בנות ירדו במדרגות הקרובות אליו. אחת מהן היתה שחורת השיער שאחריה עקב. נראה שמשהו הסעיר אותן, כי הן היו שקועות בשיחה, שכללה גם צעקות.

"...ככה היא אמרה,"

"אני לא חושבת שזה בגלל הכאב ראש המסכן הזה. אני חושבת שג'יני מסתירה משהו..."

"לא יכול להיות! ג'יני תמיד מגלה לנו הכל, כמו שאנחנו מגלות לה! לא יכול להיות שהיא משקרת לנו!"

"ג'יני אמרה שכואב לה הראש. חה! זה נראה לך כמו כאב ראש? זה נראה כמו משהו הרבה יותר גרוע! אולי..."

דראקו לא שמע את ההמשך כי הוא קפץ מהספה, ורץ אל המדרגות, שומע מאחוריו את מוניקה ואיליין צועקות, "היי! אתה! עצור! אלה החדרים של הבנות! אסור לך להכנס לשם!" אבל הוא לא הסכים לעצור, ובטח שלא לצאת. הוא היה נחוש בדעתו להגיע אל ג'יני.

כשוידא שלא באו בעקבותיו, הוא נכנס לחדר עם מיטות אפיריון וקירות מקושטים בצבעי השני והזהב של גודריק גריפינדור. המיטות היו ריקות. חוץ מאחת. הנערה ששכבה על המיטה לא זזה, שיערה הג'ינג'י נשפך על הכרית לידה.

דראקו הלך לעברה, שקט כחתול. הוא ליטף את שיערה ואת לחיה והביט בפניה. נראה שבכתה. הדמעות חרשו שבילים על לחייה החיוורות.

דראקו התיישב על הריצפה לידה והמתין שתתעורר.

אחרי כמה דקות סבלנותו של דראקו השתלמה. ג'יני התעוררה והתיישבה על המיטה. היא שפשפה את עיניה וכשראתה את דראקו קפצה מיד מהמיטה.

"דראקו! מה אתה עושה? זה החדר של הבנות! אתה במגדל גריפינדור!אתה חייב לצאת מפה! עכשיו!" ג'יני בחנה את החדר בפראות ומשראתה שהוא ריק, התחילה לדחוף את דראקו החוצה. "ג'יני, לא! את פשוט ברחת הבוקר! דיברת עם אחיך?" הוא נצמד אל הקיר בניסיון נואש להשאר בתוך החדר, אבל כבר לא היה בזה צורך. ברגע ששאל, ג'יני הפסיקה לדחוף אותו ולצעוק ולנהום בזעם. היא נעמדה במקומה, נטועה ברצפה וראשה מורכן.

"אני... לא."

למה?"

"דראקו, אני פשו-"

"לא, ג'יני! אולי לא הבנת מה קרה אתמול בלילה! אני אוהב אותך, ואולי גם את אוהבת אותי!" דראקו נעצר ולקח את ידיה של ג'יני בעדינות. "אבל אח שלך שונא אותי, ואולי עכשיו הוא בדרך לשנוא אותך. אני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה שתגידי לי מה את מרגישה, אני לא יכול להסתובב בכל בית הספר ולהעמיד פנים שלא קרה כלום. אני חייב לדעת." הוא נשען על הקיר ונעץ בה מבט.

"דראקו, זה... מסובך..." ג'יני התרחקה ממנו. "אני חושבת ש... שאני אוהבת אותך, אבל..."

"אבל מה?" ירק דראקו.

"אתה לא מבין? אני לא יכולה לדבר איתו על זה! לא עכשיו? אני אנסה בעוד שבוע, כשהוא ירגע!"

"אז נתראה בעוד שבוע, ג'יני. אני לא מוכן לדבר איתך לפני שתסכמי את העניין הזה איתו. אני לא אסתכל עליך עד שתדברו ותיישבו את העניין," דראקו פתח את פיו וסגר אותו. נראה שלא ידע מה עוד לומר לה.

"אבל, דראקו!"

"להתראות, וויזלי. ושיהיה לך יום נפלא." אמר דראקו בקול קר ונטול רגש. הוא רץ מהחדר והשאיר אחריו את ג'יני, המומה.

ג'יני התמוטטה על הרצפה הקרה ובכתה.

"דראקו..."

הפרק הקודם		הפרק הבא