מכתבים מחיים אחרים

קוראות יקרות,

בשעה טובה אני מכריזה על מותו של מחסום הכתיבה שלי.

אני שמחה מאוד להציג בפניכן את הפרק הבא בפאנפיק "מכתבים מחיים אחרים".

אני מודה לסוזן קולינס, הסופרת אשר כתבה את טרילוגיית "משחקי הרעב", אשר אני חושבת שנתנה לי את ההשראה להמשיך את הפאנפיק. אל תדאגו - אין שום איזכור למשחקי הרעב בפרק, אך קריאת שני הספרים הראשונים בסדרה החזירה לי את ההשראה.

חג שמח!

--

כשאני מתעוררת, הדבר הראשון שאני רואה הוא המיטה הריקה של לילי. כנראה שהיא כבר ירדה למטה. הקולות שבוקעים מהקומה התחתונה בבית משפחה פוטר מאשרים את מחשבותיי.

אני ממהרת להתארגן, ויורדת למטה גם אני. ג'יני, הארי, לילי ואלבוס כבר יושבים במטבח ואוכלים ארוחת בוקר. אני משערת שג'יימס עדיין ישן, כיאה לנער בן שבע עשרה.

"בוקר טוב." ג'יני מחייכת אלי חיוך רחב. שערה הג'ינג'י אסוף בתסרוקת לא אופיינית לה.

"היי," אני עונה. אני ניגשת ומתיישבת בכיסא הריק שעומד לצידו של אלבוס. אני מחייכת אליו, וממלאת לעצמי קערת דגני בוקר.

"כולם אמורים להגיע היום, נכון?" אני שואלת. 

ג'יני מהנהנת בראשה. "יש לך עוד משהו להראות לנו?"

אני מנידה בראשי לשלילה. "יש למישהו מכם מכתבים שהרמיוני שלחה לו בשנים האחרונות?"

"אני חושב שיש לי משהו כזה," אומר הארי. "אני אחפש את המכתבים האלה עוד מעט, כשנגמור לאכול." 

ג'יימס יורד במדרגות, ומתיישב בכיסא שלצידי. הוא מחייך אלי בזמן שלילי מתרפקת עליו, כהרגלה. הנערה הזו עדיין מתנהגת כילדה, ואני מקנאה בה על כך שהיא מסוגלת לעשות זאת.

אני קמה ממקומי, וניגשת לפסנתר. צלילי השיר "שלי", Let Her Go, חוזרים להישמע בבית. אני שומעת את הארי ואת ג'יני מדברים בקולות מהוסים במטבח, ורואה את הילדים יוצאים משם. לילי ממהרת להתיישב לידי.

"היי, רוזי," היא אומרת, ומחייכת את חיוכה המתוק. היא משעינה את ראשה על כתפי, אך כשאני מסיימת את הנגינה - היא מחליפה את השיר האהוב עלי בצלילי היצירה הקלאסית האהובה עליה. אני קמה מהכיסא ומתיישבת בסלון, משאירה את לילי לבד עם המוזיקה. היא ממשיכה לנגן במשך זמן רב, אך לפתע המוזיקה נגמרת באקורד חזק ורב עוצמה. ג'יימס, אלבוס ואני, שיושבים בסלון, מוחאים לה כפיים; הכישרון שלה הוא בלתי ייאמן, וכולנו תמיד הופתענו ממנו. עד גיל עשר לילי מעולם לא הפגינה נטייה מוזיקלית.

בסביבות השעה אחת עשרה נשמעת דפיקה בדלת, והאורחים מתחילים להגיע. נוויל לונבגוטום, לונה לאבגוד, מינרווה מקגונגל וטדי לופין הם הראשונים להופיע, ואחריהם מגיעות גם איזבל ודומיניק. לבסוף נכנסים לבית גם אבי והוגו.

הוגו מקדיש את עצמו מיד ללילי, שמתחילה ללמד אותו לנגן בפסנתר, אך אבי עומד, נבוך, בכניסה. לבסוף ג'יני מצליחה להביא אותו לסלון, לילי והוגו עוזבים את הפסנתר, ואנחנו מוכנים להתחיל.

אני מעבירה את מבטי על פניהם של הנוכחים, ומתעכבת על פניה של הפרופסור מקגונגל ללא מטרה ברורה. היא מעניקה לי חיוך נדיר.

"אני שמחה שהגעתם," אני אומרת. הארי, שיושב לצידי, מעביר לי חבילת מכתבים דהויים. אני מלטפת אותם באצבעותיי.

"יש לי כאן כמה מכתבים, שהרמיוני כתבה להארי לפני כמה שנים." אני מציגה את המכתבים בפני כולם, ורואה את מבטו המהופנט של אבי כשהוא מתבונן בהם.

"ובכן," אני אומרת, ומוציאה את המכתב הראשון מהחבילה, "שנתחיל?"

אני רואה את ג'יני מהנהנת, ומתחילה לקרוא.

הפרק הקודם