כשהחיים מתהפכים

עוד פרק ביניים לפני ראש השנה. מבטיחה, פרק הבא הם יצאו למסע. עד אז,

לא לשכוח להגיב!

אוהבת דרדר!!!!

פרסי לא האמין שאבא נתן לי את החרב. הייתה לי הוכחה, ואת הפתק הזה, אבל פרסי מילמל כול הזמן "זה לא הגיוני, זה לא נכון." ודברים כאלה.

גם אנבת', אחרי שראתה את החרב החדשה שלי, לא האמינה, והלכה לבדוק בספרים שלה.

"תגידי, גם השרשרת הזאת מופיעה על הצאוור שלך אם את מאבדת אותה?" שאלה אנבת', ששכבה על המיטה של פרסי, לא מרימה את ראשה מהספרים.

הופתעתי מהשאלה. "אין לי מושג." משכתי בכתפי, משנה את צורתה של החרב שלי לשרשרת.

"בוא ננסה." אמר פרסי והפסיק את הליכתו הלוך ושוב בחדר. "אנבת', אם תחביאי את השרשרת ותחזרי, אולי היא תחזור."

אנבת' חטפה את השרשרת מאצבעותי וטסה משם. תוך דקה היא חזרה, מתנשפת, והתיישבה על המיטה, עייניה לא מורדות מצאוורי.

מקץ כמה שניות, אנבת' התנשפה. "היא חזרה."

הרגשתי את כובד השרשרת הקטנה על צאוורי.

"מגניב." היה כול מה שיכולתי לומר. אם השרשרת לא יכולה להאבד, זה חוסך לי מלא דברים.

פרסי חזר להסתובב הלוך ושוב בחדר.

"תפסיק אם זה, מוח אצה. אתה עושה לי סחרחורת. השרשרת מאבא שלכם. אין לך מה לעשות בעיניין."

פרסי לא חדך להסתובב, אבל הוא כן שתק.

"קים, כדאי שתלכי לישון. אתם יוצאים מחר בבוקר." אמרה אנבת', מסתכלת עלי בעייניה החודרות.

"אני ממש לא יכולה לישון כששניכם כאן, אנבת'. ובטח ובטח שאני לא יכולה לישון בגלל מחר." יצאתי מהביתן, משאירה את פרסי ואנבת' לדון בעינייניהם.

טיילתי בסביבות הביתנים של שלושת הגדולים, נזהרת שלא להתקל בהרפיות, כי זה היה אחרי שעת העוצר.

"ההרפיות יאכלו אותך. כדאי לך להזהר."

קפצתי בבהלה. מאחורי עמד ניקו, לגמרי בצללים, כשבקושי ניתן לראות אותו.

"פרסי ואנבת' בביתן. אי אפשר ממש להתארגן למחר ככה." אמרתי לא, מתרצת למה אני מסתובבת בשעה כזאת.

ניקו משך בכתפיו. "הביתן שלי ריק. את יכולה להיות שם עד שאנבת' תלך. הדברים של הייזל עדיין נמצאים שם, אז את יכולה להשאר."

חייכתי. "תודה. יש לך מושג מתי אנבת' תלך?"

ניקו הציץ בשעונו. "בעוד חצי שעה, משהו כזה. בנתיים, באמת כדאי לך ללכת, לפני שההרפיות של המחנה יראו אותך."

נכנסנו לביתן שלו, שהיה מעוצב באופן קריפי לגמרי.

"מי עיצב את הביתן הזה בדיוק?" שאלתי, מסתכלת על המיטות הדומות לארונות קבורה, עם כיסוי משי אדום כמו דם.

ניקו גיחך. "לא אני, זה בטוח."

"אז מי שעיצב את המקום חשב שאתה ערפד?"

"כנראה. אני לא מאושר מי זה, לדעתך."

"ו... פסל ענקי של אבא שלך? טוב, אני מניחה שזה עדיף על פסל זועף של אבא שלך." צחקתי, נזכרת בביתן זאוס.

ניקו חייך והתישב על המיטה שלו.

הורדתי את השרשרת מצאוורי. "אבא נתן לי אותה, לפני שעה בערך." אמרתי לו, מציגה את תליון הצדף הקטן.

"שרשרת? מה זה יעזור?" שאל, מתבונן בי שמה מחדש את השרשרת על צאוורי.

"זה יעזור בזה." אמרתי והעברתי במהירות את אצבעותי על התליון הקטן. ברגע שידי חלפו על התליון, השרשרת התנתקה מצאוורי, משאירה אותי עם חרב ביד.

"וואו. זה כמו החרב של פרסי."

"כן." הנהנתי. " קוראים לה אוולנק'יס. מפולת. זה בא עם פתק. היה כתוב בו 'נוצר על אנקלוסמוס'."

"והיא חוזרת - "

"כן."

"מגניב."

"אני מניחה שלא אוכל להתאמן בזמן המסע שלנו, הא?"

"לא. תגידי, חוץ מבלט, את יכולה נגיד, לא יודע, לעשות איך קוראים לזה..."

"סלטות, גלגלונים, וכאלה? התעמלות קרקע. וכן אני יכולה. אולי זה יעזור לי."

"בא לך לנסות?"

"עכשיו?"

"למה לא? בכול מקרה היה אמור להיות לנו שיעור, לא?"

"אתה תפסיד בגדול."

"נראה אותך." הוא שלף את חרבו ותקף.

התרחקתי בקפיצה לאחור. ניקו תקף שוב, אבל התגלגלתי בין הרגלייםן שלו. זאת הייתה טעות, כי המיטה הייתה מאחוריו, אז נתקעתי בה והוא הסתובב במהירות אלי. קפצתי על מעקה הפליז של המיטה.

"בוא ננסה." מילמלתי, וקפצתי מעליו בסלטה מושלמת, הסתובבתי במהירות והצמדתי את חרבי החדשה לגרונו.

להפתעתי, הוא צחק. "טוב, אז כנראה יש לזה שימוש. אגב, אנבת' בטח הלכה כבר. כדי שתלכי לישון."

הנמכתי את אוולנק'יס והפכתי אותה לשרשרת.

"לילה טוב." אמרתי לו, וסגרתי את דלת הביתן מאחורי.

צעדתי לביתן שלי, התקלחתי במהירות ונשכבתי במיטה. מחר המסע חיפושים.

פרסי ישן במיטה לידי. הוא התהפך במיטתו כשגבו אלי.

נזכרתי בנבואה.

"אחרוני הענקים זוממים מזימה,

ובן המוות ילך, ואיתו יצאו השלושה:

בת המים, המוות, ותאום אפולו הבכור,

בארץ גשם הם יפלו במלכודת לבור,

אך יבוא ויחלצהם זה שחפצו בו,

ויחלצו שלושה, מלבדו."

הנבואה לא אמרה שזה שיבוא הוא זה שלא יצא, למרות מה שכולם חושבים. מלבדו יכול להיות כול אחד מאיתנו.

ובנימה אופטימית זו, התהפכתי על הצד ועצמתי עיניים, מניחה לשינה לסחוף אותי למקום ללא חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא