שאלות

טוב אז בכיתי המון בזמן שכתבתי את זה, מקווה שלא תבכו גם אתם.
---------------

"היי הרמיוני, זה כבר שבוע שאת לא פה. איפה את? יש לי המון מה לספר לך, אהובתי. 
יצאנו לחופשה, וכמו כל חופשה הארי בא לבית שלי, גם את היית באה.... 
היה לנו כל כך כיף ביחד. 
הרמיוני, זוכרת שכולנו צחקנו על הגיל של דמבלדור? 
זוכרת? 
זוכרת שהכל היה טוב, כאן איתך? 
לפני החופשה אני והארי עלינו שוב לקומה השישית, ראינו את הזכרונות שלך, ראינו אותך, צוחקת ומחייכת. חבל שזו רק הולוגרמה.......
בשיעורים עם מאלפוי הוא שתק, סוף סוף. הייתי קורע אותו לגזרים אם היה מכנה אותך בשמות. 
גריפינדור היא לא אותו הדבר בלעדייך. המצב הבית ספרי לא אותו דבר בלעדייך, היית מעלה נקודות לבית הספר ולבית בשנייה, כשאת שולפת תשובות ממך. 
היום שיעמם לי כשאת לא פה, אז שיחקתי אם השרביט שלי, וכישפתי את הכיסא ב'וינגארדיום לביוסה.' זוכרת את זה?
למה הלכת? שקט לי כאן, לבד. רק הארי איתי. אני מתגעגע כל כך, ואני יודע שאני קיטשי עכשיו, אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי ואת הדמעות שלי.
עכשיו אני והארי הולכים לקבר שלך, לדבר ולהיזכר בכל מיני רגעים. 
נתראה שם, הרמיוני." כתב רון במרץ, הדף רטוב מעט מדמעותיו. 
"אתה מוכן, רון?" אמר הארי בעצב. 
"לא. אני לא יכול להיות מוכן לקבר של החברה שלי..." אמר וניגב את עיניו, שכבר היו אדומות מבכי.

רון קם מהכיסא, ושניהם הלכו בשתיקה אל הקבר שלה. 

"הנה המכתב שלך, הרמיוני. מצורף לפה גם השרביט שלך, כי את קוסמת וקסומה, אפילו שאת לא כאן יותר. אני, ואנחנו אוהבים אותך." אמר רון והארי ליטף את כתפו בניחום. 

------------

זה לא הסוף!

הפרק הקודם		הפרק הבא