חנונית? כבר לא...

אלבוס:

"אקספליארמוס" כיוונתי את שרביטי אל הרובוט שנראה כאוכל מוות, ידו הימנית הייתה מונפת ואחזה שרביט. השרביט זז מעט אך לא נפל.

"אקספליארמוס" ניסיתי קצת יותר בקול, השרביט לא זז בכלל.

"אקספליארמוס" הנפתי בשלישית את השרביט. נפנפתי אותו בכל הכוח כדי שאולי ייקרה נס. 

"חכה רגע, זה יצליח לך! לאט לאט וקצת סבלנות" יד חזקה אחזה בידי השמאלית שבה החזקתי את השרביט. 

"זה לא יילך לי בכלל! אפשר ללמוד משהו אחר?" רטנתי.

"תאמין לי שזה יילך. אני אגיד לך משהו: כשרק התחלנו להקים את צבא דמבלדור, את אקפליארמוס היה לי הכי קשה ללמוד, לקח לי חודשיים להזיז קצת את השרביט ואתה עשית את זה בשני ניסיונות!" נוויל התחיל לספר, עיניו נצצו מאושר אך גם מצער כאשר דיבר על עברו.

"בסוף הצלחת?" שאלתי. כאילו אני לא יודע את סוף הסיפור המפורסם. 

"בסוף הצלחתי" נוויל חייך, "אתה יכול לשאול את אבא שלך אם אתה לא מאמין לי" הסתכלתי לכיוונו, הוא בהה בתמונה של נער בלונדיני במדי הפלפאף, ניגב דמעה מעינו וייצב את משקפיו. 

"סדריק... חבל עליו" נוויל הודה בעצב והשפיל מבט."שנשנה נושא?" הצעתי בחיוך. נוויל תמיד היה נחמד לכולם. 

"נשנה נושא" נוויל קרץ לי, "אחד הטריקים שלמדתי מאבא שלך בקשר לאקספליארמוס היא שצריך לסובב את השרביט 90°, ככה" נוויל אחז איתי בשרביט. "עכשיו תורך לנסות" 

"אקספליארמוס!" צעקתי, השרביט נפל ברעש גדול על הרצפה, כל הנוכחים בחדר מחאו כפיים. 

"ידעתי שתצליח" נוויל לחש לי והלך לדבר עם ג'ורג' ולונה. 

"אלבוס" קולה של אימי נשמע מקצה החדר, התקדמתי לעברה "רצית ללמוד את רדוקטו?" בשלב הזה כבר התקדמתי לריצה. 

במרחק קצר משנינו עמד ארון שכולו מעץ, אין שום זכוכיות שיכולות להוות סכנה כאשר הן מתנפצות "אתה צריך להשמיד את החפץ עד סופו, כיוון השרביט בצורה חדה תספיק"

"אתה מדבר עם מומחית ברדוקטו" אבא חיבק אותה מאחורה "בקרב על מחלקת המסתורין, היא הביסה 3 אוכלי מוות במכה באמצעות הקללה הזו. היא תמיד הייתה טובה" אבא נשק לשפתייה, אימא נספחה איתו בנשיקה. 

"אני רואה שהעשייה של לילי לפני 15 שנה לא הספיקה, תמצאו כבר חדר" גיחכתי. אבא חייך חיוך נערי והתקדמם לעבר היציאה בטענה שיש לו "עיסוקים".

"פשוט תתמד בשולחן ותכוון, זו קללה קלה יחסית" 

"רדוקטו!" הנפתי בעוצמה הרבה את השרביט, השולחן  עף אחורה והתנפץ. "כל הכבוד" אימא חיבקה אותי וחייכה חיוך גאה. 

מחיאות כפיים נשמעו מאחוריי.

ראיתי את כולם: סקורפיוס, פרנק, זואי, סנדי, מקס, ג'יימס, רוז ואמה.

אמה.

מה היא עושה כאן?! 

"כמו שלי עזרו חבריי, גם לך הם ייעזרו" אבא חייך וחבריי ניגשו לחבק ולעודד.

"אמה" רצתי לעברה, הרמתי אותה כבוה וסובבתי אותה. 

אחזתי בה חזק חזק, לא רציתי לעזוב "בבקשה, אמס, אני לא יודע אם אני בעצמי אחזור, אל תלכי אחריי, אני אוהב אותך יותר מדי בשביל להמודד עם זה"

אמה הצמידה את פנייה לפניי "נינצל ביחד ונמות ביחד" היא נישקה ברכות ובאהבה את שפתיי

הפרק הקודם		הפרק הבא