רבע פוסידון

טריס מתה.

ההבנה הזו חילחלה אליו באיטיות. מתה, מתה לגמרי. שוכבת דומם, בלי לעפעף ולנשום ולחייך. טריס האמיצה, הלא אנוכית, שהקריבה את עצמה כדי להציל את אחיה.

טריס שקופסאת האפר שלה שוכנת על המדף מול פור ונועצת בו עיניים כשהרגשה רעה מזדחלת בקירבו. טריס, שהוא כבר לא יוכל להרגיש ולחבק ולאהוב כל כך כמו שרצה, לנצח נצחים.

טריס, שידו מגששת בכיסו ואוחזת במכתב שעוד לא העז לפתוח. ליתר בטחון, היא אמרה אז כשהביאה לו אותו. שיהיה לך לזכור כמה אני אוהבת אותך אם משהו ישתבש...

****

קטניס לא הצליחה להביט במראה. טכנית, זו לא הייתה משימה קשה כל כך. אבל היה לה קשה להביט, כי זה אומר להשלים ולהאמין- שהיא באמת עם התסרוקת המטופשת הזו שבנות אפרודיטה התעקשו עליה. ושהיא באמת עם השמלה הלבנה וצמידי הכסף שסינה תיכנן עבורה אז. ושההריק על אצבעותיה הולך להיתפס עם טבעת, שתישאר שם לנצח נצחים כמה זמן שרק תחיה.

"את נראת מהמם," אמרה דרו בעדינות. היה בינהם איזה קשר חזק שמבוסס על חיבה לא ברורה.

"כן," סיננה קטניס בנקשות. היא נזכרה פתאום באפי, שהכריחה אותה ללמוד להגיד משפטים שמתחילים בחיוך, מסתיימים בחיוך ובכללי נאמרים עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים. היא השפילה מבט לשמלת הכלולות שלה, לא זו שלבשה בראין לפני הסבב השני של משחקי הרעב. לא משהו שישרף באש כשתהפוך לציפור השחורה של סינה, לעורבני החקיין המטופש שבגללו איבדה כל כך הרבה... פרים, ומאדג', ואלפי צעדים במחוז שתיים עשרה שמעלים את אבק העצמות המתפוררות ואת ריח הטחב בכל מקום. הדלת של הביתן נפתחה וקטניס הציצה דרך המראה בדמותו הגבוהה של גייל, שמיישירה אליה מבט משועשע. הוא מכיר אותה הכי טוב. הוא יודע כמה היא שונאת את המראה החדש והמשופר הזה שלה. דרו מצאה איזו סיבה טיפשית להסתלק וטרקה אחריה את הדלת. גייל צעד והתיישב על כיסא צמוד לשל קטניס, ורכן לכיוונה. הוא הביא לה קופסא קטנה עטופה. "מפיטה," הוא אמר כשזקפה גבה בתימהון. הוא פתחה בזריזות וראתה שרשרת, שרשרת של מדליון כמו זו שהביא לה בזירה השנייה. היא החליקה את אצבעה ופתחה אותו. בפנים היה שירטוט של עץ שורשים. בשושרים העמוקים, תמונה של אמא ואבא שלה ואמא ואבא שלו. בענפים מסתעפים האחים המתים שלו והאחות המתה שלה. ואז תמונה של כל אחד מהם, ושל חצים שמובילים לסימני שאלה מהם. הילדים שלהם. מצחיק שמכל המשפחה הענפה הזו שמונצחת, יש רק שלושה אנשים שחיים עכשיו. מצחיק, כמה היה צריך להקריב...

"תודה," קטניס הצליחה לשדל את מיתרי הקול שלה לפעול. "תענוד לי?" גייל החליק את השרשרת מידה ליד וסגר אותה על צווארה. אחר כך נשק בעדינות מהורהרת ללחיה, וקטניס מצאה את עצמה שמחה על שהכל נגמר איתו בטוב. לה יש את פיטה. לו יש את ריינה, ונראה שהם מאושרים ביחד.

"אמא שלך כבר הגיעה," הוא אמר בקול היציב שלו, יודע בדיוק מה המילים שיעודדו אותה. היא לא הייתה בטוחה שתגיע. היא לא ידעה אם זה לא יהיה לה קשה מדי, לבוא. אבל היא באה, כי היא ידעה שהילדה שלה, החיה, צריכה אותה וזקוקה לה. זה היה מספיק לבנתיים.

****

ר'ייצל הייתה טיפה מעורפלת. היא זכרה שמילמלה איזו נבואה לא חשובה ושולית ואז התעלפה, וכשהתעוררה הייתה במחנה החצויים כשכירון רוכן עליה בדאגה. הוא בדק את הדופק שלה והוסיף לאימפוזיה שהייתה מחוברת לה לוריד מעט נקטר שאותו דילל תכופות במים זכים. "אה, היי," היא השתעלה בנימוס, להראות שהתעוררה.

"חזרת אלינו!" הוא הקרין חום, והיא ידעה שהתכוון שחזרה ממלכת החלומות הערפילית שעדיין נלחמה על להחזיר אותה אליה.

"כן, אממ. אני גם שמחה לראות אותך שוב."

ר'ייצל ניסתה לשחזר את אירועי היום. או בעצם, אולי היום הקודם. כמה זמן היה ישנה? שעה, שעתיים? אולי כמה ימים שלמים..? היא התמתחה וכל השרירים שלה מחו בכאב. היא התכווצה חזרה. זה היה אלה. היא אמרה משהו מדאיג, שגרם לה ללכת בדחיפות לביקור במחנה החצויים. מה זה היה..? היא פלטה משהו על מלחמות בין אלים עתיקים. או מלחמות עתיקות בין אלים? פיסת מידע שהייתה נשמעת חשובת ערך. אהבה היא אש. מים מכבים אש. אש זה גחלים לוחשות, ואומץ. החוכמה היא מים. מים הם החוכמה. המלחמה היא אדמה. מים מרעידים את האדמה. האדמה היא ידידות. האוויר הוא... הוא מה?

ההבנה הייתה כל כך קרובה אליה, אבל שוב חמקה ממנה. היא נאנחה, מבינה שהחמיצה משהו חשוב אבל לא מצליחה לשחזר אותו.

****

פור מולל בידו את קצה מכתבה של טריס, וקרא שוב את השורות האחרונות: פור, הם צריכים אותנו. אני יודעת עליהם הכל. אתה צריך ללכת אליהם, למחנה החצויים, ולהגיד לאחראי את המילים האלו בדיוק: "אומץ לב הם אש. כנות הם זכוכית. ידידות הם אדמה. אוריינות הם מים. הקרבה עצמית הם אוויר." הם כבר ידעו מה לעשות עם זה. אוהבת כל כך, טריס.

הפרק הקודם		הפרק הבא