עשן ומראות

פרק 9:

עכבישים וזבובים

כעת היא שכבה על משטח קר וקשה, מחוספס, עיניה נשואות אל שמיים צלולים של שחר. להבות ליכחו את העולם סביבה כאילו היא הייתה מסתכלת דרך צוהר בין הגיהינום לגן עדן. אבל היא לא הרגישה שריפה, לא כאב. רק שלווה, בעוד העשן השחור של מה שהיה גופה נישא אל השמיים. היא הרגישה שחרור, הקלה... עד שלפתע גל של זעם נקמני, כמו רעידת אדמה, טלטל את עולמה –

היא שכבה פרקדן במיטה מוצעת במצעים רעננים. היא חוותה את הרגע דרך עיניה שלה ובו בזמן צפתה במתרחש מהצד, מרגישה את גופה נשרף בלהבות ארגמן וגם צופה בו מהצד.

היא נשרפה. עכשיו התחושה הייתה ממשית. צריבת הבשר הנשרף, השומן המבעבע, ריח הגוף המתקלה – הם נגסו בה מבעד לשכבת הגנה מעומעמות של חלום. ובתוך כל זה הארי הופיע. הוא עמד במרכז החדר, צופה בה עולה בלהבות במיטתה. צופה בה בעניים מתות. היא רצתה לקרוא לו, אבל שום קול לא בקע. ידיות היו מגואלות דם, ואיך שהוא, היא ידעה שזה הדם שלה.

רג'ינה התעוררה במיטתה שבביתה של פרימרוז. היא נשמה עמוק להרגיע את ליבה הדוהר, שנרגע במהרה. זה היה רק חלום. שכבה דקה של זיעה כיסתה את צווארה והיא מחתה אותה בחולצתה.

היא לפתה את השעון שליד המיטה וקירבה אותו אל עיניה המטושטשות. השעה הייתה מעט אחרי שבע.

היא הרשתה לעצמה להרפות את גופה בין הסדינים. רגשותיה היו מעורבים. בפעם הראשונה בה חלמה את החלום הזה, לילות אחדים אחרי הריב עם הארי, היא הייתה מטולטלת ונסערת. אותה תחושת רוגע והשינוי החד לזעם הרגישו כל כך אמיתיים, ליבה דהר כאילו החלום היה מציאות. אבל לאחר שחלמה אותו כל לילה במשך שבועות היא לא ייחסה לכך חשיבות יותר. עוד אחד מהחלומות החוזרים והנשנים שרדפו אותה מאז ילדותה המוקדמת.

אבל החלק השני של החלום, זה שהתרחש באותו החדר ממש, היה חדש. הוא לא היה חלק מהחלומות הקודמים.

היא ניסתה לומר לעצמה שהוא נבע כתוצאה מהפגישה המחודשת עם הארי בלילה שלפני, אבל לא הצליחה לתת הסבר לצליל המציאותי להחריד של פצפוץ הלהבות בתוך סדקי הבשר והעצמות, ולחיזיון ידיו המגואלות בדם של הארי.

ההרהור בכך גרם לה להרגיש רע. מקבלת החלטה, היא יצאה מהמיטה והתארגנה לקראת היום. היא לעולם לא ידעה מה פרימרוז מתכננת לה; שיעורי לחשים, הרצאות ארוכות בהיסטוריה, משימות קריאה בספרייה רחבת הידיים שלה, או חוסר מעש מוחלט.

הבית היה שקט, כמו בכל שעה ביום או בלילה. צלילי מכוניות, רכבות או שכנים צועקים לא היו חלק מעולמה הפרוורי של פרימרוז. הווילונות שעל החלונות הרחבים, אלה היו סגורים בלילה שלפני, היו כעת פתוחים לרווחה והראו יום גשום. רג'ינה תהתה לעיתים מי פותח וסוגר את הווילונות, מבשל את הארוחות, מנקה את האבק ומדליק את האח. היא מעולם לא ראתה את פרימרוז עושה זאת.

היא ירדה אל המטבח לכוס קפה, ומה שראתה שם גרם לה לתת קריאת בהלה. היצור המקומט שהבהיל אותה נתן בה מבט של אימה בעיניים ענקיות ונעלם בקול פקיקה.

"מה זה היה?" היא שאלה את הארי, שישב עם ספל מהביל ועיתון בדלפק השיש שבאמצע המטבח.

"קוראים לו ספקין. הפחדת אותו," הארי השיב מבלי להתרגש, לא נראה מוטרד מקיומו של היצור.

"מה זה עשה פה?"

"לא 'זה', 'הוא'. הוא גמדון הבית של פרימרוז. אני מבין שלא היה לך העונג להכיר אותו עדיין." הארי בקושי הרים את מבטו מהעיתון כשדיבר. "לא תהית מי עושה כאן את עבודות הבית?"

"אה," רג'ינה פלטה, עדיין לא מפנימה את קיומו של היצור המפלצתי שראתה. היא תהתה איך הצליח לנקות ולסדר בית גדול כל כך, כולל את חדרה שלה, בלי שראתה אותו אפילו פעם אחת.

יודעת שסביר שהתשובה תסב לה כאב ראש, היא ניגשה למזוג לעצמה ספל מקנקן הקפה המהביל שעמד על הכיריים בכל בוקר. אם היצור הזה הכין את הקפה, היא לא הייתה יכולה שלא להעריך אותו במיוחד למראות מראהו החיצוני.

היא התיישבה בכיסא גבוה לצד הארי. הוא עיין בעיתון שבו התמונות נעו והכותרות השתנו. רג'ינה כבר לא הייתה מופתעת; שלושה ינשופים הביאו לפרימרוז שלושה עיתונים שונים כאלה בכל בוקר.

הארי סיים לסקור את העמודים האחרונים בהבעה קודרת ואז סגר את העתון, קיפל אותה והרחיק אותו ממנו. רג'ינה, שפיתחה הרגל לעלעל בעיתונים הקסומים, למרות שלא הבינה מהם הרבה, יישרה אותו והסתכלה בעמוד השער.

העיתון היה 'הנביא היומי', העיתון הבריטי שפרימרוז הייתה מנויה אליו. בעמוד השער התנוססה כותרת ענקית ללא תמונה שהצהירה בבוטות, "פוטר מורד".

"אז אתה כן כוכב רוק," היא אמרה בשמץ הלצה בניסיון לשבור את שתיקתו הקודרת של הארי.

הארי לא הגיב, רק קם למזוג לעצמו עוד קפה. רג'ינה ניצלה את ההזדמנות לקרוא את הכתבה, שהתנוססה בעמוד הראשון.

'בעוד קהילת הקוסמים נאבקת לשקם את עצמה אחרי הזוועות של השנה האחרונה, רבים מאיתנו הרהרו בגורלו של גיבורינו, הארי פוטר, שנעלם מהעולם הציבורי מאז הקרב האחרון בהוגוורטס. כתבתה של כתבת הנביא היומי חושפת את חיו החדשים של אדון פוטר, את מאבקו בהתמכרות לאלכוהול, ואת פריקת העול שאחרי המלחמה' – כתבתה של ריטה סקיטר.'

עיניה של רג'ינה רפרפו על פני השורות הראשונות של הכתבה לפני שהחליטה לוותר על קריאה של מה שעמד להיות אוסף של עובדות כואבות מעברו של הארי ושקרים מנופחים. היא קיפלה את העיתון והניחה אותו בערימה שעל השיש.

היא ידעה שהיא לא מדמיינת שהארי נראה פחות קודר ומעט אסיר תודה כשהוא התיישב בחזרה במקומו. היא הרגישה די טוב עם עצמה על ההחלטה.

"אף פעם לא סיפרת לי למה אתה כזה מפורסם," היא אמרה לו, מרגישה בנוח לשאול זאת אחרי המחווה שלה.

"סיפרתי לך," הארי ענה. "הבסתי את הקוסם האפל הכי מסוכן במאה השנים האחרונות."

רג'ינה פלטה נחרת צחוק. "במקום ממנו אני באה, אתה בסך הכל צריך להופיע מול מצלמה כדי להיות מפורסם. נראה שהחתך אצלכם קצת גבוה יותר..."

הארי גיחך לתוך כוס הקפה שלו.

"איזה מן אדם הוא היה?"

הארי נראה מבולבל מהשאלה. "מי?"

"הקוסם האפל הזה," רג'ינה הבהירה. "למה פחדו ממנו כל כך?"

הארי הרהר בתשובה בעודו לוגם מהקפה. "אני חושב שמה שהפך אותו למסוכן כל כך היה... שלא היה לו שום דבר להפסיד. לא היה לו שום דבר בעולם שציפה לו חוץ ממוות בסופו של דבר. והוא הקדיש את החיים שלו כדי למנוע מזה לקרות."

"כל אחד מת בסוף," רג'ינה אמרה בביטול.

"נכון. אבל לא כל אחד יקריב הכל, את המעט שיש לו, בשביל הסיכוי לחיי נצח. אני יודע שאני לא הייתי עושה את זה. רוב האנשים לא חושבים על המוות על בסיס יום יומי. צריך לחיות בפחד משתק ומתמיד כדי לעשות את הדברים שהוא עשה בשביל הסיכוי לחיי אל- מוות..."

הארי השתתק. רג'ינה לא המשיכה לחקור.

ואז הארי דיבר שוב, "אומרים שמי שלא מפחד לחיות לא מפחד למות. אם זה נכון, הסיבה שהוא עשה את כל מה שעשה, גרם לכל הסבל שהוא גרם, הייתה שהוא פשוט פחד לחיות."

הייתה עוצמה רבה במילים שלו. רג'ינה מעולם לא חשבה על זה ככה. היא בעצם מעולם לא הרהרה עמוקות במוות – החיים שלה לא אפשרו לה פנאי לעשות זאת.

"אני מצטער שהעליתי את זה," הארי אמר, קוטע את השתיקה הקודרת. "כל זה היה בעבר. יש לנו דברים אחרים לחשוב עליהם עכשיו."

"כמו מה?"

"את לא רוצה לגלות מה קורה כאן?" הארי דיבר בלהט. "לגלות למה כולם חושבים שאת כל כך מיוחדת?"

"יש עלבון איפה שהוא במשפט הזה."

"אני רק אומר את זה כי אני באמת לא מבין," הארי הבהיר את עצמו, מתעלם מהסרקזם שלה. "למה כל כך הרבה אנשים מחפשים אותך? מה את יודעת שכל כך חשוב?"

רג'ינה הסיטה את מבטה. היא לא הייתה מוכנה לספר לו מה שפרימרוז גילתה לה, על מלחמת הירושה של אוכלי המוות. לא עד שהם איחדו כוחות אחרי הנתק הממושך. היא לא הודתה זאת בפניו אבל היא התגעגעה לשיתוף הפעולה שלהם, שהיה קצר אבל הטביע בה חותם עמוק.

קול גרירת כיסא הבהיל את רג'ינה. הארי עמד פתאום.

"את מרשה לי להעלות תיאוריה?"

רג'ינה הרימה גבה. "בסדר..."

הארי התעלם מהספקנות שלה. הוא התהלך מסביב לאי שבמטבח בעודו מדבר.

"אני רואה את זה ככה: אוכלי המוות והמועצה מחפשים אותך, ויכולות להיות לכך שתי סיבות. או שהם רואים אותך כסכנה לארגון שלהם, או שהם רואים אותך כגורם שיכול לחזק אותם. היות ואין לך שום השפעה ואת לא מיומנת כמכשפה, זה מוביל אותנו לשתי מסקנות נוספות; שיש ברשותך משהו שמאיים עליהם או יסיע להם, או שאת יודעת משהו. אם הדבר שהם מחפשים היה חפץ, היה סביר יותר שתדעי שיש ברשותך חפץ בעל משמעות, או שהם היו פשוט גונבים אותו מהבית שלך מזמן. ההסבר הסביר יותר הוא שאת יודעת משהו – את פשוט לא יודעת מה את יודעת."

"הסבר יפה, שרלוק," רג'ינה הקניטה אותו. בכנות, הוא מעט בלבל אותה. "אבל איך אני יכולה לדעת משהו בלי לדעת שאני יודעת אותו?"

הארי לא התבלבל מהשאלה. "יש לזה הסבר פשוט – כישוף זיכרון."

"מן הסתם..." רג'ינה מלמלה בגלגול עניים, לא מבינה איך הצליחה לשכוח באיזה עולם היא חיה עכשיו.

"כשהתארחנו אצל המועצה המרפאים שלהם החזיקו אותך הרבה זמן. לא ייחסתי לזה חשיבות באותו הזמן, אבל עכשיו אני מתחיל לחשוד שהם לא ניצלו את הזמן כדי לגלות האם את תחת כישוף – הם ניסו לשבור כישוף."

"ואתה חושב שהם הצליחו?"

"לא. אחרת למה שהם יחפשו אותך עכשיו?"

"למה שהם ישחררו אותי אם הם לא קיבלו את מה שהם רצו?" רג'ינה השיבה לשאלה בשאלה.

להארי הרהר בכך. "אולי הם לא רצו לעורר חשד. הם שחררו אותך והמשיכו לעקוב אחריך, אבל פרימרוז עזרה לך להיעלם מהמפה, והם לא צפו שזה יקרה. אז הם התחילו לחפש אותך."

"יעוררו את החשד של מי?" רג'ינה החזירה במרירות. "אין לי משפחה. אף אחד לא מכיר אותי בעולם הקוסמים. הם היו יכולים להעלים אותי ואף אחד לא היה יודע – "

"אני הייתי יודע. אל תתני לכובע הזה לתעתע בך – אני עדיף כחבר מאשר כאויב."

רג'ינה לא בלמה נחרת צחוק למשמע הצהרת החשיבות העצמית שלו. בסתר היה נעים לה לשמוע שלהארי היה אכפת אם משהו היה קורה לה. לאף אחד לא היה אכפת קודם לכן.

"אני חושב שאת צריכה ללכת לדבר איתם."

"מה?!" כל שמץ חמימות עזבה אותה כמו בלון מפוצץ. "אתה רוצה שאני אסגיר את עצמי?!"

"לא אמרתי את זה," הארי אמר בשלווה. "אין לך על מה להסגיר את עצמך, את לא פושעת. ואם את לא רוצה שיסווגו אותך כאחת, תיגשי אליהם ותדרשי לדעת מה הם רוצים. לא עשית שום דבר אסור... נכון?" הוא הוסיף כשרג'ינה לא הצליחה להסתיר את חוסר הוודאות שלה. "מה עשית, רג'ינה?"

"אני עובדת אצל פרימרוז כמעט שלוש שנים, גם אם לא פגשתי אותה בזמן הזה," רג'ינה אמרה באיטיות. "עשיתי כל מיני דברים. בזמנו לא הבנתי את המשמעות שלהם. אבל עכשיו..."

"פרימרוז היא פושעת," הארי הגיע למסקנה בקול חמור, מצחו מתקמט כמו בכל פעם שהתחיל לכעוס.

"היא לא..." רג'ינה אמרה, מסתכלת בקפה הקר שבספל בחמיצות. "אבל אני כן."

הארי נשנען על אחד הכיסאות, מסתכל עליה בישירות שגרמה לה אי נוחות. "היא השתמשה בך ככלי. היא ביצעה פשעים בלי שיהיה אפשר לקשר אותם אליה... היא ניצלה אותך," הארי סיכם את המובן מאליו. רג'ינה שתקה.

"למה לא סיפרת לי קודם?" הגיעה השאלה שהיא חיכתה לה.

רג'ינה נאנחה. "עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם. אבל פרימרוז שילמה, והייתי צריכה את הכסף. אני לא מתחרטת על הדברים שעשיתי. סביר שהייתי עושה אותם שוב באותו המצב. לא חשבתי שתבין."

ההצהרה חסרת החרטה נותרה תלויה באוויר ביניהם. רג'ינה אולי הייתה ציפור בכלוב של זהב במובן מסוים, אבל זה לא אמר שהיא פגועה. הייתה לה קורת גג, אוכל, הגנה מפני הקור. ופרימרוז לימדה אותה להשתמש בכוחות שלה, לימדה אותה על עולם הקוסמים. היא מעולם לא עשתה דבר כדי לפגוע בה. להבדיל מההזדהות והאכפתיות של הארי, לא היה בעולם אדם שהטיב עימה יותר מפרימרוז.

"ובכן," הארי שבר את השתיקה בטון שהבהיר שהוא משאיר את הנושא מאחוריהם. "מה את מתכוונת לעשות?"

רג'ינה משכה בכתפייה. לא היה דבר לעשותו מלבד להמשיך בלימודים של פרימרוז. היא לא הייתה יכולה להילחם באוכלי המוות, לא במועצה, ולא באימה, גם אם נראה שהארי חשב שיש להם סיכוי במשחק השחמט המורכב הזה.

הארי השמיע המהום. אז הוא קם. "ובכן, את תעשי את זה... אני אלך לראות מה אני יכול לגלות."

הוא הלך לסלון בצעד מלא כוונה. רג'ינה קפצה מעל הכיסא ומיהרה אחריו, מושפעת עמוקות מהמעשיות הפתאומית שלו.

"רגע, מה אתה עומד לעשות?"

"אני הולך לבקר את פיטרסון," הארי אמר בזמן שלבש את מעילו בסלון. "אני אעמיד פנים שאני רוצה לעזור למצוא אותך. אם יהיה לי מזל, הוא ייתן בי אמון וישפוך הכל. רוצה לבוא? יש לי את גלימת ההעלמות."

רג'ינה הרגישה ממש כאילו קרא את המחשבה שחלפה בראשה. היא עיקלה את קצה פיה בחיוך. "אתה אמור להתנגד לזה שאני אשים את עצמי בסכנה, לא?"

"אני לא אביר על סוס לבן," הארי אמר, בכוונה או שלא בכוונה שם את הנקודה הסופית לריב שלהם. הוא הוציא את גלימת ההעלמות, שאיך שהוא נכנסה לכיס מעילו, וזרק אותה לעבר רג'ינה.

***

לאחר פחות משעה הארי ישב ולגם תה גרוע במשרדו של פיטרסון. רג'ינה עשתה עבודה טובה בלנשום בשקט מתחת לגלימה; אם הוא לא היה יודע שהיא נכנסה איתו למשרד, הוא לא היה חושד בדבר. זה ללא ספק היה בזכות עברה כמרגלת. הוא שמע את קולה בראשו, טוענת נחרצות שהיא "לא מרגלת", וחייך קלות כנגד ספל החרסינה.

לאחר כמה רגעים דלת המשרד נפתחה ופיטרסון נכנס בצעד רשמי.

"סליחה על ההמתנה, אדון פוטר," הוא אמר בנעימות, כאילו הוא לא נטרל אותו בקללת שיתוק בפעם האחרונה שנפגשו.

הארי קם ולחץ את ידו, משתף פעולה בהצגה. "זו לא בעיה, אדוני. שנשב?"

אם פיטרסון ראה את הנימוס שלו כחשוד, הוא לא הראה סימן לכך. הוא התיישב בכיסא הגדול שמאחורי השולחן כולו הקשבה. "נאמר לי שאתה צריך לדבר איתי בדחיפות."

הארי לא בזבז זמן, ניגש ישר לעניין. "זה בנוגע לרג'ינה וורן."

מצמוץ קל בעניו כבדות העפעפיים של פיטרסון העיד על מעבר בין הקשבה מנומסת לעניין אמיתי. יודע שלכד את תשומת ליבו, הארי לא מיהר להמשיך להבהיר את עצמו.

"אני מקווה שהאנשים שלנו לא הטרידו אותך בחיפושים אחריה," פיטרסון אמר, משחק באותו המשחק בניסיון לגרום ליריבו לחשוף את קלפיו.

"בכלל לא," הארי אמר. "הם פשוט לא באו בזמן טוב. למעשה, הייתי רוצה לעזור למצוא אותה."

פיטרסון הנהן בשביעות רצון, אבל נראה שהוא עוד לא לחלוטין בלע את הפיתיון.

"ביום שהבאתי אותה לכאן לא ידעתי מי היא באמת," הארי הרחיב, מעמיד פנים שהוא נפתח בפני פיטרסון, חושף כמה מקלפיו. "אם הייתי יודע לא הייתי מתחבר איתה. אני לא צריך לספר לך על העבר שלי." הוא קיווה שהרמיזה על קשר בין רג'ינה לאוכלי המוות תשכנע את בן שיחו שהוא יודע מה פשעיה, וכך יעודד אותו להרחיב עליהם.

"אם פנית אלי במטרה לצוד אוכלת מוות, אתה תתאכזב קשות," פיטרסון אמר. "למרות זהותה של אימה, שבזמן המלחמה הראשונה בבריטניה הייתה חברה באחד ממעגלי אוכלי המוות השוליים, גברת וורן לא מקושרת לאוכלי המוות מבריטניה בשום אופן."

הארי העמיד פני מופתע. "באמת?"

פיטרסון השיב בהנהון חסר תוכן.

"אתם לא באמת יכולים לדעת," הארי העמיד פני נזעם, נשען קדימה בכיסאו. "אוכלי המוות הסתתנו אפילו לדרגים הגבוהים והסודיים ביותר במשרד הקסמים. לפני שוולדמורט חזר לעמדת כוח, אוכלי מוות חיו חיים רגילים כסוכנים רדומים, מחכים לפקודה כדי לחשוף את עצמם..." הארי הסתכל הישר לתוך עניו האטומות של פיטרסון. "רג'ינה וורן רק מחכה לרגע הנכון לגלות את הפנים האמיתיות שלה."

פיטרסון ביטל את הדברים בהינד ראש, אבל היה ברור שהוא לא מסוגל להתעלם מהם לחלוטין. "הבנת את המצב לא נכון, אדון פוטר. גברת וורן היא לא אוכלת מוות, אבל אנחנו חושדים שהיא משהו גרוע לא פחות."

"מה?" הארי שאל, באמת ובתמים לא יודע מה יכול להיות יותר גרוע מאוכל מוות.

"אנחנו חושדים שהעלמה וורן עובדת בשביל אחת הפשעות המבוקשות ביותר בעולם הקוסמים. פשעיה אולי לא דרמתיים ומזעזעים כמו פשעיהם של אוכלי המוות, אבל כוונותיה ואמצעיה זדוניים לא פחות."

הארי לא עצר בזמן גיחוך קלוש ומר. הוא לא ידע מה פרימרוז עשתה כדי לעצבן את המועצה כל כך, אבל לא היה לו ספק שהיא לא מגיעה לקרסוליים של וולדמורט.

"לא התכוונתי להישמע משעשע," פיטרסון אמר בחומרה. "האדונית של וורן אחראית לכמה מהפשעים החמורים ביותר שבוצאו בארצות הבית בעשור האחרון. היא פגעה במוגלגים ובקוסמים כאחד. אני אומר שבמובנים מסוימים היא גרועה יותר מאדון האופל, כי לו לפחות היה חזון, מטרה שתחתיה אסף את כל מאמניו. אנמילייה פרימרוז, עד כמה שאנחנו יודעים, עושה מעשים נוראיים רק בגלל שהיא יכולה."

הארי נותר ללא מילים. הוא עדיין לא בדיוק האמין לפיטרסון, אבל הוא לא יכול היה להתעלם מהחומרה והרצינות בדרך בה תיאר את פשעיה של פרימרוז.

"אז אתם חושבים שאם תמצאו את רג'ינה היא תוביל אתכם אל האדונית שלה?" הוא ניווט את השיחה לכיוון אחר, נזכר שרג'ינה נמצאת בחדר ושומעת את ההאשמות.

"כן," פיטרסון אמר. "ובעזרתך, אנחנו נצליח."

טון דיבורו לא מצא חן בעיני הארי. אבל זה היה מאוחר מכדי לסגת.

"אתה תיצור קשר עם וורן ותבקש ממנה להיפגש איתך. וכשהיא תגיע, אנחנו נהיה שם."

"ואם היא תסרב?" הארי ניסה למצוא דרך מילוט מהמשימה.

"אז נחשוב על הצעה שהיא לא יכולה לסרב לה. בינתיים, לא אמרת שאתה רוצה לעזור?"

הארי ידע שאין לו דרך להתחמק מבלי להיראות חשוד.

"כמובן." הוא קם על רגליו וכבש את כובעו. "אני אתקשר אליה מייד. ברגע שתהיה לי תשובה אני אצור איתך קשר."

"מוסכם," פיטרסון אמר בשביעות רצון, קם ללחוץ את ידו של הארי וללוות אותו אל הדלת. הוא הקפיד לפתוח את הדלת לרווחה תוך כדי לחיצת היד כדי לאפשר לרג'ינה לחמוק החוצה. הוא חקר את פניו האטומות של פיטרסון בפעם האחרונה, ותהה האם אחרי כל מה שקרה בפעם האחרונה שנשפגשו, יכול להיות שפיטרסון באמת חושב שהוא בצד שלו.

מתוך חשש שאנשי המועצה עוקבים אחריו, הוא התעתק והעביר אותו ואת רג'ינה לדירתו. רק כשהיה בטוח שכישפי ההגנה שהטיל שם מנטרלים כל כישוף מעקב, הוא הרשה לעצמו להוריד את הגנותיו ולהיאנח. הוא שוב הצליח להכניס את עצמו לתסבוכת ממנה הוא לא ידע איך יצא.

"כמובן, אדוני, שנשב?" רג'ינה אמרה במבטא בריטי לעגני מתחת לגלימה, מחקה את הארי בשיחתו הרשמית עם פיטרסון. הארי ניסה לאתר את מיקומה לפי קולה. היא סייעה לו בכך שהמשיכה ללעוג לו במבטא מוגזם, "שנשתה ספל תה? המלכה הזמינה אותי לתצוגת כלבים בארמון בקינגהם – "

הארי לכד את גופה הבלתי- נראה של רג'ינה ומשך את הגלימה מעל ראשה. היא בקושי התנגדה לו, לא מצליחה להפסיק לצחוק. הצחוק שלה היה מדבק.

תוך כדי צחוק הארי הבין שהוא עדיין מחבק את רג'ינה. זה לא הרגיש חריג, אולי כי קרירותה של הגלימה הסוותה את חום גופה.

הוא הרפה ממנה וזרק את הגלימה על הספה. "זאת הפעם האחרונה שאני נותן לך את הגלימה. את מסוכנת איתה," הוא אמר בצחוק.

צחוקה של רג'ינה גווע. פנייה היו סמוקות קלות, מהצחוק ומהחום שתחת הגלימה. הוא צפה בחיוך מחליק מעל פניה והופך למבע של קודרות מהורהרת.

"אני לא הייתי מאמין לכל מה שפיטרסון אומר," הארי אמר, יודע מה מטריד אותה. "אני לא מעריץ של פרימרוז, אבל זה לא אומר שכל מה שפיטרסון אומר עליה נכון."

רג'ינה התיישבה על הספה במן תבוסה. "אני דווקא לא הייתי מתפלא אם הוא אומר את האמת."

"זה לא שחור או לבן," הארי ניסה לבטל את סופיות דבריה, בתיישב בצד הנגדי של הספה.

"אני יודעת, אני יודעת..." רג'ינה מלמלה בשמץ חוסר סבלנות, מסתכלת בכפות ידיה. "אתה מרגיש לפעמים כמו זבוב שנלכד ברשת של עכביש?"

"כל הזמן," הארי הודה בקול שקט. הוא קם וניגש אל המטבח בלי סיבה מוגדרת, כי רגש אשם מוזר תקף אותו. הוא מעולם לא הרגיש קרוב למישהו כמו שהרגיש אל רג'ינה באותו הרגע. לא לרון או הרמיוני, לא לסיריוס, אפילו לא לג'יני.

רג'ינה חווה את מה שהוא חווה עד לפני כמה חודשים, והוא עוד זכר כמה זה היה מפחיד ובודד להרגיש שכולם יודעים משהו שאתה לא יודע. הוא זכר זאת כל כך טוב עד שהוא הרגיש כאילו הם חשים וחושבים את אותן המחשבות באותו הרגע. כאילו הם חולקים נפש אחת.

הפרק הקודם		הפרק הבא