לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

בום! בום! בום!

ג'יימס דפק על דלת הטירה, מקווה שייתנו לו להיכנס. דלת הטירה נפתחה על ידי ארגוס פילץ'.

"הו, שוב הפוטר המטונף הזה..." מלמל פילץ', "מחכה שאני אתלה אותו מהקרסוליים במרתף העינויים שלי..."

"יא זקן סנילי," אמר ג'יימס, "כבר סיימתי ללמוד פה. תן לי להיכנס!"

"פילץ' לא נותן לכל אחד להיכנס..." פילץ' מלמל כשגברת נוריס התככה ברגליו.

"הו, גברתי... את יודעת מה לעשות..." פילץ' ענה לה וגברת נוריס רצה משם.

"תכניס אותי!" צעק ג'יימס בטירוף.

צעדים מרוחקקים נשמעו ולאולם הכניסה נכנסה לילי סנייפ מלווה בגברת נוריס.

"ארגוס, הכל טוב?" לילי שאלה בדאגה כנה.

"הו, עלמתי... את זה תצטרכי לגלות בעצמך..." פילץ' ליחשש, "בהתחשב באורח שלנו..."

"אורח?" לילי הסתכלה על דלת הטירה.

ג'יימס שהיה אחוז טירוף רק אז הבחין בלילי. אותה לילי שהוא נשבע להרוג, לו רק היה לו שרביט. במקום זה, כשראה אותה הוא חשב על דברים שונים לחלוטין. עלה במוחו דמיון של חיים משותפים שלו ושל לילי. האם הוא בכל זאת אוב אותה?

"לילי!!" ג'יימס צעק בפראות.

לילי הביטה בג'יימס.

"אתה!" היא אמרה באיבה, שלפה שרביט ושיתקה אותו.

"הו, פרופסור סנייפ," אמר פילץ' במבוכה כשג'יימס נפל עליו, "אני מאמין שזה לא היה הכרחי..."

"אני מתנצלת, ארגוס," אמרה לילי, "ועכשיו אם תוכל לסייע לי להביא את פוטר למשרד של דמבלדור אני אישית אדאג להעלאה מכובדת במשכורת שלך."

"שחרר!"

כשג'יימס פקח את עיניו הוא חש רגוע, מעין חמימות נעימה הציפה אותו. הוא שכב על מזרן מחמם מכוסה בשמיכת נוצות עבה כשכרית רכה ונעימה תחת ראשו. אבל המיטה, המצעים, הכל מסביב ואפילו הגלימה אותה לבש היו לבנים לחלוטין, לבנים כל כך שג'יימס כמעט הסתנוור.

"מה זה? אני מת?" הוא שאל את... את מי? הרי לכאורה לא היה שם איש. ג'יימס ציפה שיהיה איזשהו הד שיענה לו אבל משום מה דבריו נבלעו די מהר.

"שלום, ג'יימס," ג'יימס שמע קול מוכר.

"מה זה? דמבלדור?" ג'יימס שאל.

"אולי," קולו של דמבלדור ענה.

"איפה אני?" שאל ג'יימס.

"אתה במעבר למקום רע," ענה דמבלדור.

"רע?" צחק ג'יימס, "אני מרגיש נפלא! לא חם לי, לא קר לי, אני לא חש כאב מסויים, אני לא עייף או מותש במיוחד אבל גם אין לי םרץ אנרגיה מטורף, לא רעב או צמא, מרגיש הרגשה נעימה כל כך בכל הגוף... לזה אתה קורא רע?"

"מנשקים אותך עכשיו," ענה דמבלדור.

"מנש...מה?!" נבהל ג'יימס.

"אתה כרגע חווה נשיקת סוהרסן," ענה הקול שכבר פחות נשמע כמו דמבלדור.

ג'יימס חש פאניק מסויימת.

"אי פעם ראית נשיקת סוהרסן?" המשיך לשאול הקול שכבר נשמע צורמני.

"אני.... לא...." אמר ג'יימס.

"מדובר בתהליך ארוך שנמשך מספר שעות," אמר הקול שכבר נשמע מחרחר.

"מה, רקגע, מי אתה?" שאל ג'יימס.
<אני הסוהרסן שמנשק אותך,> הייתה התשובה שעכשיו אפילו לא הייתה קול.

"אז איך שמעתי אותך?"

<כי נשיקת סוהרסן היא דבר די נעין, אז שמעת קול שאמור לגרום לך לחוש בטוח... אבל לא לאורך זמן...>

ג'יימס הרגיש שחם לו פתאום, עם השמיכה העבה. הוא הוריד אותה ממנו.

<אז כשהגעת להוגוורטס, העבירו אותך למשרד הקסמים, שם בדקו אותך, חקרו אותך וסיממו אותך בווריטסרום. לאחר שהסתיימה החקירה הבנו שלאדם כמוך אין תקנה והוחלט להענישך בעונש המירבי עבורך, או הפרס המושלם בשבילי.>

ג'יימס חש פתאום קור חודר לעצמות. הבגד הלבן שלבש נעלם והוא נותר עירום.

<הנשיקה עומדת להסתיים, זה הזמן לומר שלום לאושר והשמחה,> אמר הסוהרסן ולפתע ג'יימס נתלה הפוך על עץ, אותו העץ במדשאות של הוגוורטס, עדיין במערומיו. הוא ראה את לילי וסוורוס סנייפ עומדים על הקרקע, מצביעים עליו וצוחקים.

"מה זה?!" שאל ג'יימס בפחד.

ואז הכל החשיך. נהיה קר מאוד. ג'יימס חש חסר אונים, כאילו מאות אלפי סוהרסנים חגים סביבו ויונקים כל רגש חיובי. נורא פי מאה מאזקאבאן.

<החיזיון שראית מסמל את הפחד הכי גדול שלך. כלומר, הנשיקה הסתיימה. הנשמה שלך שייכת לי עכשיו.>

אורות קטנים נצצו סביבו.

"מה זה?" המשיך ג'יימס לשאול.

<זה השער לעולמות אחרים,> ענה הסוהרסן, <כל סוהרסן קיים בכמה עולמות מקבילים. חשבתי שברטי קראוץ' הבן הסביר לך על כך.>

ג'יימס חייך בסיפוק.

"אז כנראה שזה גם הפרס מושלם בשבילי..." הוא אמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא