היא והעיניים האפורות

סליחה סליחה סליחה!!!

בסוף שבוע האחרון לא הרגשתי טוב כל כך אז לא יכולתי להעלות פרק.

את התשובות לשאלות שלכם אעלה במהלך השבוע.

אם יהיה לכם זמן, תיכנסו לפרופיל שלי ותראו ששיניתי את התמונה שלי לתמונה אמיתית שלי, ובחתימה שלי כתבתי את סיפור "איך הארי פוטר נכנס לחיי."

אתם מוזמנים לקרוא, להביט, ולהכיר אותי יותר.

אוהבת המון!!

מה היא עשתה לא בסדר?

דראקו היה צריך להבין שהיא הייתה עצבנית.

למה הוא שוב מתנהג אליה ככה?

היא באמת הייתה אנוכית ככה אליו?

אולי...

אולי היא הייתה צריכה לדבר איתו על מה שקרה ביניהם...?

זה לא חשוב כבר.

הוא כועס עליה.

הוא לא אוהב אותה יותר.

הוא לא חושב עליה.

היא שוב חזרה להיות בשבילו גריינג'ר הבוצדמית המטונפת. נכון?

זה אומר שהפוץ המגעיל והנפוח חזר.

הידד.

*****

השמש החמה והמעצבנת נחתה על הפנים של דראקו.

הוא נשבע שהוא סגר את הוילון בצד שלו הפעם. למה הוא היה פתוח?

הרמיוני לא הייתה לידו. היא כבר יצאה?

הוא נזכר במה שקרה אתמול.

הא כן, הוא קרא לה בוצדמית. שוב. כי היא לא מעריכה אותו בכלל. אז יש לו סיבה מספיק טובה.

נכון?

'למה אני מטריד את עצמי במחשבות טיפשיות כאלה...?'

הוא קם מהמיטה והלך להתקלח ולהתלבש, שוכח את כל מה שעבר לו בראש.

"דראקו!"

הוא הסתובב ומאחוריו נגלתה פנסי. נהדר.

"מה קרה פנסי?"

"למה אתה מסתובב פה כל כך מוקדם?"

"למה את מסתובבת כל כך מוקדם?"

"שמעתי רעש וראיתי אותך עוזב את המועדון."

"אני לא עייף. אני יכול ללכת לאכול?"

"בלעדיי?"

"את יכולה לבוא גם אם את כל כך רוצה."

"אבל אני עייפה מדי."

"אז לכי לישון. אף אחד לא מכריח אותך."

פנסי חייכה ונשקה לדראקו בלחי, ואחרי שהלכה, דראקו מחק בגועל את הנשיקה מלחיו.

הוא היה עייף מידי מכדי לחשוב על משהו אחר חוץ מקפה טוב וכריך.

דראקו התקדם לאולם הגדול, מצפה לא לראות שם אף אחד מלבד כמה ילדים בודדים, אך הופתע.

היא הייתה שם.

היא ישבה בשולחן גריפינדור, כשביד אחת שלה כוס קפה, וביד השנייה ספר עבה.

השיער שלה היה עוד פרוע מעט, כנראה לא היה לה הכוח לסדר אותו.

אבל היא הייתה יפה. כמו תמיד. עיניה הזהובות נצצו ודראקו לא יכל להסיר את מבטו ממבטה העוקב אחר המילים במהירות בלתי אפשרית.

למה הוא היה חייב לדבר אליה ככה?

'כי היא לוקחת אותי כמובן מאליו. לא אכפת לה בכלל ממה שאני מרגיש.' הוא הזכיר לעצמו.

הוא לקח את עצמו לשולחן סלית'רין, התיישב בכסאו, שם חיכו לו כוס קפה חם וכריך חביתה עם ירקות, בדיוק כמו שרצה.

קול החריקה של הכסא שלו הסיט את תשומת ליבה של הרמיוני לעברו.

'מה הוא עושה שם?'

היא שיערה שכשיצאה מהחדר הוא שם לב, ובא לכאן.

לא היה לה כוח להביט בו שוב.

היא הייתה צריכה להתרכז בלחשוב על הספר, ועל כך שהוא פוץ נפוח וטיפש כמו פעם.

אבל כל פעם שחשבה עליו, הנשיקה מהנשף עלתה במוחה.

היא נתנה לעצמה לשקוע בספר, מכחישה שהדבר היחיד שהיא חושב עליו זה דראקו מנשק אותה.

מכחישה את רגשותיה, את מחשבותיה.

*****

"... ולכן היום נלמד כיצד גוף האנימגוס עובד. בבקשה פתחו את הספרים בעמוד 163, בפרק 'גוף האנימגוס'."

הרמיוני נשבעה שעוד שנייה היא תירדם מרוב שיעמום.

היא אף פעם לא נרדמה משיעמום- אבל סנייפ חוזר על הנושא הזה כבר שלושה שיעורים.

היא כבר חשבה אולי לתקשר עם סיריוס איכשהו ולגלות ממנו איך בנוי הגוף שלו.

דפיקה נשמעה.

"כן? פרופסור מקונגל היכנסי."

"סוורוס, אני זקוקה למדריכים הראשיים."

"מיס גריינג'ר, מיסטר מאלפוי, אנא גשו לפרופסור מקונגל."

נהדר.

בדיוק מה שהייתה צריכה.

היא יצאה אחרי דראקו, נגררת מאחוריו ומאחורי פרופסור מקונגל.

"מיס גריינג'ר, את מוכנה בבקשה להזדרז?"

היא התעוררה מהייאוש שהיה בה והביטה במנהלת שלה.

"כן, כן אני באה."

"מעולה. נקווה שלא תבואי בחג המולד הבא."

דראקו צחק מאחורי כתפיה של מקונגל, והרמיוני שלחה אליו מבט חד וכועס שמבהיר בדיוק מה יקרה לו אם יצחק שוב.

דראקו השתנק ומחק את החיוך מפניו, ממשיך ללכת בעקבות הפרופסור.

הם נעצרו ליד המדשאות, מבולבלים לגמרי.

"טוב, המשימה שלכם, היא להכין פה את יום האהבה."

"יום האהבה פרופסור..?"

"כן מיס גריינג'ר. בעוד שבועיים חל יום האהבה. היום הראשון בפברואר אם אני לא טועה, נכון?"

הרמיוני ודראקו הנהנו שניהם וחיכו לתגובתה של המנהלת.

"אני רוצה שזה יהיה אירוע כמו של נשף- אבל לא כמו חג המולד. שתהיה מסיבה מרקידה שתחבר בין זוגות.

אני מצפה לדוכנים שלמים שיספקו בידור מספק לכל מי שיבוא. זה ברור?"

הם שוב הנהנו שניהם, והפעם יותר לאט.

"יופי. אני סומכת עליכם."

פרופסור מקונגל הלכהו השאירה את השניים לעבוד על האירוע, אך בעצם הדבר היחיד שעבד שם הייתה השתיקה.

הרמיוני עשתה את הצעד הראשון והסתובבה.

"טוב אני לא מרגישה טוב, נעשה את זה מחר."

היא התכוונה ללכת אבל דראקו עצר אותה המילים שלו.

"אל תנסי לשקר לי."

"סליחה?"

"כשאת לא מרגישה טוב את מקמטת את המצח שלך ומשחקת באצבעות. לפעמים את גם עוצמת עיניים כדי לנשום."

"אתה עוקב אחרי?"

"אני מכיר אותך. יש הבדל בין השניים."

היא הסתובבה כשפרצוף מיואש על פניה, והפנתה את מבטה אל דראקו.

פניו היו ללא הבעה, אבל עיניו הכחולות אפורות נצצו.

"אם אתה מודאג רק תגיד." הוא הביט עליה בהפתעה.

"איך את יודעת ש..."

"אין לך הבעה על הפנים אבל העיניים שלך נוצצות. אתה לא היחיד שמכיר טוב את השני."

"אה."

השתיקה הייתה ממש נשמעת להרמיוני. נראה היה ששניהם אפילו לא נושמים ברעש.

דראקו החליט לעשות את הצעד הפעם כדי להפר אותה.

"טוב, יש לך רעיונות לנשף?"

"האמת היא... חשבתי שאולי נכין תאורה ורודה אדומה שתרחף למעלה, ושנכסה את כל האזור במין סככה כזאת ויהיה פתח אחד החוצה..."

דראקו הביט בהרמיוני מתארת את הרעיונות שלה ומראה לו, והוא פשוט לא היה יכול לעצור בעד החיוך שנמרח עליו.

היא נראתה כל כך תמימה, ומתלהבת. כמו תמיד. 

"משהו לא בסדר דראקו?" כנראה הוא היה צריך לשלוט טיפה על החיוך שלו.

אבל הוא התייחס לזה שהיא קראה לו דראקו. הוא החליט לא להגיד לה את זה, שיוכל להתענג על הרגע.

"לא לא, הכל מצוין."

"מעולה."

"יופי."

ושוב השתיקה המפורסמת.

"טוב... כדאי שנחזור לחדרים... נמשיך אחר כך..."

"תלך אתה... יש לי כמה דברים לעשות..."

"אוקי..."

דראקו הביט מבעד גבו וראה את הרמיוני עומדת ועוצמת עיניים.

מה היא לעזאזל עושה?

הוא הפנה את מבטו קדימה בחזרה, לא לפני ששם לב שכשפתחה את עיניה הופיעו דמעות.

היא ניסתה להיזכר בחלום שהיה לה בלילה האחרון, שנעצר בגלל שלא נתנה לעצמה להמשיך לראות אותו.

היא שוב הגיעה לנקודה שהיא והוריה מוקפים בלוציוס מאלפוי, אוכלי המוות- ודראקו.

דראקו הפעם דיבר.

"אל תעשה את זה."

"למה לי להקשיב לך בוצדמית מלוכלכת?"

"בבקשה, תפסיק!"

הוא כיוון גבוה יותר את השרביט.

"הרמיוני, אנחנו אוהבים אותך מאוד, ולא משנה מה יקרה- תמיד אנחנו איתך."

"לא! אני לא מוכנה שזה יקרה לכם!"

לוציוס מאלפוי כיוון את שרביטו אל הוריה וצעק. אור ירוק בקע מהשרביט, ורגע אחרי הוריה היו ללא רוח חיים.

דראקו התקרב להרמיוני כששרביטו מורם.

"תעשה את זה בני... היא רק בוצדמית מלוכלכת..."

הרמיוני ראתה שהופיעו לדראקו דמעות בעיניים, אך לאחר מכן הם נעלמו כאילו לא היו.

"דראקו בבקשה... הבטחת לי שלא תהיה כמו אבא שלך... הבטחת..."

"אל תצחיקי אותי. אני לא כמו אבא שלי. אני אני. בחרתי את הדרך הזאת."

"בבקשה..."

דראקו התקרב עוד יותר.

"את לא מבינה? אני חייב לעשות את זה. אני חייב להרוג אותך. או שהוא יהרוג אותי."

"לא בבקשה.. אתה לא חייב..."

"מצטער הרמיוני."

הוא התרחק ממנה וצעק. הבזק אור ירוק בקע משרביטו, ואז הרמיוני התעוררה.

למה החלום הזה כואב לה כל כך? הוא נראה כל כך מציאותי, שהיא כבר לא יכולה לדעת אם זה באמת קורה או סתם עוד אחד מהסיוטים שלה.

היא התקדמה לטירה, מביטה למדשאות, מודעת לעובדה ששם התרחש חלומה תמיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא