לילה שקט

פרק עשירי

לילי נלקחה למשרד הקסמים יחד עם סוורוס, אך בעוד עליה פקדו לחכות בחדר ההמתנה מחוץ ללשכת ההילאים, הוא נלקח במעלית הזהובה מטה, עומד זקוף ובפנים חתומות בין ההילאים לידיהם הועבר.

לילי בילתה את השעות הבאות בהתנפלות על כל מי שעבר בניסיון להסביר למישהו שהיא הייתה אשמה, ולא הוא. אף אחד לא היה מוכן להקשיב. בשלב מסוים דמבלדור בעצמו יצא מהמעלית וחצה את המסדרון בצעד תקף אל תוך הלשכה, מלווה בהילאים, והוא אפילו לא הסתכל לעבר לילי כשהיא קראה לעברו.

דמעות של זעם ותסכול מילאו את עיניה. כמה רגעים לאחר מכן סלגהורן הופיע שם, מתנשף מהליכה מהירה, וניגש אל לילי מייד כשהבחין בה. הוקל לה שלפחות הוא נותן לה יחס. היא וסוורוס היו שני התלמידים האהובים עליו, הוא בוודאי יהיה מוכן להקשיב לאמת.

"העלמה אוונס," הוא אמר ברכות בין נשימותיו הכבדות. "מה את עושה פה?"

"פרופסור, סוורוס לא אשם," היא אמרה בלי גינונים מיותרים. "זה קרה בבית של אחותי. זו הייתי אני. אני עשיתי את הקסם – "

"לאט- לאט, העלמה אוונס, תתחילי מ – מה אדון פוטר עושה פה?"

לילי הסתובבה לראות את פוטר ואת גברת צ'מברס צועדים לעברם. היא אפילו לא חשבה על כך שגברת צ'מברס מצפה לשובה. היא לבשה גלימת ארגמן וכובע תואם וצעדה בנמרצות אופיינית; לילי ניסתה להבין מרחוק מה עומק הכעס שלה. אך לתדהמתה ברגע שנפגשו היא חיבקה אותה.

"תודה למרלין, כל כך דאגתי כשלא חזרת לארוחת הערב," היא אמרה כנגד כתפה בהקלה טהורה.

"איך מצאתם אותי?" לילי שאלה מסתכלת בינה לבין פוטר.

"לאבא שלי היו הרבה חברים בלשכת ההילאים," פוטר אמר, רגוע בצורה משמעותית ביחס לגברת צ'מברס, למרות שקמט הופיע בין עניו. "כשלא חזרת התחלתי לשלוח ינשופים לשאול אם מישהו שמע משהו. כתבו לי שאיזה קוסם עשה קסם מול רחוב שלם של מוגלגים ושהייתה איתו נערה ג'ינג'ית. ידעתי שזו חייבת להיות את."

הוא חייך אליה והיא נתנה בחזרה שמץ חיוך. איך שהוא, נוכחותו הצליחה להרגיע אותה מעט.

"תסלחו לי, התלמיד שלי צריך אותי," סלגהורן אמר ופנה ללכת, אבל לילי חסמה את דרכו.

"חכה, פרופסור, אתה חייב להקשיב לי! סוורוס לא עשה את זה, זו הייתי אני! אתה חייב להגיד להם את זה!"

"אני אעשה מה שאוכל," סלגהורן אמר בלאות, ולילי נתקפה תחושה נוראית שהוא לא מאמין לה. לפני שהיא הספיקה לומר דבר נוסף הוא נכנס אל לשכת ההילאים בצעד צולע.

"אני אראה אם אנחנו יכולים לקחת אותך הביתה," גברת צ'מברס אמרה והלכה אחריו.

"אף אחד לא שומע אותי?!" לילי צעקה אל תוך הלשכה בתסכול.

"אני שמעתי," פוטר אמר בקול כל כך רגוע שהוא כמעט הבהיל אותה. "מה עשית עם סנייפ?"

"לא עשיתי איתו שום דבר," היא השיבה, טון הדיבור שלו מרגיז אותה. "הלכתי לבקר את אחותי. הוא עקב אחרי."

פוטר הרים גבה. "לבן אדם הזה יש בעיות רציניות."

לילי הייתה צוחקת אם זה לא היה כל כך עצוב. "ואז עשיתי קסם – זה לא היה בשליטתי, פשוט כל כך כעסתי – והוא אמר לאנשים ממשרד הקסמים שזה היה הוא..."

פוטר נראה מתרשם. זו לא הייתה התגובה שהיא הייתה מצפה ממנו.

"הוא יכול ללכת לאזקבן!" היא צעקה לעברו, חשה שהוא לא הבין את מלוא חומרת המצב.

"הוא לא ילך לאזקבן כל עוד אף אחד לא נפגע," פוטר הרגיע אותה. "למה עשית קסם?"

"זה לא משנה עכשיו," לילי השיבה, מחבקת את עצמה, מדחיקה בכוח את זיכרון השיחה האיומה בסלון של פטוניה.

"זה כן משנה," פוטר אמר ברוגע, "אם הייתה לך סיבה מוצדקת העונש יהיה פחות חמור."

לילי התיישבה באחד מכיסאות ההמתנה בכבדות, משפשפת את זרועותיה. "לא הייתה לי סיבה מוצדקת," היא אמרה בכבדות. "כעסתי וזה פשוט קרה. לא קרה לי משהו כזה מאז לפני שהתחלתי ללמוד בהוגוורטס. רק שזה היה הרבה יותר חזק מפעם. מישהו באמת היה יכול להיפגע אם לא הייתי עוצרת..."

פוטר התיישב בכיסא שלידה והניח את הז'קט שלו על כתפיה. רק אז היא הבינה כמה היה לה קר, לכן היא לא התנגדה.

"אני יכול לספר לך סוד?" הוא אמר, "גם לי זה עדיין קורה. כל הזמן. זה קצת מביך, כי זה משהו שאמור לקרות רק לילדים... אבל לפעמים אני מרגיש כל כך כועס או חסר אונים וזה פשוט קורה."

"מתי בפעם האחרונה כמעט מוטטת בית?" לילי השיבה, ומייד התחרטה על הנוקשות בה דיברה. פוטר שיתף אותה בסוד אישי ואפילו מבייש, בנסיון לעודד אותה ולהזדהות איתה.

להפתעתה הגמורה הוא השיב, "כשסיפרו לי שההורים שלי נרצחו."

היא הרגישה נורא. "אני כל כך מצטערת..."

"זה בסדר," הוא אמר בכנות, והיא לא העזה להסתכל עליו. "כמישהו שמרבה לתקוף אנשים שמנסים לעזור לו אני לא יכול לשפוט אותך."

"זה לא מצחיק," היא אמרה, יודעת שהוא מתכוון לדרך בה התייחס אליה, אל בלק ואל דמבלדור כשניסו להסביר לו למה הוא לא יכול לצאת במסע נקמה בודד נגד וולדמורט. ובכל זאת, היא גילתה שהיא מחייכת.

"אני אגיד לך מה," הוא אמר וקם במרץ. "אני אנסה לחלוב מידע על מה שקורה. תישארי פה."

הוא נכנס אל הלשכה ומייד באותו הרגע הוא חסר לה. היא לא חשבה שמישהו אי פעם ניחם אותה ככה, מבלי להאשים או לבקר אותה. אולי רק אימה, כשהיא הייתה ילדה קטנה מאד.

היא ישבה שם דקות ארוכות, עד שלא הייתה מסוגלת להכיל יותר את המתח ונכנסה ללשכה. משרדיהם של ההילאים היו קוביות שהופרדו על ידי מחיצות עץ שהתמשכו לאורך אולם ארוך בעל תקרה גבוהה. המקום היה ברובו ריק, כי השעה הייתה הרבה אחרי שעות העבודה, מלבד כמה עובדים חרוצים, או הילאים שקיבלו את משמרת הלילה ושיחקו קלפים מסביב לאחד השולחנות. הם לא הבחינו בלילי כשחלפה בדממה מחוץ לפתח מקום מושבם, מציצה לתוך המשרדים בחיפוש אחר פוטר.

לבסוף היא שמעה את קולו. ממרחק כמה צעדים היא הצליחה לראות אותו בתוך אחד המשרדים, מדבר עם הילאי צעיר. הוא נראה מוכר; היא חשבה שהיא זוכרת אותו מבית הספר, אולי מנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. הוא כנראה סיים את לימודיו כשלילי הייתה בשנתה השלישית או הרביעית אם הוא כבר היה הילאי.

"אני לא יודע על זה כמעט כלום, נתנו לי רק למלא את הניירות בזמן שההילאים הוותיקים יותר חוקרים אותו," הוא אמר לפוטר במרירות. "אבל אני יודע שאסור בשום פנים ואופן לשחרר את הנערה. היא העדה היחידה למקרה. המוגלגית סירבה לדבר."

"ובכן, העדה היחידה שלכם טוענת שקרה משהו אחר לגמרי," פוטר אמר. "היא אומרת שהוא חף מפשע ושהיא ביצעה את הקסם."

"ממתי אתה נחלץ לעזרתו של סנייפ? חשבתי שאתה לא סובל אותו," ההילאי אמר, מתיישב על קצה שולחן העבודה שלו.

"אני באמת לא סובל אותו. אבל הוא חף מפשע," פוטר אמר בכאב מסוים.

ההילאי משך בכתפיו. "אני לא יודע מה להגיד לך, פוטר. אני רק יודע שהממונים עלי ממש נלהבים לחקור אותו. אם תשאל אותי, הם רק מחפשים סיבה. אולי הם חושדים שהוא קשור לזה- שאין- לנקוב- בשמו – אני יודע שמחפשים הרבה תירוצים לחקור קוסמים שחשודים בקשר איתו. יש לו מזל שהוא עדיין לומד בהוגוורטס ודמבלדור יכול להגן עליו, אחרת הם היו טורפים אותו בחדר החקירות."

כאילו זה היה מתוכנן, פוטר הסתכל הצידה וראה את לילי עומדת במסדרון. היא מיהרה להסתתר במשרד ריק, בדיוק כשההילאי אמר, "על מה אתה מסתכל?"

"כלום. חשבתי שראיתי משהו."

"ובכן, כדאי שתלך. אסור לאנשים להסתובב פה ככה סתם."

"אני מבין. תודה על הכל," פוטר סיים את השיחה במהירות. נשמע רעש גרירת כיסא כשההילאי חזר לכיסאו. לאחר כמה רגעים פוטר הופיע לצידה והם יצאו מהלשכה מבלי לדבר.

"כמה מהשיחה שמעת?" הוא שאל כשהיו שוב בחדר ההמתנה.

"מספיק כדי להבין למה אף אחד לא מקשיב לי," לילי אמרה בכבדות, חוזרת לשבת. מותחת את חציאתה על ברכיה, היא הוסיפה, "אני בטוחה שמה שהם עושים לא חוקי."

"הוא הודה, אחרי הכל," פוטר אמר. "ואם הוא באמת קשור לוולדמורט – "

לילי לא רצתה לשמוע את זה. הוא כנראה הבין את זה בלי שדיברה, כי הוא השתתק.

הם ישבו בשתיקה מוחלטת עד שגברת צ'מברס חזרה, מספרת שלילי חייבת להישאר עד שיחליטו האם לגבות ממנה עדות. בליבה היא השתוקקה שיקראו לה להעיד, כדי שתוכל להגיד לאנשים האלה שהיא יודעת מה הם מנסים לעשות, ושהם לא יחמקו מיחס נורא כזה בלי לתת דין וחשבון.

היא הייתה כה שקועה במחשבות מלאות זעם שבקושי הבחינה שפוטר שחרר את גברת צ'מברס הביתה, ושהם נותרו לחכות שם עד הודעה חדשה.

השעות עברו בדממה מוחלטת. פוטר ישב כמעט מבלי לזוז, מלבד גיחה אקראית בשביל להביא מים או קפה. לילי ניהלה שיחות עם סוורוס בראשה, מנסה להבין למה עשה את מה שעשה, אחרי שהבהיר פעם אחר פעם שהוא לא רוצה שיהיו חברים. בשלב מסוים נרדמה וחלמה שהיא כלואה בחושך בארון שתחת המדרגות בביתה של פטוניה.

היא שבה למציאות כשמישהו נגע בכתפה בעדינות. היא הבינה שהיא מכודררת במושבה, ושראשה פועם בכאב נורא. פוטר הסתכל עליה בשמץ דאגה.

"נרדמת," הוא אמר למראה מבטה המבולבל. היא הזדקפה וניסתה להתמתח, אבל כל גופה כאב. פתאום הוא שאל, "מי זה הארי?"

לילי הרהרה בשאלה במוח מעורפל. "זה אבא שלי. למה?"

"מלמלת את השם שלו תוך כדי שינה."

"סליחה..." היא מלמלה בצרידות, מעבירה יד בשיערה. "מה השעה?..."

"כמעט שתיים בלילה."

פוטר הסתכל עליה מנסה להתעורר. הוא נראה כאילו הוא משתוקק לשאול אותה משהו, אבל לפני שהספיק סלגהורן ודמבלדור יצאו מהלשכה.

לילי זינקה על רגליה, אבל לפני שהספיקה לומר משהו דמבלדור דיבר, "הוא ישוחרר הביתה בבוקר. הוא יענש במסגרת בית הספר, היות ואף אחד לא נפגע."

"תודה, פרופסור," לילי אמרה, יודעת שזה בזכותו. "אבל אתה חייב להבין שזה לא היה הוא – "

"הוראס סיפר לי את עמדתך, העלמה אוונס," דמבלדור אמר בחומרה שמעולם לא הופנתה כלפיה. "תיקבע לך שיחה אישית עם פרופסור מקגונגל ביום הראשון ללימודים. אך נכון לעכשיו אדון סנייפ מכחיש שהיה לך כל חלק באירוע, ולוקח את כל האחריות על עצמו."

"אני אוכל לראות אותו?"

"לא כל עוד הוא במעצר. לכי הביתה, העלמה אוונס." המילים אלה דמבלדור חתם את השיחה ועזב. לילי הסתכלה אחריו, בטנה מתהפכת. היא לא יכולה הייתה להתנער מתחושה שהוא כועס עליה.

פרופסור סלגהורן ניסה לחייך אליה בעידוד ועזב גם הוא, נראה תשוש.

"מוכנה ללכת?" היא בקושי שמעה שפוטר דיבר אליה. היא אפשרה לו להוביל אותה, ראשה כואב מידי בשביל לחשוב או להרגיש. היה לה קר, ואפילו הז'קט שלו כבר לא עזר לה.

היא לא זכרה את ההתעתקות, ולא איך הגיעה לחדרה, רק שבחוץ היה קר נורא בשתיים לפנות בוקר. הדבר הבא שזכרה היה שהיא שכבה במיטתה בבגדיה, מזיעה תחת השמיכות, וגברת צ'מברס דיברה אליה.

היא כנראה הייתה חולה מאד כי היא בילתה את כל היום במיטה, מתעוררת ונרדמת לסירוגין. היא הרגישה נורא בשעות הערות, אך החלומות כשישנה היו גרועים יותר. במקרה הטוב הם התרחשו במקומות רחוקים ורועשים, במקרה הרע היא גילתה שהיא חזרה להיות ילדה ובדיוק איבדה את אימה, או בילתה את זמנה עם סוורוס ולא הייתה מסוגלת להתרחק ממנו למרות שהוא הפחיד אותה. ולפעמים היא הייתה כלואה בביתה של פטוניה או בבית שלא הכירה, וכומר פיזר מסביב קטורת שבלבלה אותה, ובכי של תינוק מילא את אוזניה ולא אפשר לה להתרכז בתפילה. בסוף כל חלום היא עמדה בחדר צבוע כחול וידעה שמישהו בא לרצוח אותה.

כשחזרה לעצמה היה בוקר. רק כשמדלין נכנסה לחדרה בחיוך עם מגש אוכל היא גילתה שעברו עשרים וארבע שעות בהן סבלה מחום גבוה.

לא היה לה תיאבון, אבל היא הייתה מוכרחה להתקלח, למרות שהרגישה מסוחררת. כשחזרה לחדרה, מרגישה מעט טוב יותר, מצאה את רמוס יושב על המיטה שלה עם שני ספרים בחיקו.

"את לא אמורה לצאת מהמיטה," הוא אמר כשהבחין שהיא לבושה לעבודה. "הפקודות של גברת צ'מברס."

"אני לא יכולה להישאר עוד יום במיטה," לילי אמרה בעודה מסרקת את שיער הרטוב, למרות שעדיין הרגישה לא טוב. "לא מספיק שגרמתי לה לבוא למשרד הקסמים בלילה, פספסתי יום עבודה שלם. אני מופתעת שהיא עוד לא פיטרה אותי."

"היא לא תפטר אותך. דברים כאלה קורים," רמוס אמר בסבלנות אין סופית, ואז החווה אל המגש שעוד עמד על המיטה. "ואת צריכה לאכול."

לילי התיישבה על המיטה, מרגישה כאילו רגליה חלשות מכדי לסחוב אותה. "בתנאי שאתה תאכל איתי," היא אמרה. נגע לליבה שהוא דואג לה. היא לגמה מהתה ופתאום הבינה כמה היא הייתה צמאה.

"אני מסכים," רמוס אמר, מורח חמאה על טוסט. "אבל אם אני אחשוד שאת מנסה לברוח מהמיטה אני אלשין עליך, זה ברור?"

הם אכלו על המיטה מבלי למהר, השיחה מתגלגלת. רמוס הביא לה ספרים שיעסיקו אותה בזמן שהיא מרותקת למיטה, ופוטר שלח איתו כרטיס החלמה מהירה. בחזיתו הייתה תמונה ססגונית של חברי להקת הביטלס בחליפותיהם הצבעוניות המפורסמות, מנופפים ומחייכים, ובכל פעם שפתחה את הכרטיס לקרוא את הברכה שבפנים הוא ניגן שיר אחר של הלהקה. הוא מצא חן בעיניה של לילי מאד, והיא הניחה אותו לראווה על שידת הלילה שלה.

"מה בעצם קרה בלילה ההוא?" רמוס שאל אותה כשסיימו לאכול, מוזג את שאריות התה שבקומקום לספל שלה. "אפילו לא ידענו שעזבת את הבית."

"פוטר לא סיפר לכם?" היא שאלה בחשדנות.

"לא," רמוס השיב. "הוא אמר שזה אישי."

לילי התרשמה. היא התחילה לספר את האירועים בכלליות, אך מבטו הסבלני והקשוב של רמוס עודד אותה להרחיב, ובסוף היא מצאה את עצמה מספרת את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף לפרטי פרטים.

"היא הצליחה לפגוע בי במקום הכי כואב," היא חתמה את סיפורה הכואב על פטוניה. "וזה שהיא התנהגה כאילו כל מה שהיא רוצה זה שנשב ונדבר הפך את זה ליותר גרוע."

"למה לאחותך כל כך מפריע שאת מכשפה?" רמוס שאל. הוא הגיע ממשפחה של קוסמים, הוא לא היה יכול להבין מדוע זה יחשב דבר רע. קוסם היה התואר הנאצל ביותר בעולם ממנו הוא הגיע.

"זה משהו שהיא לא מבינה. משהו שהאמונה שלה לא יכולה להסביר. זה יכול להיות מפחיד – גם אותי זה הפחיד בהתחלה, עד שהבנתי שזה בעצם לא משנה כלום. בסופו של דבר זו מתנה... אבל פטוניה תמיד אמרה שזו מתת השטן..."

רמוס כמעט נחנק על פלח תפוז. "היא... באמת אמרה לך את זה?"

לילי השתדלה להיראות כאילו זה לא מפריע לה. "כן," היא אמרה, מסתירה את שמץ המרירות. "קשה לה לקבל דברים שונים..."

"זה משהו נורא להגיד לכל אחד, ובטח לאחותך."

לילי משכה בכתפיה. "זה לא משנה. אני לא יודעת מתי אראה אותה בפעם הבאה."

היא לא חשבה על כך עד שאמרה את המילים, אבל היא לא הייתה יכולה להכחיש שזו הייתה האמת עכשיו – שהקרע בינה ובין פטוניה כבר היה עמוק מידי. היא לא הייתה יכולה להמשיך להתחמק מההבנה שהיא נותרה להיסחף בעולם ללא שורשים.

"ומה בנוגע לסוורוס?" רמוס שאל בעדינות. "את תדברי איתו על מה שקרה?"

"אני צריכה. אבל אני לא רוצה." רק המחשבה על בית הוריו הרעוע של סוורוס במסוף ספינר עוררה בה צמרמורת. "לפחות לא לבד... תהיה מוכן לבוא איתי?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב," רמוס אמר באי נוחות. "הוא יכול לקבל את הרושם הלא נכון..."

לקח ללילי רגע להבין על מה הוא מדבר. העובדה שרמוס הוא אדם זאב נראתה כל כך רחוקה מהמציאות שהיא כמעט שכחה שסוורוס גילה את הסוד הנורא שלו, שנגלה רק לאור הירח המלא.

"אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?" רמוס אמר במבוכה פתאומית. כשלילי הנהנה, לא יודעת איך השיחה יכולה להיות יותר אישית ממה שכבר הייתה, הוא שאל, "את וסוורוס אי פעם הייתם... ביחד?"

השאלה גרמה לה אי נוחות אדירה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנשאלה את השאלה – בנות כיתתה הטרידו אותה בנושא הרבה כשהיא וסוורוס היו קרובים – וככל שהתבגרה כך היא הפריעה לה יותר.

"לא, אף פעם," היא ענתה. "בתחילת השנה החמישית התחלתי לחשוד שהוא רוצה שיקרה משהו בנינו... אבל הוא אף פעם לא באמת אמר משהו, ואז זה כבר היה מאוחר מידי. אף פעם לא הצלחתי לראות אותו כיותר מאשר חבר. עכשיו הוא אפילו לא חבר."

רמוס הנהן בהבנה. הנושא הביך אותו יותר משהיה אמור, ולילי הבינה מייד מדוע. היא שילבה את זרועותיה.

"פוטר אמר לך לשאול אותי את זה?"

רמוס התלבט לרגע האם לשקר ולבסוף הנהן בתבוסה.

"אם ככה, אתה יכול לומר לו שאם הוא רוצה לשאול אותי משהו, שישעשה את זה בעצמו," לילי אמרה, לא בטוחה מדוע זה מכעיס אותה כל כך שפוטר שלח את חברו לחקור את חיי האהבה שלה.

"את לא יכולה להאשים אותו שהוא מתנהג קצת כמו אידיוט," רמוס יצא להגנת חברו, "זה נושא רגיש. ואת מוצאת חן בעניו. מאד."

לילי הידקה את זרועותיה, מסרבת לתת למילים לגעת בליבה. "הוא יצא עם כל הבנות בכיתה שלנו," היא העלתה את אחת הטענות הרבות שהיא נצרה נגד פוטר.

"כמו כל בן אחר בשנה שלנו," רמוס אמר בהיגיון בלתי נדלה. "את לא הסכמת לדבר איתו אחרי מה שקרה בסוף השנה החמישית, אז הוא ניסה להמשיך הלאה. זה לא בדיוק עבד..."

לילי התכוונה לומר שהיחס הזה הגיע לו, אבל הזיכרון הישן עומעם על ידי הזיכרונות הטריים של השבועות האחרונים. הגיע לו להיענש על הדברים הדוחים שעשה כשהיו צעירים יותר, אבל נכון לעכשיו היא הייתה נוחה להסכים שהוא ריצה את עונשו.

"כדאי שתנוחי," רמוס אמר. כשהוא פנה אל הדלת נדמה היה לה שחיוכו האדיב מתחלף בדבר מה קונדסי יותר.

לאחר כשעה של מנוחה במיטה וניסיון לקרוא לילי אפשרה לספר ליפול על פניה, חושבת כמה הייתה רוצה למחוק את החיוך הזה מפניו של רמוס. היא תמיד חשבה שהוא תמים וטוב לב ביחס לחבריו, אבל הדרך בה שתל את המחשבה על פוטר בראשה ועזב לאלתר הייתה פשוט אכזרית.

בשעות אחר הצהריים היא הרגישה שאם תישאר במיטה תצא מדעתה, אז היא מצאה את גברת צ'מברס בחדר האוכל הריק, עומלת על תיקון שטיח קיר מפואר אך עתיק יומין שנאכל על ידי דיקסיות בחדר השינה הראשי, והתחננה בפנייה שתיתן לה עבודה. גברת צ'מברס טענה שהיא עוד לא כשירה לעבודה אבל הסכימה שתמשיך בתיקון השטיח, כי היה עליה לצאת לבקר את אחייניתה. לילי לקחה את מקומה בכיסא ופרשה את השטיח העבה על ברכיה, מכוונת את המחט אל חלקת הבד הפרומה מעל ראשו של אחד מאבות- אבותיו של ג'יימס פוטר, שהיה בעיצומו של קרב מול דרקון.

אחר הצהריים היה חמים ונאה, וגברת צ'מברס השאירה את כל החלונות בחדר האוכל פתוחים. ווילונות הקטיפה התנועעו ברוח כמו עלי כותרת של פרחים גדולים, רוחצים באור השמש, שהיה סמיך ומתוק כמו דבש. כבר לאחר דקות בודדות של תפירה לילי הרגישה רגועה הרבה יותר.

כששמעה צעדים במדרגות הפצירה בעצמה להתעלם ולהתרכז בחוטים הכחולים והאדומים. אבל איך שהוא, היא הצליחה להרים את מבטה בדיוק כשפוטר נכנס לחדר. הוא חייך אליה והיא התנהגה כאילו חוט פרום דורש את תשומת ליבה המיידית.

"אני שמח לראות שאת מרגישה יותר טוב," הוא אמר, זונח את מה שהייתה מטרתו המקורית ונשען על דלפק העץ שתחת אחד החלונות. "אהבת את הכרטיס?"

"כן," לילי השיבה, לא מעלה את העובדה שהוא הפליא לזכור שהיא אוהבת את הביטלס. "לא ידעתי שמוכרים דברים שקשורים למוגלגים בחנויות של קוסמים," היא הוסיפה כדי להפוך את השיחה לכללית יותר ולבטל את המתח המוזר שלא הרפה ממנה. היא רצתה להיעלם ולזהור בו זמנית.

"אני לא חושב שעושים את זה," פוטר אמר, מנסה להסתיר את גאוותו. "אני הכנתי אותו. אמרת שאת אוהבת את הביטלס, ויש לי כמה תקליטים שלהם, ואני גם מכיר כמה לחשים..." הוא כנראה הבין שהוא מדבר במשפטים לא הגיוניים, כי הוא השתתק והסתכל מחוץ לחלון.

לילי ניצלה את ההזדמנות לחזור אל שטיח הקיר. אבל כשיישרה את דמותו של הגיבור כדי לתקן את מרפקו העטוי שיריון מכושף הבחינה שאפילו שהיה מצויר ודומם, הקסם שבו פג מזמן, הוא היה דומה לפוטר בצורה שכמעט גרמה לליבה להחסיר פעימה.

היא ניסתה לומר משהו והוא דיבר באותו הזמן. הוא צחק והתנצל. "את קודם."

היא מייד הצטערה שדיברה. היא השפילה את מבטה אל הגיבור המאויר. יאמר לזכות היוצר שהחליט לוותר על העלמה במצוקה, ובמקום הוסיף מכשפה רכובה על היפוגריף שהשגיחה על הגיבור מלמעלה.

"הייתי רוצה לראות את הטירה של משפחת פאוורל ביום," היא אמרה לבסוף, מרימה את מבטה באומץ. היא הרגישה שהיא צריכה להרחיב, אבל המילים נטשו אותה, לכן היא רק הסתכלה עליו כשם שהייתה מציבה לו אתגר.

"ברצינות?" הוא השיב, מופתע בכנות.

"אם אין לך זמן – "

"לא, יש לי המון זמן," הוא אמר מהר, מעביר את ידו בשיערו. הוא לא ניסה להסתיר את האושר שהבקשה שלה גרמה לו, וכמו בכל פעם שראתה אותו מחייך באותם ימים לילי לא הייתה מסוגלת לעצור את חיוכה שלה. "נוכל ללכת מחר בערב. אם זה מתאים לך."

"בטח," לילי אמרה, שוכחת שתככננה לעבוד מעבר לשעות כדי לפצות את גברת צ'מברס על החיסור שלה.

"טוב," פוטר אמר ויצא מהחדר בחיוך, כאילו היה צריך להגיע לאן שהוא בדחיפות. לאחר כמה רגעים לילי שמעה את הדלת הראשית נסגרת.

ברגע שהייתה לבד היא קברה את פניה בשטיח. אם לפני חודש היו אומרים לה שהיא תבלה ערב לבד עם פוטר, ועוד מיוזמתה, היא הייתה צוחקת. כעת התחשק לה לצחוק בגלל תחושת הפרפרים שמילאה את בטנה, כמוה היא עוד לא חשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא