הנכד של וולדמורט

היי אנשים סליחה שנעלמתי אבל אין לי הרבה זמן ליכתוב אז אני לא יכולה להגיד מתי כול פרק יצא בדיוק ):

אבל היום בתור סוג של פיצוי על זה שלא העלתי מלא זמן אני יעלה שני פרקים.

אני מקווה שאתם תהנו מהם.

נקודת מבט: הארי

אחרי ארוחת הערב, ואחרי השיחה עם עין-הזעם עליתי למעלה לכיוון הקומה השניה שקוע במחשבות על כל מה שקרה בסימטת דיאגון; הגובלינים שהתחילו להתנהג מוזר כשהוא ניכנס לבנק וקראו לו 'אדון', אבא שלו עם ההילה חזקה, גם לפרסי היתה הילה חזקה באופן יוצא דופן אבל של אבא שלו היתה בליגה אחרת לגמרי, ההתנהגות המוזרה של 'פוסידון' בחנות של אולבנדר כלומר איך הוא היה יכל לדעת על השרביט ההוא ולהביא בדיוק את מה שהיה חסר לו?! וגם השרביט עצמו היה ממש מוזר... אבל בדרך לשם ממש ליד ראשי גמדוני הבית שעל הקיר, שמעתי קולות בוקעים מהטרקלין, מישהו בכה שם.

"הלו?" אמרתי.

לא היתה תשובה, אבל יכלתי לשמוע עדין את קולות הבכי. טיפסתי במדרגות שנותרו שתיים- שתיים, חציתי את המסדרון ופתחתי את הדלת שמובילה לטרקלין,

יכלתי לראות מישהי נצמדת אל הקיר החשוך, שרביטה בידה וכל גופה רועד בבכי. לאור הירח על השטיח הישן והמאובק, בפישוק איברים, מת לגמרי, שכב רון.

הרגשתי כאילו כל האוויר בורח ממני, הרגשתי כאילו כל רגע הרצפה תקרוס ואני אפול יחד אתה, הרגשתי כאילו המוח שלי הפך לגוש קרח אחד גדול וחסר משמעות או שימוש.

רון מת, לא, זה לא יכל לקרות- חשבתי לעצמי באומללות. רגע אחד, זה באמת לא יכל לקרות, רון הרי נמצא למטה...

"גברת וויזלי?" פלטתי בגרון ניכר.

"ר-ר-רדיקולוס!" התייפחה גברת וויזלי וכיוונה את שרביטה הרועד לעבר גופתו של רון.

פלאק.

גופתו של רון הפכה לגופתו של ביל, שרוע על גבו, עיניו פקוחות לרווחה ובוהות. בכיה של גברת וויזלי גבר אפילו יותר.

"ר-ר-רדיקולוס!" היא התייפחה שוב.

פלאק.

גופתו של ביל התחלפה בזו של מר וויזלי, משקפיו שמוטים וזרזיף דם מטפטף על פניו.

"לא!" נאנקה גברת וויזלי. "לא... רדיקולוס! רדיקולוס! רדיקולוס!"

פלאק. תאומים מטים. פלאק. פרסי וויזלי מת. פלאק. אני מת...

"גברת וויזלי, פשוט צאי מכאן!" צעקתי, לא יכל להוריד את מבטי מהגופה המתה שלי עצמי ששרועה על הרצפה. "תני למישהו אחר-"

"מה קורה פה?" שאל פרסי ג'קסון המבולבל.

הוא העיף מבט בגברת וויזלי המתייפחת על הרצפה, ואז על הבוגארט שנראה עכשיו כמוני ששוכב על הרצפה ואז בסופו של דבר הוא הסתכל עלי.

יכלתי לראות את הבילבול בעיניו, אבל זה לא הפריע לו להיכנס לחדר ולהוציא משם את גברת וויזלי, כך שהיתה לידי. אחרי שהוא וידא שהיא בסדר הוא נכנס בחזרה לחדר ונעמד מול הבוגארט, ידו בכיסו.

מעניין מה הוא מחזיק שם. תהיתי ביני לבין עצמי. הרי אין לו שרביט...

הבוגארט שינה צורה, הוא הפך להיות בחורה בלונדינית- שמישום מה נראתה לי מוכרת, למרות שאני בטוח שלא ראיתי אותה קודם לכן- שכובה על הרצפה, מתה. ואז קרה דבר מוזר, בלי שפרסי יגיד שום דבר, הבוגארט שינה צורה בלי סוף. רגע הוא היה הנערה הבלונדינית, רגע אחרי זה הוא הפך להיות אישה בעלת שיער חום- אימא של פרסי- מתה. אחרי זה גבר עם שיער חום גם הוא מת. איזשהו יצור בעל קווי מתאר של בן אדם אבל הוא כל הזמן התערבל ושינה צורה ורק מלהסתכל עליו הרגשתי שאני עומד למות מפחד. נער בעל שיער בלונדיני וצלקת גדולה שהתמשכה עורך צד אחד של פניו ובעל עיניים כחולות אומר. "למה לא הצלת אותי? למה נתת לי למות?". ואז אותו הנער רק שהפעם העיניים שלו הפכו להיות זהובות אומר. "אכזבת את כלם, תיראה כמה אנשים מתו בגללך." בעוד חיוך מרושע, אפילו על סף השיגעון מרוח על פניו. נער הופיע מולו, עינו השמאלית מכוסה ברטייה שחורה, "הייתי צריך להרוג אותך כשעוד היתה לי הזדמנות, ג'קסון. אז אולי הייתי יכל להציל את האחרים מהטפרים שלך." הוא לחש את המילים האלה בתיעוב מוחלט. איש גבוהה כמו הגריד ואפילו קצת יותר הופיע, שיערו כסוף וכך גם עיניו, על כנפו היה חתול ושניהם נעצו בפרסי מבטים כועסים, "אתה היית אמור להישאר שם. לא אנחנו" האיש אמר. היתה שם נערה לבושה בבגדי כסף, שיערה אסוף בצמה על גבה וכובעה ברט בצבע ירוק על ראשה "איך נתת לי למות ככה? איך יכולת?" היא שאלה אותו בעיניים כועסות. נערה נוספת עם אותם בגדים כסופים, אבל לה היה סוג של כתר על הראש שנתן לה מראה מלכותי, בצד גופה של הנערה יכלתי לראות פצע גדול ומדמם שעתה משום מה צבע ירוק מבחיל, "זה היה אמור להיות אתה." היא אמרה לו. נערה בלונדינית נוספת הביטה בפרסי בכעס, "אתה הבטחתה." היא אמרה לו בשנאה וכעס. נער שחום ושרירי ושיער קצוץ הופיע, "למה נתת אותי פרס?" הוא שאל אותו. נערה שראו שבמקור היתה יפיפייה שכבה על הרצפה, פרצופה נמס משום מה והיא הביטה בפרסי בכעס, "אתה חלש, בגללך צ'ארלי מת, בגללך אני מתה." היא אמרה. אישה שנראתה עשויה מאדמה הופיעה, עיניה היו ירוקות וחסרות חמים והיא הביטה בפרסי בשעשוע מרושע, "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו פיון קטן שלי? אתה חלש גיבור קטן, ממש חלש. אתה לא יכלתה להציל אף אחד ועכשיו בזכותך אני אשמיד את העולם!" היא קראה בשמחה. פתאום הופיע נער בעל תווי פנים שדוניים, "רק בגללך אני מת! זה היה אמור להיות אתה!" הוא קרא בזעם.

הפנתי את מבטי מהבוגארט שהמשיך לשנות צורה והסתכלתי על פרסי, הוא היה חיוור בצורה לא נורמאלית ודמעות שקטות זרמו על לחיו.

"אני יודע..." הוא לחש בכאב. "אתם צודקים..." ידו כבר לא היתה בכיס מכנסיו אלה שמוטה לצד גופו ברפיון, בתוך כף ידו מוחזק ברפיון יכלתי לראות עט מוגלגי בצבע כחול.

"מה-?" שמעתי את קולו של לופין והרגשתי אותו נעצר לידי, אבל לא יכלתי להוריד את עיניי מפרסי, הוא נראה שבור כל כך בכלל לא דומה לפרסי המחויך שיצא לי לפגוש בימים האחרונים.

לופין רץ לתוך החדר ממש לפני פרסי וצעק. " רדיקולוס!" בוגארט שינה שוב את צורתו, אבל הפעם הוא הפך להיות כדור כסוף וזוהר ובהינף שרביט הוא נעלם.

"פרסי, פרסי אתה שומע אותי?" שאל לופין וניער את פרסי בחוזקה.

"כ-כן, אני אהיה בסדר. תודה." פרסי ענה לו. "אני... אני אלך עכשיו, אני חושב שגברת וויזלי צריכה את העזרה שלכם יותר ממני..." הוסיף במלמול ויצא מהחדר בלי להעיף אפילו מבט אחד לאחור.

"תן לו להיות לבד." אמר עין-הזעם מודי ללופין שבא ללכת אחריו. "הוא יותר חזק ממה שנידמה לנו." הוא הוסיף ויכלתי לראות ניצוץ של הערכה בעיניו, לופין הנהן למרות שהוא לא נראה מרוצה במיוחד ופנה לגברת וויזלי.

ברקע יכלתי לשמוע את גברת וויזלי אומרת משהו בנוגע ללא לספר לאדון וויזלי על זה, אבל לא הצלחתי להתרכז בזה יותר מידי, המחשבות שלי טסו במהירות לא נורמאלית ולא יכלתי שלא לחשוב על התגובה של פרסי לבוגארט ולבוגארט עצמו. בחיים לא ראיתי בוגארט מתנהג ככה כשהוא עומד מול אדם אחד ולא מול קבוצה של אנשים.

השאלות הסתובבו במוחי, בלי שום סדר והיגיון.

מי היו כל האנשים האלה? למה הם האשימו את פרסי? הוא הכיר אותם? למה הבוגארט הגיב עליו ככה? ועוד הרבה מאוד שאלות בסגנון הזה.

אבל השאלה החשובה מכלן היתה:

מי הוא באמת פרסאוס ג'קסון?

מקווה שנהנתם :)

הפרק הקודם		הפרק הבא