נאמנות או אהבה?

הרוח מעל פני הקרקע הייתה חזקה דיה בשביל להעיף את השיערות שתמיד עמדו משוכות במקומן, אולם, לדראקו זה לא היה אכפת. באותו הרגע, שום דבר אחר לא עניין אותו מלבד העובדה שהוא עף באוויר על גבי לא אחר מאשר הדגם החדש והטוב ביותר, הלו הוא הנימבוס 2000. תחושה משכרת התפשטה בכל גופו כשהרוח חבטה בו בעדינות, וכאשר החזיר את מבטו מטה אל הייזל ואל אביה שעמדו וצפו בו במשך כל אותו הזמן בהתפעלות, הוא הנחית אט אט לעברם כשהחיוך הרחב ביותר פרוש על פניו.

"כמו תמיד, מציג כישרון מובהק." אביה של הייזל טפח על שכמו של דראקו בגאווה בעוד שהייזל הרימה שני אגודלים לעברו.

זה היה שבועיים לפני תחילת שנתם הראשונה בהוגוורטס, ודראקו שבאותו היום נקלע לריב עם ונסה - שניסתה לחטוף לו את השרביט החדש שרכש, בטענה שקוסם טוב צריך להתנסות במגוון רב של סוגי שרביטים - הרגיש הקלה גדולה כשהייזל קראה לו לבוא לביתה מכיוון שמחכה לו שם הפתעה. הוא לא תיאר לעצמו שבהמשך היום המעיק הזה הוא יזכה להתנסות ברכיבה על המטאטא החדש הכי טוב שקיים.

 דראקו אהב לבלות בחברת הייזל ואביה. ג'נסן שיין, בדומה לאביו שלו, היה עובד בכיר במשרד הקסמים ומראהו החיצוני - שיער שחור מסודר בקפידה ופנים מאובנות (בהיבט זה לא היה דומה לביתו כלל) - שידר סמכות רבה ורצינות, אך בניגוד אליו, ככל שזה היה נוגע לבית שלו ולמשפחתו, הוא היה נותן לשיערו להתפזר על פניו שהיו יוצאות ממצב ההתאבנות ונהפכות רכות ומחייכות. סך הכל הוא היה אבא חם ואוהב ומעל הכל, מעריץ מטורף של קווידיץ'.

"זה היה מדהים." אמר דראקו בהתלהבות שכמוה לא חש מימיו. "יהיה מדהים לקחת חלק בנבחרת הקווידיץ' בהוגוורטס."

ג'נסן גם הוא קורן כולו, אימץ את דראקו ואת ביתו יחד לחיבוק מוחץ. "אני לא יכול לחכות לראות את שניכם מובילים יחד את הנבחרת. עכשיו תורך." הוא פנה אל בתו, מושיט לה את המטאטא המדובר.

הייזל, בהיסוס קל, לקחה את המטאטא מידיו, רכנה מעליו, ובעטה בעדינות באדמה תחתיה. מיד היא התרוממה לאוויר ושיערה הגלי התעופף ברוח.

"נכון שזה מדהים?" דראקו קרא אחריה לצידו של ג'נסן.

"זה נפלא!" צעקה הייזל בחזרה וכפי שהרגיש דראקו כשהיה באוויר, נראה שגם להייזל לא הייתה כל כוונה לנחות אי פעם.

אביה של הייזל לימד אותה כבר מגיל קטן כל מה שקשור לתעופה ולקווידיץ', כך שדראקו לא התפלא מהמיומנות שבה שלטה במטאטא.

היא תהיה נכס לקבוצת הקווידיץ' של סלית'רין, הוא תמיד חשב לעצמו.

"אני מבינה על מה אתה מדבר." אמרה הייזל כשהופיעה לבסוף בחזרה על הקרקע, לחייה סמוקות מהמאמץ ומהרוח.

"ונסה תתחרפן." אמר דראקו בחצי חיוך.

"לגמרי." הייזל השיבה בקריצה ומשב של רוח העלים אותה מעיניו, ויחד איתה, כל הרקע השתנה.

דראקו ישב לצד ונסה אל שולחן סלית'רין הארוך. קבוצה של ילדים נרגשים בני גילו עמדה במרכז האולם, כולם מאזינים בציפייה לקריאותיה של המצנפת.

"שיין, הייזל." קראה הפרופסור מקגונגל בקולה הסמכותי, והייזל, בביישנות, פסעה אל עבר המצנפת הרעועה.

דראקו הביט בה דרוך בשעה שהמצנפת הונחה על ראשה, לא ממהרת להחליט לגביה.

שניות בודדות - שבהן דראקו לא התיק את עיניו מחברתו - חלפו, ואז נפלטה הקריאה "סלית'רין!" ולמחיאות הכפיים הרמות התיישבה הייזל  למולו, שיערה הארוך גולש על גלימתה השחורה שהבליטה את צבעו הבהיר. 

"עשינו את זה." היא אמרה.

"אמרתי לך." דראקו השיב בסיפוק.

ונסה לידו, החמיצה פנים.

לשארית המיון הוא הקשיב במעורפל, קורא קריאות בוז לבתים האחרים ומצטרף למחיאות הכפיים הסוערות של בני ביתו עם כל תלמיד שהתווסף לשולחנם.

לאחר שהפך זאביני בלייז לתלמיד סלית'רין האחרון, מרוצה מעצמו וממיונה של הייזל - שלא היה לו כל ספק שילך בצורה אחרת - ניגש דראקו אל שפע האוכל שעיטר את השולחן.

"אבא ואמא ביקשו שאכתוב להם בהקדם האפשרי." אמרה הייזל בפה מלא תפוח אדמה.

דראקו שם לב שכבר הרגישה נינוחה. גם הוא הרגיש כך. הוא סוף כל סוף נמצא בסלית'רין, ויחד עם הייזל שתהפוך את שהותה של ונסה לנסבלת. הוא היה מסודר.

"ההורים שלי גם ישמחו לשמוע." אמר דראקו, גם הוא בפה מלא אוכל.

"גם ההורים שלי היו רוצים להתעדכן." נדחפה ונסה לשיחה. "הם יהיו גאים בי."

דראקו לא ידע מה לענות לה. ונסה לא הרבתה לדבר על הוריה. שניהם נתפסו בעודם תומכיו של וולדומרט ונשלכו לאזקבאן, ומאז דראקו נאלץ לשלם על מעשיהם, כי הם הובילו לכך שביתם המשוגעת תופסת חלק כל כך גדול בחייו.

הוא תמיד תהה לעצמו איך חייו היו נראים כשונסה לא נמצאת בכל רגע ורגע מהם. עד שהכיר את הייזל, נוצר אצלו רושם נורא לגבי בנות. החברות איתה הייתה שינוי מרענן לעומת הקשר עם בת דודתו.

"זאת הולכת להיות שנה מעולה." הייזל קטעה את מחשבותיו, נוגסת בפשטידת בשר.

ונסה גיחכה.

"אין לי כל ספק לכך." השיב דראקו, מתעלם ממנה.

השולחנות הארוכים והגדושים באוכל התפוגגו ודראקו מצא את עצמו באוויר, רכון על הנימבוס 2001 שלו. ניצוץ של הסניץ' הזעיר תפס את עינו ודראקו האיץ אחריו. מסביבו הוא שמע את כל תלמידי הווגוורטס צועקים, חלקם מעודדים אותו וחלקם נוחרים בבוז.

הוא עמד סנטימטרים ספורים מהסניץ' כשהוא נעלם מעיניו. לעזאזל.

הוא המשיך לתור בעיניו אחר הכדור החמקמק כשלפתע הוא שם לב למרביצן שחור גדול מאיץ לכיוונו. הוא כמעט ולא הספיק להתחמק ממנו כאשר הופיע לידו - כאילו נוצר מהאוויר - אחד החובטים והסיט את המרביצן לכיוון הנגדי. דראקו הרים את מבטו אל עבר החובט והופתע לגלות את הייזל רכונה על המטאטא עם מחבט בידה.

"לך תפוס את הסניץ' ותביא לנו את הניצחון!" הוא בקושי שמע אותה צועקת בתוך שאון הצעקות מקהל התלמידים.

בלי להשתהות ולו לרגע אחד, דראקו חזר להתרכז בתפקיד שלו. הבטן שלו געשה בהתרגשות מהולה בלחץ במחשבה שהוא חייב לנצח את המשחק הזה.

הניצוץ הזהוב הופיע שוב, לא רחוק ממנו, ובכל המהירות שהצליח לגייס דראקו צלל אחריו.

הוא היה כל כך קרוב, אבל הוא לא היה לבד. ידו של הארי פוטר הייתה מושטת לפנים, מנסה להשיג את ידו של דראקו. אבל אין מצב שהוא יתן לגריפינדורי שחור השיער להביס אותו גם הפעם. מזווית עינו הוא ראה את הייזל חובטת במרביצן נוסף הישר אל הארי והאדרנלין שבו גבר. הוא טס אל עבר הסניץ', עוצר את נשמתו במתח ו... הסניץ' היה בידו.

בהרגשה מופלאה שכמוה לא חש מעולם, הוא הניף את ידו גבוה, מביט בתענוג בהארי, נוחת בפנים מושפלים, ולא עברו יותר משניות בודדות כשכל קבוצתו התנפלה עליו בחיבוקים.

"האבות של שנינו יהיו גאים בך." הייזל לחשה באוזנו וחיבקה אותו חזק.

משהו רטוב טפטף על חולצתו. דראקו הביט סביבו. הוא כבר לא היה במגרש הקווידיץ', מוקף בחבריו לנבחרת - כי אם באולם הכניסה, שהפעם היה ריק מתלמידים או מאוכל. אבל הוא לא היה לבדו. ראשה של הייזל נח על חזו ושובל של דמעות פילס את דרכו מעיניה אל גלימתו.

ואז התמונה השתנתה.

האולם הגדול והמרווח קיבל את צורתו של משרדו המעופש של פילץ', השרת, והוא והייזל כבר לא עמדו צמודים זה לזה, אלא מרוחקים, מנסים לא לפגוש אחד במבטו של השני.

חריקת הדלת בישרה על חברה שעומדת להתווסף אליהם, ואכן, פרופסור סנייפ קידם את פניהם בזעף, לא מרוצה כלל ממה שרואות עיניו. לצידו פילץ' דווקא נראה מרוצה מאוד. דראקו פנה אל ראש הבית שלו, סומך עליו שיוציא אותו מהצרה אליה נקלע ויפתור אותו מכל עונש, אולם, סנייפ בחר להתמקד בהייזל.

"למה היית בחברתה?" הוא שאל את דראקו, ומנימת קולו הבין דראקו שהפעם המורה האהוב עליו לא יושיט יד לעזרתו.

הוא קלט את טעותו מאוחר מידי.

הוא הרגיש כל כך מטומטם -  ניצב מול סנייפ ופילץ', לא מוצא את המילים לומר להם. עד שהכל הסתדר בינו לבין הייזל היה דבר אחד שממנו לא יכל להתעלם, למרות שניסה לעשות זאת כל אותו הערב. למה הכל חייב להיות כל כך מסובך? איך הוא נתן לחלק המהותי ביותר לשקוע בצד?

"מחר, שמונה בערב, שניכם אצלי במשרד." פסק סנייפ. פילץ' חייך בשביעות רצון. הוא קיבל את מה שיחל לו. דראקו והייזל יענשו.

"עכשיו שניכם, אחרי, לחדרי השינה." קולו של סנייפ צרם באוזניו, והוא והייזל יצאו בעקבותיו, אינם מעיזים לדבר בנוכחותו.

שקט מופתי שרר ביניהם כשצעדו אל כיוון המרתפים. דראקו ניסה לפענח את המבט האטום שהיה נסוך על פניה של הייזל אך ללא כל הצלחה. הוא לא יכל אפילו לנסות לנחש מה מתחולל בראשה. אבל גם ככה לא היה לו זמן לזה.

הכרית שפגעה בחבטה בפניו העירה אותו בבת אחת, ועיניו מצמצו כנגד האור המסנוור.

"בוקר טוב." הוא שמע את זאביני קורא מהמיטה על ידו.

דראקו התרומם לכדי ישיבה, משפשף את עיניו וסורק את החדר. כולם כבר עזבו לארוחת הבוקר. הוא וזאביני נותרו לבדם.

"אם אתה רוצה שישאר לך משהו לאכל, אני מציע שתתחיל להתלבש."  אמר זאביני, קושר את שרוכי נעליו, ושילח בדראקו מבט משועשע.

האולם היה מלא בתלמידים ישובים לאכל. דראקו ובלייז התיישבו לשולחן סלית'רין, מול קראב וגויל, שהיו עסוקים בזלילה מכל הבא ליד.

דראקו עוד היה מטושטש מהלילה הארוך שעבר עליו. לא היה לו זמן לעשות סדר בראשו. לפני מספר שעות הוא עמד מחובק עם חברתו לשעבר באותו האולם, ועכשיו ראש הבית שלו - סנייפ, פחות מעריך אותו כשבנוסף לכך הטיל עליו לבצע עונש הערב. והחלק הכי גרוע - הייזל תיהיה שם.

דראקו לא ידע לומר מה קורה איתו ועם הייזל. הכל היה כל כך מבולבל אצלו. הוא לא הספיק לדבר איתה אחרי המהלומה שקיבל מסנייפ, כיוון שהוא לא נתן להם שניה אחת להיות ביחידות.

אבל ברור שסנייפ הגיב בדרך שבה הגיב. דראקו בעצמו היה נוהג כך, אם לא בצורה גרועה יותר, בהתחשב בנסיבות. ובכל זאת, הוא חש בטינה המתפשטת בבטנו כלפי המורה שכה חיבב. הוא היה יכול לנסות להבין. דראקו ניסה להבין את הייזל. זה מה שיצר את כל הבלגאן הזה מלכתחילה. אבל הייזל התמיינה לבית הפלפאף. ולמרות שהמחשבה הזאת גורמת לו לרצות להקיא כל פעם מחדש, זו המציאות.

כעת הוא סרק את האולם, מחפש אחריה, וכשהבחין בגבה הוא נזכר ברצף החלומות שלו, ולרגע דמיין אותה יושבת מולו, צוחקת ומפטפטת איתו.

לפתע הוא נמלא כעס. כעס כלפי הייזל, כלפי סנייפ, וכלפי מצנפת המיון. הכל היה יכול להיות כל כך אחרת לולא ההחלטה של המצנפת שחיבלה בתוכניות שלו. מילה אחת שלה שינתה הכל. את העתיד שהיה אמור להיות לו יחד עם הייזל. העתיד שתכנן במשך כל כך הרבה זמן ולבסוף נאלץ לשלים עם התגשמותו באופן אחר ופתאום שוב, העתיד הזה ניהיה אפשרי ואז ב'פוף' הוא דעך.

כל המחשבות האלו גרמו לו לכאב ראש. לא היה לא שמץ של מושג מה הולך לקרות בהמשך ואם הייזל תוכל לקחת חלק בחייו או לא. אם הוא בכלל רוצה אותה או זקוק לה.

וכאילו שכל זה לא הספיק, גם ונסה לא הפסיקה לנדנד לו.

"איפה היית אתמול בלילה?" היא שאלה אותו בתמימות מעושה.

"זה לא עניינך." הוא סינן מבעד שיניו בלי להסתכל עליה.

"אז אתה לא מכחיש שעשית משהו..."

"אוף ונסה, תעזבי אותי!"

"למה אתה לא יכול לספר לי?"

"זה לא עניינך!" הוא ענה בתרעומת וקם מהשולחן.

את שאר היום הוא עבר מרוט עצבים.

בכל פעם שונסה החלה לתחקר אותו הוא סירב לדבר איתה.

לפחות פנסי עזבה אותו בשקט, הוא חשב לעצמו במרירות.

שיעור השיקויים היה הכי גרוע. סנייפ התעלם ממנו במהלך כל השיעור, והנוכחות שלו הייתה תזכורת בלתי פוסקת לעונש שיהיה עליו לבצע באותו הערב.

רק שיגמר כבר היום הזה,  דראקו ייחל לעצמו כשהרגיש שהראש שלו עומד להתפוצץ.

לבסוף, כעבור זמן שהרגיש כמו נצח, הגיעה שעת ארוחת הערב, ואפילו בלי לחכות לקראב ולגויל שיתלוו אליו, התיישב דראקו אל שולחן האכל בתקווה לגמור מהר, לפני שוונסה תגיע ותתחיל להטריד אותו. אבל המחשבה שבסוף הארוחה יאלץ לגשת למשרדו של סנייפ ולשאת בעונש - שוודאי יהיה מאוד גרוע בשבילו - גרמה לו לבחילה, והוא לא היה מסוגל לגעת באוכל.

השעה שמונה קרבה, והוא החליט שאין טעם להישאר ולהתבונן באוכל שבכל מקרה לא יגע בו. הוא קם ממקומו בכבדות, והחל בדרכו אל משרדו של סנייפ.

הפרק הקודם		הפרק הבא