מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק עשירי:

"אז בקשר לשלושת המשאלות שלי." ארס גלגל את המילים על לשונו, נותן להם למלא את האוויר בינו לבין החצוי הפרטי שלו. הוא כל כך נהנה לראות את תווי פניו של פרסי מתקשחים נוכח המילים, מתאמץ להישאר אדיש.
"מה אתה רוצה?" סינן פרסי, הם ישבו בפגודה אדומה יפיפייה בסגנון יפני ושתו תה.
פרסי שתה תה. ארס שתה מהנקטר שלו.
החלק הזה בפארק שער הזהב שבו הם היו נקרא "גן התה היפני" והוא היה מעוצב בסגנון יפני ייחודי.
הפרחים, הנחלים, הגשרים, המפלים הקטנים, פסלי הבודהה (שארס הסתכל עליהם בעין לא יפה) והפגודות היפניות נועדו כולם בכדי להשרות על המטיילים אווירה של נחת, של רוגע ואהבה ואפילו שהמקום לא נועד באופן ספציפי לזוגות אוהבים או לרומנטיקה פרסי הרגיש שלחייו מאדימות נוכח טיולם המשותף באזור הזה. 
היה משהו בשקט הזה שקירב לבבות והביך אותו.
"בוא נדבר קצת על החוקים שלהם." אמר ארס, הוא גיחך קלות כשפרסי גלגל את עיניו.
"אין לך מה להתלונן אפס, אנחנו מבזבזים יום שלם בצורה לא בוגרת, אחראית או הגיונית רק בכדי לספק את הרצונות החמדניים שלך, אז כדי מאוד שכשאבקש- תתמסר אליי." ארס שלח את ידו וליטף את פניו של פרסי.
"מה שתגיד," פרסי התמתח, "רק תגיד כבר."
"אתה קורא לי חופר?"
"אתה רואה פה בור?"
בשנייה שאחרי כוס התה עפה מידו של פרסי וגבו נחבט ברצפת הפגודה כשארס ריתק אותו אליה וטיפס מעליו.
"אני לא סיימתי לשתות את התה שלי." פרסי דיבר בקול שהתאמץ כל כך להישמע שליו וארס התמוגג מהניסיונות של החצוי להיות כזה קשוח.
"כשאבקש, ואני אבקש, אתה תעשה כל דבר שארצה. מותר לי לבקש כל דבר שעולה על רוחי ואם הוא לא מוצא חן בעיניך אפשר לדון בזה, אבל ההחלטה הסופית היא שלי. אני יכול לבקש כל אחת משלושת המשאלות שלי מתי שאני רוצה, בכל רגע, ובכל סיטואציה, זה ברור לך נער ים?"
פרסי נעץ את עיניו הירוקות בתווי פניו החדים של ארס, חוקק כל זווית במוחו. הוא בלע את רוקו כשידיו של ארס שהחזיק בו התהדקו סביב מפרקי ידיו. האוויר ביניהם היה טעון בכל כך הרבה רגשות והבטחות שלא נאמרו, פרסי גילה איך בכל רגע הוא נשבה וקורס אל תוך העולם של האל הזה, נופל אל עומקי העיניים הבוערות באש הזאת שהוא לא יודע מה מחכה בסופה.
"בסדר." הוא הצליח להוציא לבסוף משפתיו.
"תשבע בנהר סטיקס." ארס חייך בממזריות.
"אני נשבע בנהר סטיקס." מלמל פרסי, משהו בתוכו אמר לו שהוא עושה טעות אבל אגנו של ארס שהחל להתחכך בשלו הסיח את דעתו.
רעם נשמע במרומים ופרסי ידע שעכשיו הוא לא יכול להתחמק מזה וכשהביט אל תוך עיניו של אל המלחמה הוא הבין שהוא גם לא רצה להתחמק מזה.
כן, ליבו עוד כאב ודימם מהצלקות אותם הותיר אפולו, אבל נראה שהלב עושה צעד חדש לפני המוח ולא מחכה שפרסי יבין.
האם הוא מתאהב בארס??
אל המלחמה רכן כלפיי מטה ולשונו החליקה החוצה בליקוק איטי, מגרה את חושיו של פרסי, מלטפת את תנוך אוזנו ואת קו הלסת.
פרסי בלע את רוקו וידיו נקמצו לאגרופים כששפתיו של ארס הגיעו אל עור צווארו הרגיש ונישקו בעדינות, לשונו ציירה עיגולים סביב הנקודה הרגישה ואז שיניו נשכו בה ושפתיו שבו ומצצו אותה.
פרסי גנח בשקט וזה היה הצליל המתוק שארס אהב כל כך לשמוע, הוא הרים את ראשו ונשק לשפתיו של החצוי.
"אם תמשיך ככה אני לא אהיה מסוגל לעצור בעצמי." נהם האל בשקט.
"אתה התחלת." פרסי נאנק, צמרמורת נעימה עברה בגופו כשארס הזיז את גופו בצורה כמעט לא מורגשת, כאילו אינו מתכוון לכך.
"ארס," פרסי השתדל כל כך להישמע לא מתחנן, "לא כאן, לא עכשיו."
ארס גנח בתסכול, הוא התרומם מעל החצוי ומשך אותו אחריו.
"אתה לא יודע כמה אתה מפתה פרסאוס ג'קסון, אני לא שבע ממך."
"תשלוט בעצמך." חיוך הפציע על שפתיו של פרסי, הוא בעצמו הרגיש שאם הוא לא היה עוצר את זה הוא היה קורע את הבגדים מגופו המפוסל של האל.
השניים התרוממו במתיחת איברים ויצאו מהפגודה, השמש כבר הייתה קצת אחרי מרכז השמיים ושטפה את הגן באור נעים.
הם שבו להתהלך בין הנחלים והצמחים הגבוהים, פרסי הסיר את נעליו והלך בתוך המים הרדודים. הם חלחלו בין אצבעותיו וציננו אותו בדיוק כמו שאהב.
"אתה יודע, מאז שיצאנו אל המסע הזה פקדו אותי כמה חלומות משונים." פרסי הרים את מבטו אל ארס שהלך לצד הנחל על השביל.
"ספר לי." השיב האל.
פרסי שתק ולאחר כמה רגעים הוא סיפר לארס את רצף חלומותיו על סמירנה הנסיכה שפיתתה והרתה מאביה.
בעוד הוא מספר פרסי ראה איך תווי פניו של ארס מתקשחים. הם עצרו במקומם.
"בפעם האחרונה שחלמתי עליהם האלה דמטר הופיעה לי בחלום, היא אמרה שהמלך הרג את שתיהן אבל זה לא היה נשמע לי אמין במיוחד." סיים פרסי, הוא עמד בתוך הנחל ונשא את מבטו אל ארס שעמד מולו על השביל.
"כי זה אכן לא סוף הסיפור." אמר ארס. עיניו קדחו במבטם את עיניי החצוי.
"אתה מכיר את הסיפור?" שאל פרסי אך כבר ידע את התשובה. 
"מכיר, ועכשיו אני גם מתחיל לחשוד לגבי החוטף של אפרודיטה, היית צריך לספר לי על זה קודם." השיב האל, הוא שלח את ידו אל פרסי כדי לעזור לו לצאת מהמים.
פרסי לקח את ידו של האל ואמר "כן אה? רק חבל שלא בדיוק הרגשתי בנוח לדבר על החלומות שלי עם אל שעד לא מזמן רצה לתלות את הראש שלי בחדר השינה שלו."
"אני עדיין חושב על זה לפעמים פרחח, רק שאולי לא אהרוג אותך בכדי לקשור אותך בחדר השינה שלי."
"חתיכת..."
"ששש... אני מרגיש שבכל רגע לא אוכל לעצור בעצמי יותר מלרצות ללמד אותך עוד קצת כבוד, אפס." ארס לא עזב את ידו של פרסי והחצוי בתגובה תפס בידו השנייה בצווארון חולצתו של האל ומשך אותו אליו לנשיקה עמוקה.
"אתה לא מפחיד אותי ארס."
"אני יודע."
וזה מה שארס אהב בו כל כך, פרסי לא פחד ממנו. הוא לא ראה בו יותר מפלצת כמו שידע שהוא מסוגל להיות. כשארס גרר את פרסי אל תוך המסע הזה הוא עשה זאת מסיבותיו וצרכיו האישיים, הוא ידע אז שפרסי שונא אותו אבל לא היה לו אכפת. זה לא שינה לו אז מה טיב היחסים ביניהם וגם לא היה אכפת לו מה פרסי חושב על זה.
המטרות שלו היו ברורות ואחת מהן כמובן הייתה להרחיק את פרסי מאפולו כמה שיותר. מה שארס לא תכנן היה שיתאהב בחצוי הזה.
כבר לא עניינו אותו כל מטרותיו הראשוניות, הוא רצה למצוא את
אפרודיטה, להרגיע את זעמו של הפייסטוס ויותר מכל- להישאר קרוב אל פרסי.
כאל, ארס לא חשש מהתחושות האלה, הוא התגאה בהם ורצה לבעול את פרסי בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. להתנות אהבה עם פרסי לא היה בשבילו רק תענוג פיזי, הוא רצה לתת לפרסי הכול. לפנק אותו ולאהוב אותו ולחבק אותו.
מתי זה קרה המהפך הזה? מתי הספיק ליבו האלוקי להיחלש כל כך ולפול בקסמו של הבחור הצעיר? ארס עוד לא הצליח להבין איך אפולו נתן לפרסי תחושה שהוא לא מספיק. בשביל ארס פרסי היה דיי והותר.
"אולי זה כי זאוס לקח ממני את הכוחות שלי ג'קסון ואני כבר לא חושב צלול, אבל כשאני מסתכל עלייך אני מרגיש את גופי בוער רק מהמחשבה על חום גופך." ארס השתמש בטון עמוק ועוצמתי ופרסי הרגיש איך הוא משתתק במקומו, ליבו הלם בחזהו.
"עושה לך את זה לדבר אליי מלוכלך ארס?" הוא השיב, מתחנן שהאל לא שומע את הלמות ליבו הפראיות.
"אם תשאר קרוב אליי פרסי," ארס חפן את פניו של פרסי בידיו, "כשנסיים עם המסע הזה אני מבטיח לאהוב אותך כמו שלא אהבו אותך מעולם."
"אז אל תפסיק לתת לי סיבות להישאר." פרסי בלע את רוקו.
פתאום הייתה לו תשובה.
כן, הוא מתחיל להתאהב בארס.

כשהשמש כבר החלה לשקוע השניים מצאו אגם קטן ונכנסו להתרחץ בו.
"אני מרגיש חזק מספיק לחמם את המים, רוצה שאנסה?" ארס חייך אל פרסי את חיוכו הזדוני משהו.
"באמת? איך זה הגיוני שאתה מתחזק? זאוס לא לקח ממך את הכוחות?" פרסי קפץ אל המים בלי גינונים מיותרים, הקור שלהם היה תענוג בשבילו.
כשהוציא את ראשו מהמים הוא ראה את ארס טובל את ידיו במי האגם, אחרי כמה רגעים פרסי הרגיש את טמפרטורת המים עולה והוא שחה ונשען על סלע שהיה שם, מתרפק גם על השינוי הזה.
ארס הסיר את בגדיו לחלוטין ופרסי השתעל במבוכה.
לא הייתה בארס שום בושה להסתובב כשאבריו בחוץ, הוא היה כל כך גאה בקימורי גופו, בשרירים, בצבע עורו שנצץ לאורה הדועך של השמש.
"אני לא בטוח באמת שמותר לנו לשחות פה." פרסי מלמל, מסיט את מבטו מגופו של האל שנכנס גם הוא אל האגם.
"הרחקתי מכאן כל תייר או עובד במרחק שני קילומטרים לפחות, הם לא יתקרבו לכאן." השיב ארס, הוא צלל ואחרי רגע התרומם, שיערו הקצר נוצץ בטיפות מים שנצצו והבריקו גם על גופו הבהיר ונוקשה כמו שיש.
השמיים החשיכו סביבם במהירות וארס שחה באיטיות אל פרסי שנלכד בינו לבין הסלע.
"א-אתה באמת הולך ומתחזק." פרסי גמגם, מחפש מפלט. ארס התקדם אליו בחיוך שחצני.
"אולי זאוס משחרר לי קצת כוח." המה ארס, הוא היה עכשיו קרוב מספיק בשביל לתפוס את פרסי בכתפיו, המים עטפו אותם מכל עבר ושפתיו של פרסי הבריקו מהרטיבות הזאת. ארס הרגיש איך גופו מתקשח מתחת לפניי המים.
פרסי יכול היה להפעיל את כוחו ולהדוף ממנו את האל בכל רגע, במיוחד במגרש הביתי שלו כאן בתוך המים, אפילו שאלו לא היו מי ים. אבל חיכוך מעורר באזור חלציו השכיח כל מחשבה מליבו, וואו כמה שארס היה קשה שם למטה...
פרסי רצה להרגיש אותו כל כך.
ארס הצמיד את פרסי אל הסלע ונהימה שקטה נפלטה מפיו כשפרסי כרך את רגליו סביב מותניו מתחת למים. ידיו של החצוי תפסו בצווארו של האל וארס דחף את עצמו כנגד פרסי, יוצר חיכוך גדול יותר ומוציא מפרסי גניחה.
"אתה רוצה שאכנס אליך?" ארס גנח אל תוך אוזנו של פרסי, מותיר בו צמרמורות.
"כן." קולו של פרסי היה חנוק, ידיו התהדקו סביב צווארו של האל, הוא התאפק כל כך לא לנעוץ את עצמו על האיבר הגדול הזה שגירה את אבריו הרגישים מתחת למים.
ארס גיחך בשקט ואז נישק את פרסי על שפתיו, לשונו מחליקה פנימה וזוכה למציצה חזקה.
פרסי טרף את לשונו של האל וארס לא נשאר חייב ונישק אותו בכוח בעצמו.
המים החמים סביבם קפצו והרטיבו את שפתיהם, גופיהם נלחצו זה אל זה ונעו בקצב פראי עד שארס לא יכול היה להתאפק יותר, הוא שלח את ידיו מתחת לפניי המים וקרע את בד תחתוניו של החצוי, חופן את ישבנו של פרסי, מפסק אותו.
"אני נכנס." הוא אמר בקול גרוני.
פרסי נשך את כתפו של האל בציפייה, התרגשות הלכה ונבנתה בתוכו.
ברגע שאחרי רעש נשמע מאחורי השיחים שהקיפו את האגם ופרסי דחף את ארס ממנו באינסטינקטיביות.
צללית כהה וגבוהה יצאה לעברם, באורו הראשון של הירח פרסי הצליח לראות כנפיים גדולות מתקפלות לאחור.
"אני מפריע?"
גל אנרגיה מילא את האוויר סביבם. פרסי הכיר את הכוח הזה וגם הקול השקט והעוצמתי היה נשמע לו מוכר.
"לעזאזל, כמובן שאתה מפריע." אמר ארס, כעס מילא את קולו העמוק, המים סביבם התחממו עוד קצת.
"הרבה זמן לא נפגשנו ארס." אמרה הדמות, היא פסעה לעבר האגם ופרסי ראה ניצוץ אדום של עיניים.
"בהחלט הרבה זמן, ארוס."

ארס יצא מהאגם במלוא הדרו וארוס מצידו לא מצמץ אפילו נוכח העירום של אל המלחמה.
לעומת ארס, פרסי ממש לא התכוון לצאת עירום מהאגם. ארס זרק לעברו תחתונים חדשים בזמן שהתלבש וסינן קללות אל כיוונו של ארוס שהעמיד פנים שאינו שומע.
פרסי השתמש בכוחותיו בכדי לגרום למים לא להרטיב אותו והתלבש בתוך האגם, הוא יצא יבש מהמים והתלבש בשאר בגדיו.
"היית חייב להגיע דווקא עכשיו?" שאל ארס בכעס, פרסי חשב שהוא מדמיין גוון קל של דאגה בקולו של האל.
"לא באתי בשבילך ארס." אמר אל האהבה, הוא פנה אל פרסי והושיט את ידו קדימה ללחיצה.
"אני הוא ארוס, אל האהבה, רבים מזהים אותי בשמי הרומאי- קופידון."
פרסי לקח את ידו של ארוס בחשש קל, מודע לעיניו של ארס שעקבו אחרי תנועתו.
כשנגעה כף ידו של פרסי בידו של ארוס האנרגיה סביבם התנקזה אל המגע האחד הזה ופרסי הרגיש גלים של רגשות בוערים מטלטלים את גופו.
הוא רצה להתרסק בבכי ובצחוק, הוא רצה למות ולחיות ולרקוד ולשיר ועוד אלפי תחושות שתקפו אותו בבת אחת. הוא משך את ידו בבהלה.
"ארוס..." ארס נהם בשקט, כועס.
נחיריו של ארוס התרחבו כשנשם לתוכו את ניחוחו של פרסי.
"חצוי מקסים שלי." הוא אמר, עיניו האדומות-אפלות נוצצות ברוך, הוא חייך חיוך יפיפה ועדין וכנפיו הענקיות רפרפו קלות מאחוריו.
הוא היה כל כך יפה שלרגע נעתקו המילים מפיו של פרסי.
פרסי זכר רק עוד פעם אחת שהרגיש ככה מסוחרר וזו הייתה הפעם ההיא בה פגש את אפרודיטה.
"למה באת?" שאל פרסי, הוא ניסה להתמקד בארס לצידו כדי לצאת מהטראנס בו שקע וזה פעל נהדר, ארס נסך בו חוזק ובטחון.
"מכמה סיבות חצוי שלי, אני רוצה שתכיר אותי ואני גם רוצה לספר לך כמה דברים שאתה צריך לדעת לפני שתמשיך במסע שלך למצוא את אפרודיטה." אמר ארוס בנועם.
פרסי בחן אותו במבטו. ארוס היה נראה כמו שזכר אותו מחלומו אפילו שנדמה היה שעבר נצח מאז חלם אותו.
הוא עדיין לבש חולצה לבנה פשוטה וג'ינס קרוע, הפעם שחור, שיערו השחור נפל על פניו בחינניות ועיניו האדומות כדם הבריקו לאור הירח. אשפת חצים הייתה מוכתפת לגופו וכמו בחלום ההוא גם כעת הקשת הייתה נעדרת.
כנפיו הצחורות הענקיות היו סגורות מאחורי גבו והאנרגיה הסתחררה סביבו בגלים.
"למה שלא תשמור את מה שיש לך להגיד לסוף המסע הזה?" שאל ארס, לא היה ניתן יותר לטעות בכעסו, הוא ממש ממש לא רצה את נוכחותו של ארוס ולפרסי הייתה תחושה שזה לא רק בגלל שאל האהבה עצר אותם באמצע.
"פרסי צריך לדעת עכשיו, אחרת הוא לא יוכל להמשיך את המסע הזה." ארוס התעקש.
פרסי הפנה את מבטו אל ארס. הוא שתק לרגע ואז אמר "אני רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד."
"בסדר." קולו של ארס היה יבש כשהשיב, צל חלף בפניו.
"אבל אחרי שתשמע אותו, תן לי להסביר."
פרסי התבלבל, להסביר? מה? הוא לא הצליח להבין עדיין מול מה הוא מתמודד.
"פרסי יקירי," ארוס שוב הושיט את ידו, "תתלווה אליי?"
פרסי היסס, הוא פחד לחוות שוב את גל הרגשות המזעזע ההוא, בזווית עינו הוא ראה את ארס קומץ את אגרופיו.
לבסוף פרסי אזר אומץ ותפס בכף ידו של ארוס.
פרסי הרגיש שהאדמה נשמטת לו מתחת לרגליים.
העולם סביבו הסתחרר במהירות ונעלם.

כשהקרקע התייצבה תחת רגליו פרסי פקח את עיניו והסתנוור משמש צהריים.
מבולבל, הלא הלילה כבר ירד, הוא הפנה את מבטו וגילה שהוא לבד.
פרסי הביט סביבו, המקום אליו הגיע היה נטוש ואפל.
הקרקע הייתה זרועה בדברים שנראו כמו מתנות שנשכחו, במכתבים, קופסאות תכשיטים, טבעות, ורדים נבולים ועוד.
הוא שמע קולות בוקעים מחופת צמחים לא רחוק ממנו ושלף את אנקלוסמוס, הולך בעקבות הקולות.
"לא ראיתי אהבה כזאת כבר מאות שנים." היה זה קולו של ארוס ופרסי המבולבל נכנס אל חופת הצמחים ואכן, ארוס עמד בפנים ודיבר אל האישה היפה ביותר שפרסי ראה מימו. הוא זיהה את אפרודיטה.
"אחח ארוס יקירי, אני כל כך אוהבת את הסבל הטהור הזה שהלב הקטן שלו סובל רק כדי להיות לצידו עוד קצת." קולה של אפרודיטה ערפל את חושיו של פרסי אפילו שידע שהוא מסתכל על זיכרון. לא היה לזה הסבר אחר, ארוס אמור להיות עכשיו בגן התה היפני איתו ועם ארס ואפרודיטה נחטפה, כנראה ארוס משך אותו לתוך זיכרון שלו.
"בואי נברך אותו." אמר ארוס, אדום עיניו נוצץ.
שניהם הביטו אל תוך גיגית רחבה מלאה במים, פרסי ראה בה תזוזה אבל לא הצליח להבין על מה הם מסתכלים, הוא התקרב.
"אני רוצה לירות בו חץ, אני רוצה שכל אדם שהוא איי פעם יתאהב בו יהפוך לחזק יותר, לעוצמתי אפילו." אמר ארוס, הוא שלף חץ מאשפת החצים שלו והושיט את ידו קדימה. קשת גדולה ושחורה התהוותה בכף ידו עד שהתגשמה לחלוטין וארוס אחז בה.
"זו מתת מדהימה." אפרודיטה מחאה כף.
פרסי נזכר בחלומו על אפולו וארוס. גם הם דיברו על מתת, אפולו אמר שהוא יודע שארוס העניק לאיזשהו נער מתת מסוימת ושהוא לא התכוון לנצל אותו בשל כך אבל ארוס אמר לו שהוא לא ייקח את המתת הזו בחזרה.
הבנה החלה מתגבשת בליבו של פרסי ובעקבותיה חרדה גדלה וגוברת.
ארוס מהזיכרון הצמיד את ראש החץ אל שפתיו ונישק אותו, החץ שינה את צבעו לכחול.
"הוא אכן בחור מהפנט, דרכו להתאהב ולהתמסר לרגשותיו מעוררת השראה" אמרה אפרודיטה, היא טבלה את אצבעה במים וציירה בהם עיגול, אור בהיר קרן מהגיגית.
ארוס פרס את כנפיו וכיוון את החץ אל תוך המים.
פרסי התקרב בחשש, הוא הביט אל המים וראה את מה שפחד כל כך לראות.
חיצו של ארוס נורה וביקע את המים הזוהרים, ננעץ הישר בליבה של הדמות הקטנה שהשתקפה בה ושבה הביטו האלים ועתה גם פרסי.
זה היה מוזר כל כך, לראות את עצמו בקטן קורס על רחבת מגרש האימונים במחנה, החצוי שאותו אימן צועק בבהלה לעזרה וכירון קטן דוהר לכיוונו ותומך בו לעמידה.
פרסי זכר את היום הזה כאילו היה אתמול, "התייבשות." אמרו לו החצויים המרפאים מביתן אפולו אבל פרסי הסתובב יומיים עם לחץ נוראי בבית החזה.
אז זה הסיפור? זה למה אפולו התעקש כל כך להשאיר אותו קרוב אליו? כי הוא ידע שפרסי מאוהב בו ושזה הופך אותו לחזק יותר?
פרסי כשל לאחור אבל הוא לא הספיק לעכל את המידע החדש וכבר הרקע סביבו התערבל והשתנה.
עתה פרסי מצא את עצמו בבית קפה מפואר בצורה מוגזמת אך ריק לחלוטין מלבד מספר מלצרים לבושים שחור ושולחן גדול עשוי זהב שאליו ישבו שתי דמויות מוכרות.
פרסי התקרב כדי לשמוע על מה ארס ואפרודיטה של הזיכרון הזה מדברים, ליבו השתולל בחזהו, מה הוא עומד לשמוע עכשיו?
"אתה זוכר את פרסאוס ג'קסון ארס יקירי?" אפרודיטה היפיפייה אנפפה בקולה הנעים, היא החזיקה כוס גבוהה מלאה נקטר שצבעו זהוב.
"למה את מזכירה את הפרחח הנוראי הזה דווקא עכשיו?" ארס ישב ברגליים מסוכלות, עיניו מכוסות במשקפי שמש כהים ולגופו מעיל העור השחור שלו, הוא נשען בנוחות על הכיסא שלו.
"סתם חשבתי שיעניין אותך לשמוע קצת רכילות." אפרודיטה שרבבה את שפתיה החוצה בפיתוי.
ארס נאנח ושינה תנוחה, נשען קדימה אל השולחן ואוסף בידיו את אחת מידיה של האלה המדהימה.
"אני מקשיב." הוא אמר.
פרסי הרגיש צביטה חזקה בליבו, 'בבקשה לא...' הוא התחנן 'בבקשה שהוא לא ידע...'
אפרודיטה נראתה כל כך מרוצה כשדיברה.
"בחודשים האחרונים הוא פיתח קשר עם אפולו, היית מאמין? הוא התאהב בפרפר הזה, אחח ארס אם היית מצליח להרגיש כמוני את האהבה הנפלאה הזאת. בדיוק כמו שאני אוהבת! אפולו פוקד אותו או מזמין אותו מידי לילה, לא נאמן לו ולא מתעניין במצב רוחו וג'קסון המתוק לא מצליח לסרב לו ורק הולך ומתאהב בו יותר ויותר. איזו מסירות! איזו אהבה!" כשדיברה עיניה נצצו ועור גופה קיבל זוהר ורדרד ומתוק שהפנט את כל המלצרים שהסתובבו סביבם.
"אהא." ענה ארס ביובש, לא מתעניין בעליל.
"זה לא החלק הכי טוב יקירי, אתה צריך לראות איך ארוס הגיב לזה, הוא מעריץ שרוף. הוא נתן לנער מתת."
ליבו של פרסי שקע בקרבו, הוא רעד והתאמץ להמשיך לעמוד.
ארס מהזיכרון הזדקף פתאום בעניין, "איזו מתת...?" הוא שאל.
אפרודיטה התרגשה לראות את אל המלחמה מתעניין ושפכה בפניו.
"לנער יש יכולת לחזק ולהעצים כל אחד שבו יתאהב, תאר לעצמך, לא שמת לב כמה אפולו זוהר לאחרונה? כלומר, יותר מבדרך כלל."
ארס טפח על סנטרו באצבעותיו כרוקם בראשו רעיון.
"אי אפשר לתת לאפולו המטופש הזה כל כך הרבה כוח, את אמורה לדעת את זה אפרודיטה." הוא אמר, קולו רווי בקנאה.
"זו המתת יקירי, לא אני בוחרת בשביל פרסאוס במי להתאהב." ריסיה הכהים רפרפו באושר.
"הוא פשוט צריך להתרחק ממנו קצת, אני עוד אמצא הזדמנות." מלמל ארס, אפרודיטה כבר לא הקשיבה לו אבל פרסי שמע.
הוא שמע וכל כך התחרט על כך. הוא הרגיש נגוע ונבגד.
אפולו שיחק בו אפילו גרוע יותר ממה שהוא כבר חשב.
וארס...
העולם סביבו קרס ופרסי מצא את עצמו על ברכיו בגן התה היפני, ארוס מולו בכנפיים פרוסות לצדדים וארס לצידו.
"תן לי להסביר." אמר ארס.
פרסי התעלם ממנו, הוא הרים את עיניו אל עבר אל האהבה שעמד מולו וליבו של ארס התרסק כשראה נצנוץ של דמעה על לחיו של החצוי.
פרסי החזק והעמיד והגיבור שלו... נשבר? בגללו.
"ארוס." קולו של פרסי היה יציב ולא הסגיר את רגשותיו, עיניו כן.
"קח את זה ממני. קח את זה בחזרה." הוא התחנן.
"אני מצטער חצוי שלי." ארוס הביט בפרסי במבטו האדום.
"ארוס אני מתחנן." פרסי נחנק, "קח את זה, קח את זה ממני!!" צעקתו פילחה את האוויר, ידו אחזה בחזהו, ליבו כאב כל כך.
פתאום הכול נהיה לו ברור, אפולו שדאג להשאיר אותו קרוב כל הזמן, שהשאיר את המחוות הקטנות האלה כדי שפרסי לא יוותר על רגשותיו.
ארס שהתעקש כל כך לקחת אותו איתו אל המסע המטופש הזה, רק מחפש הזדמנות להרחיק אותו.
זו גם הסיבה שארס הלך והתחזק, פרסי התאהב בו, הוא עשה את הטעות המזעזעת הזאת והתאהב באל הנוראי הזה שהיה לא פחות מנוול מאפולו.
"פרסי, הבטחת לתת לי להסביר." ארס שלח אליו את ידו, הוא רצה להגיד לפרסי שזה לא זה, שלא אכפת לו יותר מהמתת המטופשת או מאפולו או מהכוח האבוד שלו. אכפת לו רק מפרסי, הוא רוצה את פרסי כי הוא באמת אוהב אותו. הוא לא יכול היה לסבול לראות אותו מתפרק בגללו.
"אל תגע בי." פרסי קם על רגליו והתרחק. כל כך כאב לו. כל כך.
איזו מפלה, בושה. איך הוא נתן לעצמו להגיע למקום הזה ולא פעם אחת, פעמיים.
"הליוס נמצא במפרצים של סן רפאל, זה לא מאוד רחוק מכאן. אקח אותך מחר עם שחר אם תבקש ממני." אמר ארוס, חוקר את פרסי במבטו.
פרסי לקח נשימה עמוקה וחשב על המסע הזה. הוא יסיים אותו, ולו רק בשביל לא לשוב ריקם. אפילו שכבר גם ככה הרגיש ריקני מאיי פעם.
"אני אבוא איתך." הוא אמר בשקט, מדבר אל ארוס אך מבטו לא סר ולו לרגע מפניו של ארס.
"לא. תשאר איתי." ארס אמר בתקיפות.
"אתה שומע את עצמך?!" פרסי לא הצליח לשלוט יותר בכעסו, בכאבו.
"דרכנו לא תפרד עד שלא תשמע את מה שיש לי להגיד, אנחנו נסיים את המסע הזה ביחד, ואז, אם תרצה, נפרד." ארס התעקש.
"אני לא רוצה לשמוע מילה ממה שיש לך להגיד." סינן פרסי בכעס.
"אתה תסיים איתי את המסע הזה, זו המשאלה הראשונה שלי." השיב ארס בקרירות.
פרסי פתח את פיו בכדי להשיב ואז סגר אותו בתרעומת.
"נפגש בבוקר." הוא מלמל וסב על עקביו, מותיר את שני האלים מאחוריו ונעלם אל תוך השיחים הגבוהים.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא