מכתבים לאף אחד

11

הארי התעורר בחשכה לצליל רפרוף ונקישה. לקח לו רגע להיזכר שהמיטה הגדולה והרכה בה הוא שוכב שוכנת בהוגוורטס. משוכנע שהוא חלם את הרעש המוזר, הוא תכנן לחזור לישון, לפחות עד שהשמש תזרח, אך ברגע שהוא עצם את עניו הצליל נשמע שוב, מלווה בהמייה חייתית.

הוא הזדקף במיטתו באחת והדליק את המנורה שלצד המיטה. לאחר מכן הוא גשש אחר משקפיו והרכיב אותם כדי לוודא שמה שהוא רואה באמת נכון; חדר השינה שלו היה מלא מפה לפה בחפצים שלא היו שם כשהוא הלך לישון.

הוא קם מהמיטה כדי לבחון את החפצים, ובמהרה הוא הבין שזו בעצם ערימה ענקית של מתנות. היו שם עשרות קופסאות עטופות ניירות עטיפה ססגוניים וסרטים מבריקים, לפחות תריסר קופסאות שוקולדים וממתקים אחרים, עשר גלימות קוסמים מהודרות תלויות על קולבים, שבע בקבוקי וויסקי ויין, חמישה שעוני יד כסופים וזהובים שלא אמרו את השעה, ארבעה טלסקופים כסופים מעוטרים אבני חן, שלוש קדרות עשויות זהב, שני שקים מלאים מכתבים וכלוב אחד שהכיל תנשמת לבנה כשלג שרפרפה בכנפייה ונקשה במקורה.

הוא ניגש היישר אל הכלוב ופתח אותו. הציפור התעופפה מתוכו מייד אל ראש ארון הבגדים, שם היא מתחה את כנפייה והמתה לעברו בהכרת תודה. אז הוא חזר לבחון את ערימת המתנות בחוסר שביעות רצון. הוא ידע שזה אמור לגרום לו להרגיש לפחות קצת טוב, אבל זה בעיקר גרם לו להרגיש מחולל ומעט כועס.

הוא פתח כמה מהמכתבים ששלחו לו אך לא קרא אף אחד מהם עד הסוף. זה הרגיש לא נכון לקבל מכתבי מעריצים מאנשים שלא הכיר, שהעריצו אותו על משהו שהוא לא זכר שעשה, ולא ידעו דבר על ההישגים שהשיג בחיו ועל הקשיים עליהם התגבר כנגד כל הסיכויים.

קול רשרוש חזק הסיח את דעתו ממכתבה של מכשפה מוולש שחתמה את דבריה בסימן נשיקה מאודם אדום. עכברוש אפור נבר באחת מקופסאות הממתקים וכרסם את העטיפות ברעב גדול.

"צא משם," הארי מלמל ונופף לעברו במכתב המבושם. העכברוש נס על נפשו, חמק ממקורה של התנשמת שהסתערה עליו מראש הארון ונעלם ללא זכר. זה לא שהייתה להארי סלידה מעכברושים – היו הרבה כאלה ברחובות לונדון – הוא פשוט לא ציפה למצוא אותם בטירה הנקייה והמטופחת הזו.

"את רעבה?" הוא שאל את התנשמת, שהתמקמה על הקרש שלמרגלות מיטתו ונקשה במקורה בחוסר שביעות רצון לאחר היעלמותו של הטרף שלה.

הארי חיטט בערימת המתנות, מצא קופסא של חטיפים לינשופים ותנשמות והניח כמה חתיכות לידה. היא אכלה אותם בהנאה ואז הבהילה אותו מעט כשהתעופפה לעברו; היא נחתה על כתפו ברכות מפתיעה וכרסמה את אוזנו בחיבה.

"בסדר, בסדר," הוא אמר לה, משתדל להתעלם מתחושת הדגדוג הנעימה, והיא התעופפה בחזרה אל הכלוב שלה, שם היא טמנה את ראשה תחת כנפה ונרדמה. רק אז הארי הבחין שאור ראשון של שחר החל לזרוח בחלון חדרו.

הוא היה יכול לחזור לישון עד שהיום יתחיל, אבל מצד שני, זו הייתה הזדמנות פז לסייר בטירה בלי שאף אחד יציק לו. הוא התעלם מגלימות הקוסמים המפוארות ולבש את החליפה שלו, מתעטף במעיל, צעיף וכפפות שמישהו השאיר עבורו בחדר השני, לקח את השרביט החדש שלו ואת המפה של הטירה ויצא מחדרו.

"אני נשבע בזאת חגיגית ש... אני מחפש צרות," הוא לחש וכיוון את שרביטו אל המפה, מרגיש מעט טיפשי, אך הקלף המכושף ציית לו בכל זאת ופרש לפניו את מפת הטירה. מייד הוא הבחין בנקודה שנשאה את שמו ובכמה שמות נוספים בחדרים הסמוכים. מעט בהמשך המסדרון הנקודה עם השם 'הרמיוני גריינג'ר' ניצבה בחדרה ללא ניע.

הוא צעד במסדרונות ללא מטרה במשך זמן מה, בוחן בעניין את הדמויות בציורי השמן, שעדיין ישנו או רק החלו להתעורר. מידי פעם הוא הסתכל במפה כדי לראות שאף אחד לא מתקרב.

פעם אחת הוא הבחין בשם 'הלנה רייבנקלו' מתקרב לעברו, אז הוא הסתתר מאחורי חליפת שיריון כבדה וצפה בדמות נשית כסופה – שבהיעדר הסבר אחר בהחלט הייתה יכולה להיות רוח רפאים – חולפת על פניו בריחוף מבלי להבחין בו.

כשהיא נעלמה מהעין הוא יצא ממחבואו, הסתכל במפה שוב והסתובב בחדות להסתכל מאחוריוף בדיוק מאחורי השם 'הארי פוטר' ניצבה נקודה עם השם 'פיטר פיטגרו'. אבל לא היה שם אף אחד, גם כשהוא הסתכל מאחורי חליפת השיריון הקרובה. כשהוא הסתכל במפה שוב השם הזר נעלם.

חש מעט מעורער, הארי החליט שאולי יש תקלה במפה ושיעשה לו טוב לצאת קצת מהטירה. בחוץ שרר בוקר חורפי קריר, השמש בדיוק החלה לטפס מעל צמרות העצים שביער, והאוויר הרענן והקר סייע לו לשכוח מהחוויה המשונה.

הוא טייל בשבילים המכוסים כפור פריך שהקיפו את הקיר החיצוני של הטירה והובילו אותו אל מקבץ של חממות – הוא הצמיד את אפו אל הזכוכיות המכוסות אדים כדי לבחון את הצמחים המוזרים שגדלו בפנים – ואז חזר לעבר הטירה במעלה מדרגות חצובות, משקיף אל הבקתה בה הוא ביקר עם הרמיוני ביום שלפני ואל עץ ערבה מסוקס שענפיו התנוענעו בעוז למרות שהרוח לא הייתה כל כך חזקה.

הוא חזר אל חצר מרוצפת אבן מוקפת קשתות עמודים מכוסים צמח מטפס, והבחין בשני אנשים שעמדו באכסדרה לבושים גלימות עבות ונראו שקועים בשיחה מתוחה. הוא חמק הצידה לפני שהם הספיקו להבחין בו והציץ במפה. השמות 'רמוס לופין' ו-'סוורוס סנייפ' הופיעו עליה, ונראה שהם היחידים באיזור. הוא התכונן לחמוק משם מבלי לעורר את חשדנותם של השניים, אך לפני שהתרחק שיחתם הגיעה לאוזניו.

אחד אנשים, בעל קול עמוק וחמור סבר, אמר, "אתה תדאג לתת לי את הקול שלך בישיבה הקרובה, לופין. אתה הרי לא רוצה שהסוד הקטן שלך יגיע לאוזני התלמידים..."

הארי יצא ממחבואו וצעד לעבר השניים בביטחון. הם השתתקו באחת ובהו בו במתיחות. אחד מהם היה בעל שיער שחור חלק, פנים צרות וצהבהבות ואף מעוקל וגדול במיוחד. השני היה איש רזה עם שיער אפור וצלקת גדולה ודקיקה שחצתה את פניו.

"שלום," הארי אמר, בוחן את השניים. "הכל פה בסדר?"

האיש עם האף המעוקל השמיע קול של קוצר רוח והלך משם, גלימתו השחורה מתבדרת אחריו. האיש השני חייך אל הארי חיוך מנומס ועצבני.

"רמוס לופין," הוא הציג את עצמו. היה לו קול נעים ורך, מה שהבהיר שהוא לא היה האדם שהארי שמע מפזר איומים.

"הארי פוטר," הארי השיב ולחץ את ידו של לופין.

"אני יודע," לופין אמר. הארי לא טרח לשאול אותו איך. "נעים להכיר אותך סוף- סוף, הארי."

"הוא מנסה לסחוט אותך?" הוא שאל אותו ישירות, מחווה לכיוון אליו האיש השני הלך.

"לא, לא," לופין אמר מייד, מעט יותר מידי בסלחנות. "יצא לסוורוס שם של אדם לא נעים, אבל הלב שלו במקום הנכון."

"בסדר," הארי השיב, לא מעיר על כך שהוא שמע בדיוק מה סנייפ אמר לו, ושזה בהחלט נשמע כמו סחיטה. "אתה מורה פה?"

"כן... אני מלמד התגוננות מפני כוחות האופל," לופין אמר, נשמע שמח לשנות נושא.

"זה נשמע כמו משהו שיהיה מאד שימושי בשבילי."

"זה נכון. אנחנו הולכים לבלות הרבה זמן ביחד," לופין אמר, ומשום מה נראה מעט מוטרד מכך. "הרמיוני קבעה את השיעור הראשון שלנו היום אחר הצהריים."

הם חזרו אל הטירה ביחד. לפי הריחות שהגיעו לאפו של הארי ברגע שהם צעדו לתוך אולם הכניסה החמים הוא הבין שארוחת הבוקר התחילה, והתחיל להבין שהוא רעב. אך הם לא הספיקו לעשות יותר מכמה צעדים לעבר הדלת ממנה בקעו הניחוחות לפני שהרמיוני חסמה את דרכם. הארי כבר הספיק להכיר היטב את המבט הכועס הזה שלה.

"איפה היית?"

"בוקר טוב גם לך."

"תסלחו לי," לופין אמר וחמק במעלה מדרגות השיש הגדולות שבהמשך האולם. הארי לא חשב שיש לאיש כוונות רעות כל שהן, אבל הוא לא יכול היה שלא לתהות על איזה סוד נורא הוא שומר.

"אתה לא יכול פשוט לצאת לשוטט בלי השגחה," הרמיוני נזפה בו.

"אני יכול ואני צריך," הארי החזיר, כבר לא מתרגש מהשתלטנות שלה. "אמרת שאני לא אסיר פה, זה אומר שאני יכול לצאת למתוח את הרגליים אם אני רוצה. חוץ מזה שזה לא כאילו שוולדמורט או איזה אוכל מוות יארוב לי בשטחי בית הספר – זאת הסיבה שהבאת אותי לפה מלכתחילה."

הרמיוני לא נראתה כאילו היא רוצה לקבל את הטיעונים שלו, אבל לבסוף אמרה, "בסדר. רק אל תתקרב אל היער האסור, ההגנות שם יותר חלשות מאשר באיזור הטירה."

"יופי. עכשיו אפשר להיכנס? אני מת לכוס קפה."

הם נכנסו אל האולם בו הוגשה ארוחת הבוקר, האולם עם ארבעת השולחנות הארוכים, ובמהרה הארי התחרט שכל כך רצה ללכת לשם. כמעט מאה תלמידים ישבו ליד השולחנות וכולם עצרו מעיסוקיהם כדי לבהות בו ולהסב את תשומת הלב של חבריהם אל נוכחותו. כמה מהם אפילו הצביעו עליו בגלוי והתלחששו בקול.

"זה באמת הוא?"

"כן, אני יכול לראות את הצלקת שלו!"

"ואוו, זה הארי פוטר!"

בשולחן סמוך ישבו חבורה של נערות בנות שש עשרה או שבע עשרה שצחקקו ונופפו לעברו בפלרטטנות. הוא קרץ לעברן וקפץ בכאב כשהרמיוני תקעה לו מרפק בצלעות.

"אנחנו נמצאים בבית ספר," היא נזפה בו בחומרה. "קיוויתי שאני לא אצטרך להבהיר לך שמצופה ממך להתנהג בצורה נאותה."

"לא התכוונתי לעשות שום דבר," הארי החזיר, קצת מופתע שהיא באמת חושבת שהוא כזה. "כולם מסתכלים עלי כאילו אני מופע בקרקס, איך עוד אני אמור להתנהג?"

הרמיוני הביטה לעברו בקמצוץ של חמלה אך לא אמרה דבר.

הם התיישבו בשולחן שבקצה האולם, שם הרמיוני הציגה אותו בפני כמה מהמורים, שנראו נרגשים לראות אותו אך הסתירו את ההתלהבות שלהם מעט טוב יותר מהתלמידים. הקוסם עם האף המעוקל ישב בכיסא בקצה השולחן ולא הרים את מבטו כשהרמיוני הציגה אותו בפני הארי.

"הארי, זה פרופסור סנייפ, הוא מלמד שיקויים," הרמיוני אמרה.

"כבר נפגשנו," הארי העיר בחיוך וזכה למבט אלכסוני קר מעניו השחורות של סנייפ. הוא היה חייב להודות שזה מרענן לפגוש מישהו שלא נראה כאילו הוא עומד לעשות במכנסיים מרוב התרגשות לראות אותו.

הוא מזג לעצמו כוס של קפה מהביל אבל לא הספיק לקחת יותר מלגימה אחת לפני שהרמיוני דחפה פיסת קלף תחת עפו.

"מה זה?" הוא שאל, בוחן את הטבלה הסדורה והעמוסה שעל הקלף. היא הכילה הערות כגון 'שיעור לחשים עם פרופסור פליטיק' ו-'שינוי צורה עם פרופסור מקגונגל'. ברוב המשבצות היה רשום 'לימוד עצמאי' או 'שיעור עזר עם הרמיוני'.

"מערכת השעות השבועית שלך," הרמיוני השיבה, מורחת חמאה על טוסט.

"אני לא מפחד מקצת עבודה, אבל למה אני צריך ללמוד את כל הדברים האלה? מה שחשוב זה שאני אלמד איך לא להיהרג על ידי וולדמורט, לא?"

המורה שישבה ליד הארי הפילה את המזלג שלה על הרצפה בציוץ לחוץ.

"חשוב מאד שתלמד להגן על עצמך, אבל אם אתה הולך להיות קוסם מן השורה אתה צריך לקבל השכלה של קוסם," הרמיוני הסבירה. "אנחנו נתחיל עם התחומים הבסיסיים והעיקריים ובהמשך נתקדם אל תחומים אחרים."

"בסדר," הארי אמר, מתלבט האם הוא צריך להעיר משהו או להודות לה על כך שהיא לא מתייחסת אליו כמו כלי או נשק שכל שימושו הוא לחסל את וולדמורט.

שיחתם נקטעה על ידי להקת ינשופים שהתעופפה לתוך האולם והחלה לפזר מעטפות ועיתונים על השולחנות. אחד הינשופים נחת מול הרמיוני והיא הכניסה מטבע קטן אל הנרתיק שסביב צווארו לפני שלקחה ממנו עיתון מגולגל.

"כמובן שריטה סקיטר כבר פרסמה כתבה שלמה על זה שאתה בהוגוורטס," היא אמרה לאחר שבחנה את עמוד השער. "מעבר לזה הכל שקט. אולי יותר מידי שקט."

אחרי ארוחת הבוקר הם חזרו ביחד אל החדר שלו, שכן הבוקר היה מוקדש ל-'שיעור עזר עם הרמיוני'. היא שלפה מכיסה קופסאת גפרורים ומייד הם החלו במלאכה של הפיכת גפרור למחט. הארי ציפה שהמשימה תהיה קשה בצורה שלא תתואר, אך לאחר כשעתיים ותריסר גפרורים שעלו באש בכל פעם שהוא כיוון אליהם את שרביטו הוא הצליח להפוך את אחד הגפרורים לדוקרני, אפילו שהוא עדיין נראה כמו גפרור.

"תמשיך להתאמן ובערב תראה לי איך התקדמת. יש לי כמה דברים לטפל בהם,"  הרמיוני אמרה לו בזמן שהוא המשיך לנסות לשנות את צורתו של הגפרור, ושמח שלפחות הוא הצליח להפסיק לפצוץ אותו כל פעם.

"מה בעצם התפקיד שלך בהוגוורטס? את מורה?" הארי שאל אותה, מבין שהוא לא ממש יודע מה העבודה שלה.

"לא בדיוק. לפעמים אני משמשת המורה מחליפה, אבל התפקיד העיקרי שלי הוא לסייע לילדי מוגלגים. חוץ מזה אני גם הממונה על האבטחה."

הארי פלט שריקה של התרשמות לפני ששיחתם נקטעה על ידי רעש חזק מחדר השינה.

"מה לעזאזל...?"

הם מיהרו אל החדר וראו את התנשמת הלבנה עושה שמות בערימת המתנות שעמדה באמצע החלל תוך כדי מרדף אחרי העכברוש מהבוקר, זה צייץ במצוקה ונעלם מתחת למיטה. מבינה שלא תצליח להיכנס לשם, התנשמת התעופפה אל הארי ונחתה על כתפו.

"אולי כדאי שתגידי למישהו שיש פה עכברוש," הארי אמר תוך שהוא מלטף את נוצותיה של התנשמת. "זה לא מפריע לי באופן אישי, אבל מנסיוני אם יש אחד זה אומר שאיפה שהוא יש אלף כאלה."

"בכל השנים שלי פה אף פעם לא ראיתי אפילו עכברוש אחד," הרמיוני אמרה ובדקה מתחת למיטה. "אלא אם כן מחשיבים את העכברוש מחמד שהיה לרון פעם. עד היום הוא בטוח שהחתול שלי אכל אותו, אבל אני תמיד האמנתי שהוא פשוט ברח. ממתי יש לך תנשמת?"

"אה... מהיום בבוקר, כנראה. קיבלתי אותה במתנה."

"איך קוראים לה?"

"לא נתתי לה שם," הארי התוודה. אף פעם לא הייתה לו חיית מחמד. "אני בכלל לא בטוח שאני מתכוון להחזיק אותה."

"אתה יכול לשחרר אותה בחוץ, היא כבר תמצא את הדרך אל הינשופיה," הרמיוני אמרה, "אבל כדאי לך לפחות לתת לה שם. ינשופים יכולים להיות מאד שימושיים. תוכל לכתוב לרון, אני בטוחה שהוא ישמח לשמוע ממך."

"אם את אומרת. יש לך רעיון לשם?"

הרמיוני התקרבה אליו כדי ללטף את התנשמת, ופתאום הארי התחיל לחשוב על זה שהם עומדים לבד בחדר השינה שלו. הרמיוני חשבה זמן ארוך במבט מרוחק, כנראה שוכחת לרגע שהיא צריכה ללכת, והארי הפציר בעצמו לא לקבל החלטה גרועה באותו הרגע.

"הידוויג," הרמיוני קבעה לבסוף. "כמו הידוויג הקדושה, הפטרונית של היתומים."

"בסדר," הארי הסכים בלי אפילו להרהר בנושא. "הידוויג, אם ככה."

הוא התרחק מהרמיוני וניגש לפתוח את החלון. הידוויג התעופפה החוצה מייד. איך שהוא הארי ידע שהיא תחזור.

"נתראה בערב," הרמיוני הפטירה, פתאום חוזרת להיות מקצועית ומתוחה, ולהקלתו של הארי מצאה את דרכה מחוץ לחדרו לבד.

הפרק הקודם