עיניים ירוקות

אז היי!

אני אחרי טיול שנתי, סחוטה, אבל הבטחתי.

תודה לכל מי שמגיב, בזכותכם⁦❤️⁩

אז תהנו

________________________________________

מי יקבע את גורלי בשבע השנים הקרובות?

מצנפת.

איזה חפץ ישן בן אלף שנה, עם נטייה מטרידה להיכנס לראש שלך.

אוקיי, שתישאר מיושנת בת אלף שנה, אבל למה אף אחד מעולם לא חשב לעשות עליה 'רפארו' מתישהו?!

לא יכולתם להשקיע מעט יותר בדבר שיקבע את גורל כל התלמידים?!

ובנימה אופטימית זאת, פרופ' מקונגל מניחה את המצנפת על שרפרף ישן.

"הפעם נתחיל מהסוף להתחלה," אומרת פרופסור מקונגל.

התלמידים לא מתלחששים, הם פשוט צופים בסתמיות.

"גריף, הארט," אומרת מקונגל, וילד עם שער חולי ועיניים חומות ניגש לשרפרף, בקושי מראה פחד.

אחר יש עוד ילד, ולאחר מכן ילדה.

הם מתמיינים לבתים השונים, חלקם מלאים חרדה ממשית וחלקם ניגשים בחיוך בוטח.

רוונה מתמיינים לבית רייבנקלו, והיא נראית גאה ושמחה. אני מחייך עליה, למרות שלא ממש הקשבתי.

"לופין, רמוס," מתמיין לבית גריפינדור, והם צריכים.

"קיוטו, אלאן," אומרת מקונגל, ונוער צנום עם שער שחור ועיניים כחולות מחשמלות מתיישב על השרפרף בחרדה.

המצנפת נשארת דקה ארוכה על ראש הילד, ולבסוף אומרת "סלית'רין!".

הילד מתיישב בחשש בשולחן הירוק העוין מעט.

אני חושב שלא ממש אכפת לי איפה להתמיין, העיקר שיהיה לי טוב ואני יהיה עם לילי.

"פוטר, ג'יימס," אומרת מקונגל, והילד השחצן עולה על הבמה, וחובש את המצנפת בביטחון. הוא אפילו מגדיל את חיוכו. שוויצר.

"גריפינדור!" המצנפת מכריזה, והוא זורק אותה הצידה ופורע את שערו עוד יותר, אם זה אפשרי. הוא לא שוכח לשלוח אליי מבט מזלזל.

בית האמיצים?! 

אני לרגע מבולבל ואז ישר סוקר במוחי הכל.

הוא לא טוב לב, לא שאפתן במיוחד וגם לא מראה חוכמה מיוחדת.

אז אומץ. או בעצם, יותר טיפשות מאומץ.

הוא שולח אליי מבט רושף, ומגחך.

כאילו אני לכלוך שנדבק לנעל שלו.

כאילו אני אף אחד.

כאילו הוא מבטיח שימרר את חיי, יהפוך אותם לגיהנום.

אילו רק ידעתי כמה זה יהיה נכון.

"סנייפ, סוורוס," אומרת מקונגל.

הלב שלי הולם, והמעיים שלי מתהפכים.

אני חובש את המצנפת.

-אהההה! יש לנו כאן משהו מעניין.

שלום לך, חודרת פרטיות. מה שלומך?

-אתה התלמיד הראשון ששואל אותי מה שלומי. אולי אני ישים אותך בהפלפאף.

אז את באמת בת אלף שנה. עובדה שלא שמת לב שאמרתי את זה בציניות.

-אל תזלזל בערכי, ילד. אני רואה הרבה חוכמה, חסומה בידי פחד עתיק. אני רואה גם טוב לב, נעול בידי חרדה שבעבר יחזור על עצמו. ויש הרבה שאפתנות, אתה רוצה להוכיח משהו לעצמך. לשנות משהו בעולם. ואני רואה המון אומץ. אתה תעשה הכל כדי להשיג את מטרותיך, בלי לחשוב פעמיים. אני יודעת, סוורוס סנייפ.

אתה שייך לבית גריפי-

לא! רק לא גריפינדור! אני חשוב בחוזקה.

ימררו את חיי בגריפינדור. אני לא יכול- אני לא יכול להיות איתו!

-המעניין ביותר, אין ספק. לא ללכת לבית המושלם עבורך רק בגלל ילד אחר? זה בהחלט משנה את המשחק. אני אתחשב בך, כמובן. תדע, שאתה לעולם לא תהיה שייך באמת לשם. את הכל אתה מוכן להקריב בשביל האנשים היקרים לך, וזה בהחלט לא תכונה סלית'רינית. בסדר.

אתה תלך ל...סלית'רין!

את המילה האחרונה היא צועקת ואני מתיישב בשולחן סלית'רין ליד הילד הממושקף עם העיניים הכחולות.

השמות מתקדמים, ושני ילדים מגודלים מתיישבים ליד השולחן, אפילו לא מעיפים לעברי מבט. הם מדברים על קסמי אופל, ועל איזשהו קוסם מפורסם שעוסק בהם. יש לו שם ארוך, שאני לא ממש מצליח להזכיר.

בלק מתמיין לגריפינדור, וג'יימס מחייך אליו. הילד הנמוך והעכברי נדחף בהערה, והילד החולני מעט מוסיף משהו. הם צוחקים.

"אוונס, לילי," אומרת מקונגל.

הלב שלי הולם, ואני מרגיש כאילו אני במיון של עצמי.

סלית'רין מתאים ללילי, ירוק כמו צבע עיניה.

היא שאפתנית, רוצה לשנות.

אני רואה בזווית עיני את ג'יימס מביט בעניין.

היא חייבת להיות איתי.

לא אכפת לי.

בבקשה.

בבקשה.

אני נושם עמוק, מרגיע את עצמי.

"גריפינדור!" אומרת המצנפת, ולילי הולכת בחשש לשולחן האדום.

משקולת מכה בחזי, ואני חש דחף להקיא.

יכולתי להיות שם, צוחק עם לילי.

הדבר הכי נורא זה שחרצתי את גורלי במו ידיי.

בחירות משנות אותנו, ואני עשיתי את הבחירה הגרועה מכל.

אני שיניתי בית, בית! בגלל אדם אחר.

אני יוצא החוצה, מביט בה בפעם האחרונה.

היא צוחקת עם ילדות, עיניה נוצצות.

היא תזכור אותי?

את הקסם שנכנס לחייה, כשעוד חשבה שהיא מוגלגית?

אני לא יודע.

אפשר רק לקוות.

אני נכנס למועדון המחליא,  מנחש את הסיסמא.

אני מאתר את המגורים של תלמידי שנה ראשונה, ובוחר ישר את המיטה שליד החלון. היא משקיפה אל מעמקי האגם, אל הלא נודע. הוא שחור משחור, ועיניי משתקפות בו, שחורות בדיוק כמוהו. שחורות כמו החור שנפכר בתוכי.

אני בוכה, בכי חרישי, כמעט בלתי מורגש, ואז מסדיר את נשימותי.

ופתאום, אני קולט משהו בזווית עיניי, על השידה.

מכתב.

מי יכול לשלוח לי מכתב?

אני פותח אותו בשקט, קורא אותו.

גם אני אהבתי את המיטה שליד החלון, התחיל המכתב,

אני יכולתי ממנו את העולם, ולדמיין איך אשלוט עליו.

אל תאכזב אותי. קסם זה כוח. ידע זה כוח.

בסוף אתה תבוא אליי.

אני לא שם לב לתוכנו המלחיץ של המכתב, אלא למילה הברורה שבסוף המכתב. אני אומר אותה שוב חשוב, מסרב להאמין. אני בוהה בסוף המכתב, עדיין ממלמל הבלבול מהול בחרדה. זה לא הגיוני, מה שכתוב שם. אני מתבונן במילה פעם אחרונה.

מאבא.

 ___________

תגיבו ואני ממשיכה⁦❤️⁩

הפרק הקודם		הפרק הבא