הניצוץ

אז אחרי הפסקה ממששש ארוכה (כן, סורי על זהה) חזרתיי

אני כבר לקראת סיום הפרק הבא (אני מקווה) אז אולי אני אצליח לפרסם אותו שבוע הבאא

ורק למי שלא שמו לב, כתבתי מחדש את הפרק הקודם, אז למי שלא קרא את המתוקן שילך לקרוא קודם...

אז כמו בכל פרק, הפרק הזה מוקדש ל... 'aniel'! באמת תודה רבה!! (ואני חייבת להגיד גם שאני חולה על הפאנפיקים שלך אז בכלל)

וגם ככה כולם חיכיתם מלאא זמןן לפרק הזה (חחח איך אני מחמיאה לעצמי)

סתםסתם נו הנה הפרקק

ואני תמיד אשמח לת"ב!

תהנו❤

--

הרגל השינוי

קאמר
"ברוכים הבאים להוגוורטס. בואו אחרי, בבקשה."
קאמר הביטה סביבה בעיניים בוחנות ומתפעלות כאחד.
הוגוורטס אליה הם נכנסו לא הייתה דומה בכלל להוגוורטס מהספרים, 'הוגוורטס הישנה', אבל היא הייתה יפהפייה ומפחידה.
הם נכנסו לתוך אולם קטן קצת יותר, והיא חייכה למראה החדר. היו מסודרים בו ארבעה שולחנות ארוכים בארבעה צבעים שונים, ובקצה עמד שולחן אחד לרוחב, שהיה לבן כולו.
חדר האוכל של הוגוורטס נשאר אותו הדבר.
"תלמידים חדשים," הסתובב אליהם המורה שהדריך אותם. הוא היה שמנמן מעט, אבל זה לא גרם לו להראות מפחיד פחות או הוריד מהרושם שהוא יכול לשבור למישהו יד תוך שניות בודדות.
היה ידוע שכל המורים בהוגוורטס מנוסים בכל סוגי הלחימה, גם אלה שהם לא מלמדים.
"כל אחד קיבל דף קטן ביחד עם התיק ובו הציוד שלו," התחיל המורה להסביר. "בו כתוב איזה בית אתם נמצאים. אני מניח שרובכם כבר פתחתם את הדף," הוא הגביר את קולו כשראה שהמון תלמידים מתלחששים בהתלהבות אחד עם השני לגבי הדף שלהם. תוך שניות מעטות השתרר שקט והוא המשיך. "בבקשה כולם להסתכל הדפים שלהם עכשיו, בשקט, ולפי זה לכו ותתיישבו בשולחן שלכם." הוא החווה בידו על האולם. "אדום לגריפינדור, צהוב להפלפאף, כחול לרייבינקלו, וירוק לסלית'רין - הבית שלי." הוא חייך חיוך עקמומי. "בהצלחה לכולכם השנה."
"אז אנחנו לא באותו שולחן?" אמרה לייס באכזבה.
קאמר משכה בכתפיה. היא נהנתה מהעבודה שסוף סוף יש לה חברה, יש לה מישהי להיות איתה... אבל אסור לה להראות את זה. היא פה במשימה, ואסור לה להיקשר לאנשים ולתת לזה להשפיע עליה. "לא נורא," היא אמרה בקול יבש. היא ראתה את העלבון הקל על פניה של לייס, אבל תוך שניה הוא נעלם.
"כן... נוכל להיפגש בהפסקות," היא אמרה בתקווה עמומה.
"כן," ענתה לה קאמר בהיסוס. אולי גם ללייס אין פה חברים. "אולי..."
היא חייכה ללייס והלכה אל עבר השולחן שלה.
"היי... לבד פה?" נשמע לידה קול כשהתיישבה ליד השולחן. הדובר היה נער עם שיער חום שהגיע לו עד האוזניים, עיניים ירוקות בהירות וגומה עמוקה בלחי ימין.
קאמר הביטה בגבה המתרחק של לייס. "לא ממש," היא הפטירה לעברו. היא לא צריכה ליצור עוד קשרים יותר מאלה שכבר יצרה.
הוא נראה קצת כאילו נפגע, אך לאחר רגע חייך אליה ומשך בכתפיו. "אם כן את מוזמנת תמיד לבוא לדבר איתי," והוא הסתובב והלך לשבת ליד חבורה רועשת בהמשך השולחן. הוא היה נראה נחמד, ולרגע היא הצטערה שהיא לא יכולה להתחבר איתו.
קאמר התיישבה במקומה, מתעלמת מזוג בנות שניסו לפתוח איתה בשיחה, ודחפה את האוזניות עמוק לאוזניה.
הסדר הפתאומי והדממה שהסתררה לפתע גרמו לה להוציא את האוזניות ולהביט סביבה. כולם ישבו בגב זקוף ובדריכות, כאילו מחכים למישהו או משהו.
דלתות הזהב הגדולות שמאחורי שולחו המורים, שהיו מעוטרות בסלסולים שחורים, נפתחו באיטיות. עד לאותו רגע קאמר לא שמה לב אליהן, והיא נזפה בעצמה בשקט על כך. אם היא רוצה להצליח במשימה שלה, היא חייבת לשים לב לכל פרט. אסור לה לפשל.
מבין הדלתות יצא מישהו גבוה, בעל שיער אפור, גלימה שחורה ארוכה ומשקפיים.
המנהל ארווס.
היא ציפתה לגל שנאה שיציף אותה, אבל ממבט ראשון קצת היה לה קשה לחבר את האיש שעמד שם יחד עם כל הסיפורים שסופרו עליו. הוא היה נראה קצת כמו זקן חביב- שיער אפרפר, מעט קמטים, אבל מבט אחד מעיניו, שהתרוצצו לכל עבר בעליונות הוכיח לה מעל כל ספק שה"זקן החביב" הזה מסוגל להרוג אותה מבלי להניד עפעף. היו בעיניים שלו ערמומיות וזדוניות כל כך חזקות, שמבט אחד היה יכול לשתק אותך מפחד.
כנראה שהוא עשה איזה קסם שגרם לכולם לראות אותו בצורה מושלמת, כי לאחר כמה שניות קאמר הרגישה שראייתה מטשטשת מעט לפני שהתייצבה שוב, פחות טובה מכפי שהייתה רגע לפני כן.
הוא מראה לנו את הכוח שלו, כדי שנפחד ממנו, היא חשבה בקודרות. גם אם היה עוד מישהו שרצה לבוא כדי להילחם בו, המבט הזה היה גורם לו לחשוב מחדש.
"שלום לכל התלמידים הישנים וברוכים הבאים לאלו שעכשיו הגיעו," אמר ארווס בזמן שפסע לכסאו והתיישב עליו ברשמיות, כאילו הוא מלך שמתיישב על כס המלוכה. "כמה כללים לפני שנוכל להתחיל את שנת הלימודים. אסור בשום פנים ואופן להיכנס אל תוך היער האסור-"
קאמר תקעה את האוזניות בחזרה בתוך אוזניה ובחרה שיר רועש במיוחד. היא ידעה מתוך הסיפורים של אחיה שרשימת הדברים האסורים תלויה בכל רחבי בית הספר, והיא תוכל לקרוא אותה אחר כך.
אחרי כמה דקות הופיע האוכל על השולחנות, וקאמר הוציאה את אחת מהאוזניות מהאוזן בדיוק כדי לשמוע את סיום דבריו של ארווס.
"-וכל אחד ואחד מכם עוזר לנו להגשים את זה. את המטרה הנעלה של הוגוורטס. זו זכות גדולה, אז תתנהגו יפה. למען הוגוורטס!"
כל הבוגרים הרימו את כוסותיהם ושאגו יחד איתו, והצעירים יותר עשו בחשש אחריהם. לאחר מכן ארווס החווה בידו על האוכל שעל השולחנות, ויצא מהחדר דרך אותם דלתות שחורות מהן נכנס.
קאמר העמיסה על צלחתה אוכל מתוך כמה קערות שונות, בחרה שיר מהפלייליסט והחלה לאכול.

ראלן
ראלן הסתכל על חבריו לשולחן בהיסוס. הוא לא אחד שקל לו ליצור קשרים, וזו גם לא ממש הסיבה בגללה הוא בא ללמוד להוגוורטס. הוא הסתכל על האולם בעיניים בוחנות.
"היי, אני ביל," נשמע לפתע קול מאחוריו. הוא הסתובב וראה נער בגילו, עם שיער חום שהגיע לו עד האוזניים ועויניים ירוקות חייכניות.
"ראלן," ענה לו ראלן אחרי היסוס קצר, ולחץ את ידו המושטת.
"אוי, אני- סליחה על הלחיצת יד, פשוט אבא שלי עורך דין ואני די רגיל לזה... אתה חושב שאתה יכול פשוט להתעלם מזה?" הוא שאל את ראלן במבוכה, וחייך חיוך קטן. ראלן שם לב לגומה עמוקה שהופיע בלחיו הימנית כשחייך.
"בטח," ענה ראלן, בעוד הוא מעמיס אוכל על צלחתו. "איזה בית אתה?"
"רייבינקלו," ענה ביל, והתיישב לידו. "אני מבין שגם אתה איתנו?" הוא שאל.
"כן, מסתבר," מלמל ראלן.
"אז אתה שנה ראשונה?" שאל ביל בין ביס לביס. הצלחת שלו הייתה הרבה יותר מלאה משל ראלן.
"כן," ענה ראלן. הוא לא רצה לפתח איתו שיחה ועשה כל ניסיון כדי להפסיק לדבר. הוא לא בא לפה כדי לפתח קשרים.
כאילו קרא את מחשבותיו, ביל קם ממקומו בחיוך. "טוב היה נחמד לדבר, אבל אני צריך ללכת רגע... לשם," הוא הצביע בכלליות על האולם. "נדבר."
ראלן הנהן, בידיעה ברורה שהוא ינסה למנוע מזה לקרות, והוסיף לצלחתו עוד תפוחי אדמה.

הפרק הקודם