הדור הבא

לא."
"מה? אבל למה?"
"אמרתי לא, העלמה פוטר. אין לך אישור לראות את הזיכרונות הטמונים בהגיגית," אמרה פרופסור מקגונגול בעייפות.
"אבל, פרופסור, אני חייבת לדעת. זאת הייתה המשפחה שלי- זאת המשפחה שלי גם עכשיו." לילי לא ידעה מה לומר שישכנע את הפרופסור. היא לא חשבה שמקגונגל תסרב.
"אני מצטערת, לילי, אבל אני לא יכולה לאפשר לתלמידה לגשת להגיגית ולראות את הזיכרונות של פרופסור דמבלדור. אני אצטרך לאפשר גם לתלמידים אחרים לראות דברים כאלה," הסבירה הפרופסור.
"אבל פרופסור, מי עוד ירצה לראות זיכרונות בהגיגית?"
"אני לא יכולה לאפשר," חזרה פרופסור מקגונגל, "אבל אני לא אהיה בבית הספר משעה אחת עשרה בלילה עד אחת לפנות בוקר- אם תרצי לראות אותי בשעות האלה הסיסמה למשרדי היא 'אנימגים'. יום טוב." ובמילים אלה חתמה מקגונגל את השיחה והלכה למשרדה.
לילי פנתה לכיוון חדר המועדון, מבולבלת. הפרופסור כרגע נתנה לה את הסיסמה למשרדה בידיעה שהיא לא תהיה שם. אם היא תיקח את גלימת ההעלמות היא תוכל ללכת לשם בלי להיתפס; היא תוכל לראות את הזיכרונות של משפחתה.
בלי לשים לב לילי הגיעה לחדר המועדון. היא מלמלה את הסיסמה לאישה השמנה וזאת זזה מהפתח לאיטה, ולילי נכנסה פנימה.
דניאל ראה את לילי הנכנסת וקם לעברה. "לילי, מה שלומך?" שאל.
לילי חייכה לעברו. "בסדר," אמרה.
הוא חיבק אותה חיבוק חמים. "מזמן לא דיברנו," אמר.
"נכון, הייתי עסוקה. מצטערת." היא השתחררה מחיבוקו בעדינות.
דניאל הרהר בתשובתה בפנים חמוצות. "לילי, אם את עם מישהו אחר ...תגידי לי."  בזמן האחרון לילי כאילו התעלמה ממנו, לא שמה לב אליו ולא דיברה איתו בכלל

לילי נדהמה. היא הייתה עסוקה בשבוע האחרון, אבל היא לא הייתה עם מישהו אחר. איך דניאל יכול בכלל לחשוב ככה?

"אני לא! אני לא הייתי עם אף אחד אחר. אני לא רוצה להיות עם אף אחד אחר מלבדך."
"אז למה, לילי?" דניאל התבונן בעיניה, כמנסה לקרוא את רגשותיה האמיתיים.
לילי החליטה לענות בכנות, "אני מנסה לברר על המשפחה שלי."
"על המשפחה שלך?" דניאל לא הבין. " כלומר, ג'ימס ואלבוס?"
לילי צחקה. "לא, טיפשון, על סבא וסבתא שלי. וגם..." היא התלבטה אם לספר לדניאל הכול.
"וגם?" דניאל שאל.
לילי החליטה לספר, "וגם על אבא שלי."
דניאל ליטף את לחיה בקצה אצבעו. "אני חייב להודות שאני מבולבל. למה את צריכה לגלות דברים על אבא שלך?"
"לא גם אתה!" לילי קראה. "למה כולם שואלים אותי את זה?"
"אולי כי כולם לא מבינים," ענה לה דניאל, מחייך.
"אולי." לילי חייכה חזרה.
"את ממש חמודה כשאת מחייכת," החמיא לה.
"תודה," צחקה,"אתה חמוד בכל מצב."
"רק חמוד?" התגרה בה דניאל, "את בטוחה שלא יותר מזה?"
" היית יותר אם הייתה מנשק אותי," החזירה.
דניאל לא ענה לה; הוא פשוט נישק אותה נשיקה ארוכה, מתלהבת. בסוף, כשהתנתקו, הייתה לילי חסרת נשימה. "עכשיו-" היא נשמה, "- אתה יותר מחמוד," היא קבעה בחיוך. "יופי," הייתה תשובתו היחידה של דניאל והוא משך אותה לעוד נשיקה.
"דן, שעורי בית, עכשיו!" קרא לעברו חברו איאן.
דניאל התעלם והמשיך לנשק את לילי.
איאן התקרב אליהם מרוגז. "ד- נ- י- א- ל, שעורי בית! אני צריך עזרה ויש לנו טונות של שיעורים."
דניאל התנתק מלילי והביט בחברו בעצבנות קלה. "בסדר, אבא, אני כבר בא." הוא הביט בלילי. "אני צריך ללכת. מצטער."
"זה בסדר חמוד, לך," היא הרגיעה אותו.
"היי, אמרת שאני אהיה יותר מחמוד אם אני אנשק אותך. בשביל מה נשקתי אותך, בכלל?!"

קרא בצחוק.
"לך." היא צחקה.
הוא הלך.

---------------------

בבקשה תכתבו תגובות זה ממש חשוב לי, שאתם לא מבינים.

תענו על השאלון בע''מ 9 בבקשה!

הפרק הקודם		הפרק הבא