איך זה קרה?

בנות, פרק סיום!! מקווה שתאהבו אותו כמו שאני אהבתי לכתוב אותו. אל תשכחו להגיב!!!!

פרק -11-

מייקל הושיב אותה על המיטה בזהירות והתיישב לצידה, מחכה שתתחיל לדבר.
כעבור כמה דקות היא התיישבה על המיטה והסתכלה עליו בעצב.
"אמרת שנישקתי את סקורפיו, ולצערי זה נכון. אני...." היא השתתקה, פניה נהפכו להיות רציניות. "הכלבה הזאת, אני אהרוג אותה," אמרה לפתע בכעס גלוי.
מייקל הסתכל עלייה מבולבל.
"רונה, תלמידה משנה רביעית, מסלית'רין. היא ביקשה ממני ייעוץ וסיפרה לי סיפור דומה כמו לשלנו. שיש מישהו שאוהב אותה אבל היא מפחדת לפתוח איתו במערכת כי אם זה ייהרס היא תאבד אותו בתור ידיד." לורה לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, "היא הייתה כל כך עצובה ושאלה אותי אם משהו דומה קרה לי, אז הנהנתי וסיפרתי לה. היא פרצה בבכי. חיבקתי אותה. היא שאלה אותי מה לעשות, אבל לא ידעתי מה לענות, לכן רק חיבקתי אותה יותר חזק וניסיתי להרגיע אותה. וכן, כעבור כמה דקות היא נרגעה והסתכלה עליי בהכרת תודה. היא הוציאה חפיסת שוקולד משקית שהייתה בידה ושאלה אם אני רוצה, בהתחלה סירבתי אבל היא התעקשה ולבסוף לקחתי שתי קוביות שוקולד."
היא הסתכלה עליו ואמרה, "אתה קולט? יכול להיות שקוביות השוקולד היו ממולאות בשיקוי אהבה שרונה שמה בפנים!"
לורה נעמדה מהמיטה בכעס ויצאה מהחדר בריצה, ממהרת לעבר האולם הגדול. היא נכנסה פנימה והסתערה לכיוון השולחן של הסלית'רנים. סקורפיו וחבורת מעריציו ישבו וצחקו בזדוניות. היא התקרבה אל סקורפיו בזעם ושאלה, "איפה רונה?"
סקורפיו חייך בלעג ואמר, "יקירתי, אני כאן. אין צורך לחפש את רונה, אחרי הכול רונה עשתה את שלה. תמיד ידעתי שאת מאוהבת בי, זה בסדר, סודך שמור איתי."
החבורה התחילה לצחוק וסקורפיו הצטרף לצחוקם.
ללורה נמאס. באותה שנייה, לפני שלאיש מן הנוכחים הייתה ההזדמנות להגיב, היא שלחה את ידה לאחור ואז הכניסה לסקורפיו אגרוף בפרצוף.
כולם עצרו את נשימתם ובהו בסקורפיו שנראה המום.
"פעם הבאה שאתה אפילו מנסה כזה משחק אתה תחטוף את הקללה שתשלח אותך לאזקאבן," נשפה לורה בזעם. כשהסתובבה לצאת, ראתה את ג'יימס, אלכס ומייקל נועצים בה מבטים המומים.
"זה הגיע לו! ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת להרוג את הכלבה הזאת." ובמילים אלו היא יצאה לחפש את רונה. למזלה היא נתקלה בה בדרך החוצה. במשך כמה שניות הן פשוט נעצו מבט אחד בשנייה, לבסוף רונה התעשתה, וכשהיא מעיפה מבט מבוהל בפניה מזרות האימה של לורה, החלה לברוח בצרחות.
"תחזרי לכאן, חתיכת כלבה מטונפת!" צרחה לורה והתכוונה לרוץ אחריה שמישהו עצר אותה.
"תעזבו איתי, אני אהרוג אותה, אני ארצח אותה!" צעקה לורה וניסתה להשתחרר מהאחיזה.
"בבקשה, אל," היא שמעה את קולו של מייקל לוחש באוזנה.
היא נעצרה. היא הרגישה את שפתיו כל כך קרובות לאוזנה.
"אני חייבת," היא שמעה את עצמה ממלמלת, היא ידעה מה עומד לקרות אבל היא פחדה. היא ידעה שהוא ירצה לנשק אותה, להרגיש את שפתיו נצמדות לשפתיה, את ידו שתלטף ברכושניות את שערה.
החשש על הידידות ביניהם עלה לפתע במחשבתה והוותה חוצץ מדומיין בינה לבינו. היא השתחררה מאחיזתו בעדינות והתחילה להתרחק שלפתע מייקל אחז בזרועה והחזיר אותה חזרה אליו, הם עמדו צמודים אחד לשני.
"חיכיתי יותר מדי זמן," לחש מייקל. הוא חפן את פניה בידיו ונשק לה נשיקה ארוכה, מלאת תשוקה.
ברגע ששפתיו נגעו בשפתיה של לורה היא נשברה ונענתה לו ברצון, מצמידה את שפתיה כנגד שפתיו. לבסוף כעבור כמה דקות הם התנתקו כדי לנשום והסתכלו אחד על השני.
"אני אוהב אותך," לחש בשקט.
היא חייכה וחיבקה אותו ולחשה לאוזנו, "גם אני."
"יש!!!!" הם שמעו צרחה מפתח האולם. הם התנתקו אחד מהשני וראו את אלכס מחטיפה לג'יימס באושר.
"סוף, סוף, חשבתי שאני בחיים לא אגיע לרגע הזה," אמרה אלכס באושר.
"אם תמשיכי להרביץ לי אני לא אגיע לרגע הבא," אמר ג'יימס אבל גם הוא חייך חיוך קטן.
"ג'יימס!" אמרה אלכס בכעס מעושה והתכוונה להחטיף לו שוב. ג'יימס שקלט מה עומד לקרות התחיל לרוץ לעבר מדשאות בית הספר.
אלכס חייכה והתחילה לרוץ אחריו, מותירה את מייקל ולורה לבד.
"אתה בא?" שאלה בחיוך והסתכלה עליו באהבה.
"כן," אמר והם יצאו שלובי ידיים החוצה, צוחקים, לעבר המדשאה של בית הספר.
                                                                                                

                                                                                                 -סוף-
 

הפרק הקודם