אנדי שוב

בס"ד

הסיסמה לגריפינדור זה גאג מתמשך מאז אנדי הראשון. בשלב הראשון זה היה טעמי מקרא אשכנזיים, בשלב השני זה היה טעמי מקרא ספרדיים, ובשלב השלישי לא הייתה סיסמה לגריפינדור. החלטתי להמשיך את הגאג הזה גם פה.

"אה..." הארי פלט מגרונו. וויל, וונדי ואליוט. שלושתם מחוייכים ומנופפים.

"אבל..." הוא התגמגם. אליוט גיחך. "הארי, אתה נראה כאילו בלעת זבוב."

הארי באמת הרגיש כאילו בלע זבוב. בפעם האחרונה שראה אותם, הם היו שלוש גופות מרקיבות. ופתאום הם כאן, נראים חיים יותר מאי פעם, ובהוגוורטס אותה הכיר ואהב. לא בהוגוורטס ההזויה בה הם היו בפעם הקודמת. מה אנד"א מתכננת?

"אני צריך..." אמר הארי, "אני צריך רגע, תסלחו לי."

למעשה, הבין הארי בדיעבד, הוא נזקק ליותר מאשר רק רגע. בכל פעם שעצם את עיניו, עלה בדמיונו הזיכרון המבעית של קולין ופליטיק מביטים בשעשוע על הגוויות המחרידות של שלושת חבריו. לעומת זאת, כשפקח את עיניו בחזרה, המראה של שלושתם חיים ומחייכים גרם לו למיחושים בבטן.

"טוב, הארי, בהתחשב במה שבטח עברת שם, זה לגיטימי," אמרה וונדי לבסוף. המחשבה על וונדי ואנדי באותו חדר הכאיבה לו בראש כמו צמד פטישים.

אנדי הביט כה וכה, והוא לא נראה מרוצה מהמצב. "לא יודע, הארי לא הגיב ככה כשהוא ראה אותי, אני לא..."

"טוב, תחשוב על הנסיבות שבהן הארי הכיר אותנו," הציע וויל, "אולי זה קשור."

אנדי הנהן נמרצות. "כן, כן, אתה צודק. המחשבה להפגיש אותו דווקא איתכם לא הייתה הדבר החכם לעשות, אוף."

אנדי התיישב על הרצפה, והוא נראה מאוכזב מעצמו כל כך. הארי הרגיש שהסיטואציה מתקיימת לידו, כאילו הוא צופה בה מהצד.

ואז וונדי ניגשה לאנדי וטפחה בעדינות על שכמו. "אל תדאג, אנדי. בסופו של דבר, היו לך רק כוונות טובות. נכון?"

אנדי הנהן. הארי חשב שהוא רואה דמעה קטנה זולגת מעיניו.

"ואתה צודק. אני הייתי נוהגת בדיוק כמוך," וונדי המשיכה. "והכל בסדר. הארי קצת בהלם, אבל זה יעבור לו."

אנדי הנהן ונעמד. זה היה משונה, למה הוא לקח את התגובה של הארי בצורה קשה כל כך?

"אפשר לתקן," אמר אנדי, וניגב את עיניו. הוא סובב את ראשו והתבונן בהארי. עיניו השחורות נועצות בו מבט מחשמל, כאילו אין שום דבר שיעצור את אנדי עכשיו.

"חכה כאן," הוא ציווה על הארי, ועלה במדרגות לעבר מעונות הבנים. המבט הזה עורר בהארי רעד קל, שרק התגבר כשוונדי הניחה עליו את ידה.

"איזה אנדי זה, מה?" היא אמרה בשעשוע. "כמה שאכפת לו ממך. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש."

הארי הנהן בדממה, והרעד המוזר הזה לא עזב אותו. האם הוא רועד בגלל המגע של וונדי, או בגלל אנדי?

לא חלפה דקה, ואנדי חזר משם עם מי שהארי ציפה לפגוש מלכתחילה – רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, שחיוך ענק עלה על פניה והיא הסתערה על הארי בחיבוק. "אני לא מאמינה! חזרת! חזרת! הצלחת לחזור משם! עשית את זה!"

הצלחת לחזור משם! למה הרמיוני מתכוונת? מאיפה הם חושבים שהוא חזר? גם וונדי בטוחה שעבר עליו משהו. וכשמחברים את זה למה שמדאם פומפרי אמרה קודם לכן...

טוב, כל זה לא משנה עכשיו. להארי יש משימה. כל החוויה הזאת היא לא יותר מניסיון של אנד"א להסיח את דעתו.

ובכל זאת, היה משהו אחד שהוא חייב לשאול.

"איך אתם," הוא הצביע על אנדי, רון והרמיוני, "ואתם," הוא הצביע על וונדי, וויל ואליוט, "נמצאים כולם כאן באותו מקום?"

כל השישיה הביטו בהארי במבטים מלאי רחמים, והוא מיד התחרט ששאל את זה.

רון טפח קלות על שכמו. "השתבשת שם לגמרי, אחי," הוא אמר לו. הארי משך בכתפיו.

"אתה באמת לא זוכר, מה?" שאל וויל בחוסר אמון. אבל ההצגה הזאת נמאסה על הארי.

"אני חושב שאתה יודע טוב מאוד מה אני זוכר ומה לא," הוא ענה לוויל בקרירות מסויימת. לרגע הוא ראה אימה טהורה עולה על פניו של וויל, והארי שייך זאת לכך שהסימולציה בוודאי מנסה לחשב מסלול מחדש כדי לגרום לו להישאר שם עוד.

"טוב, היה נחמד לפטפט," הוא אמר, "אבל אני צריך ללכת."

"כבר?" שאל אנדי באכזבה.

הארי הנהן. "יש לי דברים לעשות, אתה יודע," הוא ענה לאנדי ישירות, אבל כיוון את תשובתו לכולם.

"אוקיי," ענה אנדי בהכנעה. "שמור על עצמך."

רון הסיר את ידו מכתפו של הארי. "בהצלחה, חבר."

הם עמדו שם בדממה, ממתינים להארי שיעשה משהו. הוא רק הביט בהם בחוסר אמון. זהו? הם פשוט נותנים לו ללכת? בלי לשאול לאן או למה? אולי אנד"א הבינה שהיא פישלה יותר מדי במפגש ההמוני והלא מציאותי הזה, והיא פשוט מוותרת לו?

"אתה מתכוון לחזור לשם?" שאל אליוט והחווה בראשו לעבר החלון המשקיף על המדשאות ועמוד הערפל.

הארי הנהן. נדמה לו שזה מה שהוא רצה לעשות, לא?

"אבל תחזור, טוב? בשבילי," ביקש אנדי.

"אני אחשוב על זה," הארי ענה, ואז יצא מחדר המועדון בדממה.

זה היה פשוט מוזר. אנדא כנראה קפצה קצת מעל הפופיק, והיא הבינה מה היא עשתה. נראה שהיא הייתה כה בטוחה בהצלחתה שהיא התרשלה בשמירה על אמינות. לחבר ככה את החברים מהוגוורטס ההזויה עם החברים מהוגוורטס האמיתית? מה זה אומר, שגם מאסטר גאטה נמצאת שם יחד עם פרופסור מקגונגל? הארי הניד בראשו בבוז.

כשהגיע לעמוד הערפל הוא שלח מבט של פרידה לכיוון מגדל גריפינדור, ואז עבר דרכו. כשמצא את עצמו במעבדת אנד"א, היה שקט מוחלט.

ארני סגר אחריו את דלת השירותים והתקרב לכיור כדי לשטוף ידיים, כשלתוך השירותים נכנס ארמונד מהחדר הסמוך.

"ערב טוב," בירך אותו ארני.

"ארני," ארמונד אמר לו, "סופסוף מצאתי אותך, יש רעשים ממש מוזרים מכיוון המעבדה שלכם."

"מה?" ארני החוויר פתאום, "איפה כולם?"

"מי, נאדיה ודאנקן והאורחים שלכם? לא יודע," ארמונד ענה, "מסתובבים איפשהו, אני מניח. הייתי נכנס לשם בעצמי לטפל בזה, אבל אין לי סיווג לשם, אתה יודע. והרעשים שבוקעים משם נשמעים רע..."

ארני שטף ידיים בזריזות, הודה לארמונד ורץ משם. כשהתקרב למעבדה ושמע את זעקות ה"תשחררו אותי כבר!!!" הוא הבין על מה ארמונד דיבר.

הוא נכנס פנימה בסערה. רק הארי היה שם, והוא ניסה להיאבק באלקטרודות שאזקו אותו למיטה. "הארי! שככה יהיה לי טוב!" הוא מיד אמר, "מה קרה?"

הארי נאנח ונרגע. "איפה אתם? כבר שעה שאני צועק פה!"

"אה, חשבתי ש..." ארני גירד בפדחתו, "הייתי בטוח שנאדיה ודאנקן..."

"טוב, זה לא משנה, אני לבד פה ואני לא יכול לצאת," הארי התעצבן, "יש דברים קצת יותר דחופים, אהמ, אתה יודע."

ארני הביט בהארי בבלבול. מה דחוף? ואז הוא הבין.

"אה, כן, סליחה," הוא חייך במבוכה, ובהינף שרביט האלקטרודות התנתקו מהארי. הוא הזדקף והביט כה וכה, ונשם לרווחה.

"כן, אין ערפל, אתה בחוץ." ארני חייך אליו, ומיד ראה סלידה קלה על פניו של הארי. הוא מעולם לא הצליח להבין למה אנשים סולדים מהחיוך שלו.

"למה הלכתם בכלל?" שאל הארי ושפשף את פרקי ידיו הדואבים, "אתם לא אמורים לשמור עליי?"

"ובכן..." ארני היסס. למה הם לא היו שם באמת? ארני לא היה שם כי הוא סמך על האחרים שיישארו שם, והוא לא ציפה שהארי יחזור כל כך מהר. אם הוא הולך לגיחות קצרות בכל פעם, יהיה מאוד קשה לשמור עליו ככה.

"אתה יודע מה, הארי," הוא אמר לבסוף, "אולי כדאי שאמצא דרך בה תוכל להכניס ולהוציא את עצמך, במקום להיות תלוי בי."

הארי הביט בארני בדממה של כמה שניות, וארני לא הצליח לקרוא את הבעת פניו. ואז הארי אמר "אז בעצם לא כל כך אכפת לכם ממני שאתה מחפש תירוץ לא לשמור עליי?"

טוב, עכשיו ארני הבין מה הארי חשב. אבל הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד את הארי. "לא, לא, זה כלל לא מה שהתכוונתי אליו!" הוא מיהר לענות, "פשוט, למה שתהיה תלוי באחרים, הארי? אני בא להציע לך עצמאות!"

הארי שתק לכמה שניות. נראה שהוא חושב על העניין.

"שמע," ארני המשיך, "כבר מאוחר. לך הביתה, תנוח, תאכל משהו, תישן. אני כך או כך אעבוד על זה במהלך הלילה ככה שמחר כבר תהיה לך האפשרות הזאת, ותוכל לבחור בכל פעם אם להשתמש בה או לא."

הארי הנהן. "כן, זה נשמע סביר יותר."

למחרת בבוקר, נאדיה, ארני, דאנקן, רון והרמיוני עמדו סביב הארי ששכב על המיטה במעבדה.

"תראה," ארני פתח בדברים. הוא נראה עייף מאוד, והארי הזכיר לעצמו שכנראה לא ישן כל הלילה. "אמנם אנד"א שולטת בכל מה שקורה למי שנמצא בפנים, כמו ג'ואן והאחרים," הוא הצביע על המיטות הסמוכות להארי, "אבל אני עדיין יכול לשלוט בכל מה שקשור לכניסה ויציאה עצמאית. לכן, החל מעכשיו, כדי להיכנס בכוחות עצמך, עליך להישכב במיטה ולומר את הלחש הפשוט אינגרסיו," והוא הדגים להארי את תנועת השרביט. "הלחש לא דורש מאמץ רב או יכולת מיוחדת, ורק צריך להישכב במיטה. הלחש עובד כך שפעולתו תתחיל לאחר השהייה של חמש שניות – שנועדו כדי שתוכל להניח את השרביט כאן, במקום נגיש, כדי שיהיה בהישג ידך כשתצא." הוא הצביע על שרפרף קטן שהיה צמוד למיטתו של הארי, ובהישג ידו. "גם כאשר תהיה קשור, השרפרף הזה די קרוב כדי שתוכל לקחת ממנו את השרביט ולהשתמש שוב באותו הלחש, ובאותה תנועת שרביט. הלחש יודע לזהות אם אתה רוצה להיכנס או לצאת. הוא יודע לחבר או לנתק את האלקטרודות, והוא גם יודע לבצע את ההכנסה עצמה לסימולציה. לגבי היציאה – כאמור, אני כן יכול להתעסק מכאן בכל ההגדרות הקשורות למעבר בין הכניסה ליציאה, ולכן החל מעכשיו הערפל תמיד ימתין לך בדיוק במקום ממנו נכנסת. כדי למנוע מצבים מביכים בהם אתה לא יודע אם עדיין יש ערפל איפשהו, אחרי ניסיון העבר, הפעם תוכל לדעת בוודאות אם אתה בחוץ או בפנים. יש שאלות?"

הארי הביט בכל הנוכחים בדממה. זהו? פשוט ככה, להיכנס?

"אתם לא רוצים לשאול מה קרה לי שם בפנים?" הוא שאל. רון והרמיוני זעו באי נוחות משום מה.

"ובכן," נאדיה ענתה, "כיוון שאתה מרבה בגיחות קצרות, החלטנו שמוטב שתספר לנו באופן מרוכז את כל קורותיך אחת לכמה גיחות, כשנרגיש שקרה דבר מה."

"א... אוקיי," ענה הארי. הוא תהה אם כל המשימה הזאת שלו מהווה נטל עבור נאדיה, ארני ודאנקן, וחשש קל עלה בו שמא רון והרמיוני מתחרטים שהצטרפו לזה גם כן. לפחות בתוך הסימולציה הוא הרגיש רצוי.

"אתה לא רוצה לנסות את הלחש, הארי?" הציע דאנקן. "רק כדי לראות שהוא עובד, אתה יודע."

"הו, אני בהחלט רוצה," הארי מיד ענה. הוא נשכב במיטה, הניף את שרביטו וקרא: "אינגרסיו!". הוא מיהר להניח את שרביטו על השרפרף, ותוך שתי שניות הוא מצא את עצמו שוב במדשאות של הוגוורטס. הפעם אף אחד לא קיבל את פניו, אבל זה לא מנע ממנו להתקדם בעצמו אל הטירה ולשים פעמיו לכיוון מגדל גריפינדור.

הגיע הזמן למצוא תשובות לכמה שאלות.

אני יודע שהפרקים האחרונים איטיים קצת. אל דאגה, זה רק הכנה להמשך...

הפרק הקודם		הפרק הבא