לילי וג'יימס לעולמי עולמים

לילי דפקה על דלת משרדו של פרופסור דמבלדור.

"היכנס." קול נשי אמר. לילי נכנסה לחדר והופתעה לראות את מר וגברת פוטר, דמבלדור וג'יימס עומדים שם. היא חייכה אליהם.

"מצטערת שאיחרתי, גברת פוטר, צץ לי משהו פתאומי." לילי אמרה, חצי מחייכת, מביטה בג'יימס.

"שום בעיה, לילי. בבקשה, תקראי לי ג'יין. זה גורם לי להרגיש זקנה שקוראים לי ככה." ג'יין חייכה. היא הביטה בשלושת האחרים. "פרופסור, תודה שנתת לנו להשתמש במשרד שלך." היא אמרה.

"אין בעיה, אני מוכרח לומר שזה מוזר לראות פה פוטרים ולא אני זה שאומר להם להתראות." אמר דמבלדור. לילי הביטה בג'יימס וחייכה. "זה נחמד לראות את כל הפוטרים באותו החדר, למרות שאנחנו מתגעגעים-" דמבלדור התחיל אבל נקישה על הדלת הפריעה לו. אווה נכנסה וחייכה. היא החזיקה את קלסר התרשימים של לילי. "בדיוק בזמן, אווה. כרגע אמרתי כמה נפלא לראות את כל הפוטרים בחדר אחד." אמר דמבלדור, מביט בלילי, עיניו מנצנצות. לילי הביטה ברגליה.

"לילי, שכחת את זה." אווה אמרה, מושיטה לה את הקלסר. "אמא, אני צריכה לדבר איתך." היא אמרה; ג'יין הנהנה ויצאה עם ביתה מהחדר. מר פוטר ודמבלדור החלו לשוחח ולילי הלכה לעבר ג'יימס שנשען על הקיר.

"דיברת עם אבא שלך?" היא לחשה. ג'יימס נענע בראשו.

"עוד לא הייתה לי הזדמנות." הוא אמר, מביט ברצפה. "אז את וג'ורדן השלמתם?" הוא שאל, עדיין מביט ברצפה.

"לא היה לי זמן." היא אמרה. הייתה הפסקה לפני שמישהו דיבר. "אני לא מבינה למה אני לא יכולה..." לילי החלה. ג'יימס הביט בה.

"את יודעת למה." הוא אמר ולפני שהיא יכלה להשיב ג'יין נכנסה לחדר. לילי הביטה בה; היא הייתה דוגמא מושלמת לאלגנטיות. שיערה היה חום עם מעט פסים אפורים. היו לה את אותן העיניים החומות והגדולות כמו שלג'יימס היו. היא הייתה קצת יותר נמוכה ממנו, אך עדיין יותר גבוהה מלילי.

"מצטערת אל זה." ג'יין חייכה. "עכשיו אם כולם יוכלו לעזוב, אני ולילי צריכות לעבור על דברים." היא אמרה, מביטה בלילי. לילי החלה להרגיש פרפרים בבטנה. ג'יימס הביט בה וחייך אליה בחום; הוא נגע בזרועה, גורם לה להמתח. לאחר מכן, הוא יצא מהחדר עם מר פוטר ודמבלדור. ג'יין התיישבה במקומו של דמבלדור, מאותת ללילי לשבת מולה.

"אני יכולה לראות את התיקייה שלך?" אמרה ג'יין. לילי הנהנה והושיטה לה אותה, ידה מעט רועדת.

"אל תהיי לחוצה, לילי." היא חייכה. "ג'יימס הזהיר אותי להיות כמה שיותר נחמדה כלפייך." היא אמרה, מביטה בתיקייה.

"הו, לא, תתייחסי עלי כמו אל כל מישהו אחר. אני לא רוצה יחס מיוחד בגלל שג'יימס ואני ביחד." לילי אמרה בלחץ. ג'יין הביטה בה וחייכה.

"לילי, ממה שאני רואה כרגע את לא צריכה יחס מיוחד בזכות ג'יימס." היא אמרה, מביטה חזרה בתיקייה.

"הם כאלה נוראים?" לילי אמרה, גבותיה מצמצמות רווחים. ג'יין הביטה בה.

"מה פתאום! הסקיצות האלו מעולות. מאיפה השגת כזה כישרון?" לילי הסמיקה.

"אמא שלי אומנית. אני מניחה שממנה."

"ובכן, לילי, אם תמשיכי ליצור כאלה סקיצות מעולות, אני בטוחה שתשיגי עבודה ברגע שתעזבי את הוגוורטס." ג'יין אמרה. עיניה של לילי התרחבו. "מה את עושה בכריסמס?" ג'יין שאלה. לילי הביטה בה.

"כלום, בטח נשארת בהוגוורטס." היא משכה בכתפיה.

"יופי." אמרה ג'יין. "אני רוצה לקבוע פגישה שבה תפגשי עם היוצאת של מרלין עיצובים. אני בטוחה שברגע שמרלין יראה את העיצובים האלו הוא ירצה אותך כחלק מהקבוצה." ג'יין חייכה. עיניה של לילי התרחבו פעם נוספת.

"ת-תודה. אני לא יודעת איך להודות לך יותר." היא אמרה, ג'יין גיחכה.

"לילי, אני יודעת לזהות כישרונות שאני רואה כאלה, ופה אני רואה אחד כזה." היא חייכה. "כמו שאמרתי לך מקודם, את גורמת לג'יימס להיות מאושר, וזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לבקש." לילי חייכה והביטה ברצפה. ג'יין התיישבה חזרה בכיסאה.

"אממ כן, ג'יימס גורם לי להיות שמחה, וזה יותר מכל מה שאני יכולה לבקש." לילי אמרה.

"אני יודעת ששניכם תהיו שמחים ביחד. יהיו לכם כמה בעיות, אבל הכל יסתדר בסופו של דבר." ג'יין אמרה. לילי הביטה בה וחייכה. "לילי, ספרי לי מה שלום הבן שלי." היא אמרה לה. "אני מתכוונת, לא יצא לי לדבר איתו באמת מאז שהוא עזב לבית הספר." לילי הרגישה לא בנוח. היא לא באמת ידעה איך ג'יימס הרגיש. הוא בעיקר שמר את זה לעצמו או שדיבר על כך עם סיריוס, הוא לא דיבר עם לילי על תחושותיו.

"הוא בסדר, אני מניחה. הוא שומר לעצמו המון, אני לא יודעת איך לשבור את החומה שהוא בונה מסביבו." היא אמרה, מביטה בשולחן.

"ג'יימס תמיד היה כזה. הוא לא אוהב להראות את רגשותיו, בדיוק כמו אביו. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי באמת לגרום לו לדבר איתי; זה מין מנהג של בני פוטר. יגיע הזמן שג'יימס יפתח אליך, את פשוט צריכה לתת לו זמן." היא אמרה ולילי חייכה. "אני חייבת לומר שהוא השתנה, לרוב אם הוא ואביו היו רבים היה לוקח הרבה זמן עד שהם היו מתנצלים. עוד מנהג מוזר של בני פוטר." ג'יין גלגלה את עיניה ולילי חייכה. "בכל מקרה, הערב ג'יימס הלך ישר למיכאל והתנצל. אני בטוחה שבלעדייך הם עדיין היו מתעלמים אחד מהשני."

"לא עשיתי שום דבר." לילי אמרה.

"דיברת עם ג'יימס. הוא לא באמת מדבר עם אנשים על מה שקורה בחייו, אולי חוץ מסיריוס, אבל זה לא נחשב." חייכה ג'יין, לילי גיחכה. "תודה." היא אמרה. הן המשיכו את שיחתן עוד קצת לפני ששתיהן נעמדו ולילי עזבה לארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב לילי ישבה בפינה, עטופה בשמיכה, מביטה בספר שקראה. היא לא באמת קראה אותו. היא אבדה במחשבותיה, חושבת על הכל. מישל ישבה על הספה שמול האש, צופה בה. לאחר כמה רגעים סיריוס וג'יימס נכנסו לחדר, שניהם צוחקים. ג'יימס לפתע הפסיק כשראה את לילי. הוא התנצל אל סיריוס והלך אל לילי. סיריוס הלך אל מישל והתיישב לידה.

"על מה אנחנו מסתכלים?" סיריוס שאל את מישל, שצפתה בלילי וג'יימס. סיריוס עקב אחרי מבטה.

"אתה לא חושב שהם מתנהגים מוזר לאחרונה?" מישל לחשה; סיריוס משך בכתפיו.

"הם תמיד היו מוזרים." סיריוס אמר.

"אני יודעת, אבל לאחרונה זה נעשה יותר מדי מוזר. אתה יודע, אחד כלפי השני." היא אמרה, מביטה בו. סיריוס עצר לשנייה וחשב על זה.

"נכון. שחושבים על זה, הם באמת מתנהגים מוזר אחד כלפי השניה." אמר סיריוס.

"הם לא רבו כמו שהם בדרך כלל רבים, הם באמת מדברים והם מסתכלים אחד על השניה מוזר." מישל אמרה, נועלת את עיניה על סיריוס. היא הפסיקה מיד כצעקה תפסה את תשומת ליבה. היא הביטה למעלה לראות את לילי וג'יימס רבים.

"אני לא מבינה, למה זה צריך להיות בדרך הזאת?!" לילי צעקה.

"זה פשוט צריך להיות כך, לילי. למה את עושה מזה עניין גדול עכשיו?" ג'יימס אמר, מרים את ידיו באוויר.

"אז מה אם אני עושה עניין מזה עכשיו?! אני עושה עניין מדברים! אתה יודע שאני לא-"

"כן, לילי, אני יודע. אבל זה לא יכול לקרות."

"אז מה כן יקרה?" היא אמרה, ידיה על מותניה.

"אני לא יודע." ג'יימס אמר.

"אז אם אתה לא יודע ואני לא יודעת אז אין שום נקודה בלדבר על זה יותר!" לילי אמרה.

"אולי את צודקת, אולי כדאי שפשוט נפסיק עם זה!" ג'יימס צעק.

"אז אתה רוצה לסיים את זה עכשיו?" לילי צעקה.

"כן, אולי אני רוצה!" הוא אמר.

"בסדר!" היא צעקה.

"בסדר!" ענה ג'יימס ולילי הסתערה אל מחוץ לחדר. ג'יימס עמד שם, ידו משפשפת את ראשו. הוא הביט בכולם שצפו בו. "מה?!" הוא צעק; כולם חזרו לשיחותיהם. ג'יימס הלך לאיפה שסיריוס ומישל ישבו והתיישב מולם. הוא השעין את ראשו אחורה, מעבר למשענת, ושפשף את פניו.

"על מה כל זה היה?" סיריוס שאל.

"אתה לא רוצה לדעת." הוא נאנח. סיריוס ומישל החליפו מבט שאמר 'הם לא מספרים לנו משהו!

באותו הזמן לילי רצה במסדרון עם דמעות בעיניה, לא היה לה מושג לאן היא רצה, היא פשוט רצה. לפני ששמה לב היא נתקעה במישהו ונפלה על הרצפה. יד נשלחה לעזור לה, לילי לקחה אותה בתודה ונאנחה ברגע שראתה למי היא שייכת.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה את ג'ורדן. הוא משך בכתפיו.

"מה קרה?" הוא שאל, עוטף זרוע אחת מסביב לכתפה. לילי משכה בכתפיה.

"פוטר. הוא עושה לי כאב ראש." היא אמרה, מנגבת את פניה. היא חשבה שהיא ראתה חיוך בפניו אבל ברגע שהביטה עוד פעם הוא הביט בה בעצב. ג'ורדן הוביל אותה לכיתה ריקה והתיישב על השולחן.

"למה שלא תספרי לי מה קרה?" הוא הציע.

"אני מעדיפה שלא." היא נאנחה. "תראה, ג'ורדן, אני מצטערת על מה שקרה מקודם. זה פשוט שכל כך הרבה דברים הולכים כרגע." לילי אמרה, מביטה בו.

"אל תדאגי." ג'ורדן אמר, מחבק אותה.

"אני מקווה שלא אכפת לך אבל אני לא רוצה לבוא כמשרתת יווניה. כבר יש לי תחפושת והכל מתוכנן." לילי אמרה לכתפו. הוא התרחק.

"ומהי?" הוא שאל בסקרנות.

"לא מספרת לך." היא חייכה חיוך מרושע. ג'ורדן נשען קצת יותר קרוב אליה.

"בבקשה?" הוא עשה פרצוף.

"לא." לילי אמרה מלפני שג'ורדן נישק אותה. היא לא הרגישה כלום שהוא עשה זאת, היא הרגישה שהיא בוגדת בג'יימס. אבל למה שתעשה זאת? הוא אידיוט והוא בדיוק גמר איתה, היא חשבה. הערב כשלילי חזרה, חדר המועדון היה ריק. היא לקחה את הספר שהשאירה שם והלכה ישר למיטה, כולם ישנים אז היא ניסתה לישון גם היא.

בחדרי הבנים כולם עוד היו ערים, סיריוס, רמוס ופיטר עבדו על כמה קונדסים. באחת המיטות, בה קנט וסופי היו, הכילות היו סגורות ואטומות מרעש, ככה שאף אחד לא ישמע מה קורה שם.

ג'יימס היה בצד השני של החדר, מכה את שק האגרוף. הוא תמיד עשה זאת ברגע שהיה צריך לחשוב. כמו שסיריוס תמיד אומר "כשאתה בספק, תוציא את השק." ג'יימס הרביץ לו כאילו שזה לא היה עניינו של אף אחד.

הוא היה צריך להוציא את הכעס שלו בקשר ללילי ואביו. הוא לא באמת התכוון לומר ללילי מה שהוא אמר והוא קיווה שהיא ידעה זאת. הוא יודע שלילי רוצה לגמור עם ג'ורדן, אבל הוא לא יכל לתת לה, לא עכשיו בכל מקרה. בקשר לאביו, הוא עדיין כעס עליו. אביו היה כל כך עקשן, אימו תמיד אמרה לג'יימס שג'יימס כמוהו, אך הוא היה בספק.

הוא לא היה עקשן, אבל אימו תמיד גלגלה את עיניה כלפיו ואמרה "כמו האבא, כך הבן." ג'יימס שנא שהיא אמרה את זה. אביו יכל להיות פתוח לפעמים, אבל ברגע שזה הגיע לעתידו של ג'יימס הוא תמיד רצה שילך למשרד הקסמים ויעקוב אחריו; אבל ג'יימס לא רצה את זה, הוא רצה להיות שחקן קווידיץ' מקצועי. הוא ידע שאביו יהיה מאוכזב, אבל הוא רצה לעשות זאת בדרכו.

סיריוס הביט בג'יימס בזמן שהכה את השק בעצבים. לאחר כמה זמן, הוא הרים את ידיו ונאנח.

"אני חייב לצאת." הוא אמר, מעיף את הכפפות והולך לעבר מזוודתו.

"לאן אתה הולך?" רמוס שאל בסקרנות.

"אני צריך לדבר עם מישהו." הוא אמר, לובש חולצה ולוקח את גלימת ההיעלמות שלו.

"הוא הולך לראות את האישה המסתורית!" פיטר צייץ. ג'יימס גלגל את עיניו.

"אתה עומד להפסיד קונדס טוב, קרניים." סיריוס אמר, מצביע לעבר מיטתו של קנט. ג'יימס לא אמר כלום; הוא פשוט שם את הגלימה ועזב את החדר. הוא רץ לחדר המועדון, עלה לחדר של לילי והתחמק פנימה. הוא ידע שהמיטה של לילי הייתה האחת שליד החלון. הוא הלך לעברה בזהירות כדי שהרצפה לא תחרוק. הוא יכל לשמוע בכי חנוק מגיע ממיטתה.

הוא הזיז את הכילות ויכל לראות את לילי שוכבת שם, עיניה עצומות אך דמעות זורמות על פניה. זה שבר את ליבו לראות אותה בוכה בגללו. ג'יימס הזדחל לצידה; הוא במהירות כישף קסם אוטם קול מסביבם.

"למה היית חייב לעשות לי את זה? למה היית חייב לגרום לי להתאהב בך?" היא לחשה לאוויר, אך קפצה כשקיבלה תשובה.

"אני מצטער." ג'יימס אמר לה. לילי פתחה את עיניה לראות שאף אחד לא היה שם, אך היא ידעה שג'יימס היה שם, למרות שלא ראתה אותו. רק אז הוא גילה שהיא לא יכולה לראותו והוריד את הגלימה.

"אני מצטער שצעקתי עליך." הוא אמר, מזיז שיערה מפניה.

"אני מצטערת שגרמתי לך לצעוק עלי." לילי אמרה. ג'יימס נשען ונישק את שפתיה. כשהוא התרחק היו לו חיוך קטן על פניו.

"זה יותר טוב." היא לחשה.

"אהבת את זה, הא?" הוא אמר ונישק אותה בתשוקה. הוא נשכב על המיטה לצידה וקירב אותה אליו, ידיו מלטפות אותה מעלה כלפי מטה בגבה מתחת לחולצה שלבשה; הוא החל לנשק את צווארה. לילי התחילה לנשום בכבדות ודחפה את ג'יימס ממנה. הוא נשך את כתפו וקפץ כאילו ננשך.

"לחשוב על משהו אחר. קווידיץ'... 2+2=4..." הוא הביט בלילי ומהר הביט ממנה. "קווידיץ'... דמבלדור... פרופסור מקנוגל... איוווו!" הוא קרא כשתמונה מאוד מגעילה הופיעה בראשו.

"ששש!" לילי אמרה, מנסה לא לצחוק בפניו. הוא התיישב על המיטה, מנער את ראשו ומנסה להוציא את התמונה ממנו. לפתע הדלת נפתחה וסופי וקנט נכנסו; למזלם של לילי וג'יימס הצד שהיה פתוח היה מול הקיר.

"אלוהים, תודה בשביל כלום, אידיוטים." סופי אמרה כשהיא הובילה את קנט למיטתה.

"תסתמו!" קלאודיה צעקה עליהם מהמיטה שלה. זה היה הדבר האחרון שנשמע מהם כיוון שסופי מלמלה כישוף אוטם קול.

"עדיף שאני אלך לראות מה ה-'אלוהים, תודה בשביל כלום, אידיוטים' עשו עכשיו." ג'יימס משך בכתפיו. הוא נשען ונישק את לילי על ראשה ואז קם והסתובב, והסתובב עוד פעם.

"והתאהבת בי בזכות קסמי והמראה שלי." ג'יימס קרץ לפני ששם את הגלימה עוד פעם. לילי ניסתה שלא לצחוק בזמן שעזב. היא סגרה את הכילה ונסחפה לתוך שינה חסרת חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא