העקרב והוורד

בוקר הנשף הגיע, וכל התלמידים בשנה הרביעית ומעלה ישבו בארוחת הבוקר, מדברים בהתרגשות על מה שיקרה בערב. 

רוז ישבה עם חברותיה, חושבת על נער המסתורין שתפגוש בעוד שעות ספורות. 

״רוז? רוז..? רוז!״

רוז התנערה ממחשבותיה והביטה בליה בתימהון. 

״כבר שעה שאת מערבבת את הקפה שלך,״ ציינה ליה בחיוך. 

רוז הביטה בספל שלה, מגלה שליה צודקת. 

היא עזבה את הכפית. 

״אל תדאגי,״ מישל חייכה. ״אם הוא רומנטי מספיק בשביל מכתב שכזה, יהיה לך כיף היום.״

רוז נאנחה בשקט, מהנהנת. 

היא לא שמה לב למבטים שבלונדיני אחד נעץ בה מהצד השני של האולם. 

סקורפיוס הרגיש פרפרים בבטן. 

בעוד כמה שעות הנשף יתחיל, כלומר, בעוד כמה שעות הוא אמור לפגוש את רוז מתחת לעץ ההוא במדשאות. 

הוא נשם עמוק, מתחנן למרלין שכלום לא ישתבש.

הוא כבר תכנן הכל. 

הוא לא יוריד את המסכה עד סוף הערב, ורק אם רוז תהנה בחברתו הוא יראה לה מי הוא. 

אלא אם היא תגלה בעצמה קודם, ואז הוא רק יכול לקוות לטוב. רוז היא בחורה חכמה, היא יכולה לעלות עליו ברגע שהיא תראה אותו בפעם הראשונה, ואז, סקורפיוס ידע זאת, היא תברח. 

וזה יכאב לו אם היא תבכה בגללו. 

לכן הוא תכנן לשנות מעט את הקול שלו, ולסדר את שיערו בצורה שונה ממה שהוא עושה בדרך כלל. 

הוא לא הבלונדיני היחיד בהוגוורטס - שיערו היה פחות בהיר משל אביו, כך שלא נראה מאוד מיוחד. 

חוץ מזה, יהיה חשוך, ככה שיש לו תקווה. 

הוא הנהן בחוסר תשומת לב לשיחה שהתנהלה בין ג׳ון וטום, מעמיד כאילו הוא מקשיב. 

מרבית בנות הוגוורטס החלו להתכונן שעתיים לפני הנשף. 

חדר השינה של רוז ושאר בנות השנה החמישית הפך לסלון יופי - כלי איפור, קוסמטיקה ושיער היו מפוזרים על שתי מיטות, נעליים זרוקות בכל פינה, שמלות נחות על מיטה נוספת - בלגן שלם. 

רוז ישבה מול המראה בחדרן, מטילה כמה לחשים על שיערה, על מנת להחליק וליישר אותו. 

היא ירשה את צבע השיער של אביה, אך את צורתו המבולגנת קיבלה מאימה. 

בדרך כלל היא פשוט סירקה אותו קצת, או אספה אותו, אבל הפעם היא לא התכוונה לוותר עד שהוא לא יהיה חלק ויפה כמו של מישל. והשיער של מישל היה בין היפים בהוגוורטס - רוז חשבה שהיא בובת ברבי שקמה לתחייה כשפגשה אותה לראשונה. 

היא אפילו ניסתה את התכשירים המוגלגיים של אמילי; מגוון קרמים עם שמות צרפתיים שטענו שהם מעניקים ברק ונפח טבעי לשיער, או מרככים אותו, או מה לא. 

אחרי שעה וחצי של היאבקות עם שיערה, רוז חייכה אל דמותה החדשה במראה. 

בחורה ג׳ינג׳ית עם שיער גלי עדין (לחלק מושלם כבר לא היה לה כוח וזמן להגיע). 

היא התאפרה והתלבשה בזריזות. 

היא לבשה שמלה תכלחלה, שמגיעה עד אמצע הירך וענדה מסכה בגוון מעט כהה יותר, ששתי נוצות ירוקות בגדלים שונים יצאו מפינתה השמאלית, ממש על הרקה של רוז. 

״רוז, את נראית מדהים.״ חייכה ליה, ואמילי ומישל הנהנו בהסכמה. 

רוז חייכה והחליטה שהחיוך הזה לא עומד להימחק עד סוף הערב, ויהי מה. 

סקורפיוס הביט בשעונו. בעוד כמה דקות הוא צריך לצאת אל המדשאות, שם, כך קיווה, יפגוש את רוז. 

הוא הביט במראה; הוא לבש גלימת טקסים מודרנית, מאין טוקסידו שחור. 

הוא סידר, או יותר נכון, פרע את שיערו, והטיל לחש שישנה את קולו מעט. 

רוז יכולה לחשוב שהוא תלמיד שנה שישית או שביעית. הוא ענד את המסכה בזהירות, נשם עמוק ויצא אל המדשאות. 

רוז נפרדה מאמילי ומישל בחדר המועדון, כששני בני פוטר חיכו להן שם, והמשיכה עם ליה למטה. 

ברחבת הכניסה היא נפרדה מליה, שהמשיכה לאולם עצמו, ויצאה אל המדשאות, נושמת עמוק. 

היא ראתה דמות מרוחקת, עומדת לצד עץ הדובדבן - זה איש המסתורין שלה. 

היא התקדמה אליו בשקט, יודעת שהוא לא הבחין בה עדיין, משום שגבו מופנה אלייה והוא כנראה מביט באגם. 

״האמ,״ היא השתעלה בשקט כשעמדה מספיק קרוב אליו. 

הוא הסתובב והביט בה בהפתעה. 

תחת צל העץ רוז לא הייתה יכולה לראות את עיניו, אך משהו בתנוחה שהוא עמד היה לה מוכר. 

״אתה שלחת לי את הוורד?״ היא שאלה בשקט. 

הוא לא מיהר לענות, והיא ידעה שהוא בוחן אותה במבטו. 

״את יפה,״ הוא אמר לפתע. 

רוז הרגישה את לחייה מסמיקות, ״ת-תודה.״

סקורפיוס הביט בה, מוקסם. 

הוא כמעט שכח איך נושמים. 

הוא שמח שהיא עוד לא זיהתה אותו. 

״שנלך לאולם?״ הוא הושיט לה את ידו. 

היא תפסה בה במעט היסוס, מהנהנת. 

הוא התחיל ללכת בשקט, מוביל אותה לצידו. 

הוא שמע את נשימותיה המהירות, המתרגשות. 

״את לחוצה,״ הוא קבע בשקט. ״אין צורך-״

״אני לא לחוצה,״ רוז הביטה בו, עדיין לא רואה את צבע עיניו. ״אני... זה פשוט מוזר לי. אני לא יודעת עלייך כלום.״

הם הגיעו לטירה. 

״אני אספר לך,״ הבטיח סקורפיוס. ״אבל עדיין לא.״

רוז נאנחה בשקט.

כשנכנסו, היא הביטה באולם הגדול בהתפעלות; האולם עצמו נראה כמו חדר נשפים צרפתי מהמאה השבע עשרה, והקישוטים היו בסגנון בית מלוכה מרשים. היא רשמה לעצמה למצוא את מקשטי האולם ולהחמיא להם על העבודה המדהימה. 

ברקע התנגן שיר פופ מלפני כמה עשורים. 

האולם לא היה מלא עדיין, אבל תלמידים המשיכו להגיע. 

״את צמאה?״

היא הביטה בבחור המסתורין שלה.

״כן, קצת,״ השיבה לאחר רגע. ״אני יכולה לקרוא לך ג׳ון?״

הוא הביט בה. 

ברגע שראתה את עיניו יכלה להגיד מי הוא, אבל משהו בקול היה שונה, ולא התחבר אל סקורפיוס. 

היא סרקה את האולם. 

איפה סקורפיוס באמת? לא ייתכן שהבחור הזה שעומד לצידה, על אף צבע העיניים המיוחד הוא סקורפיוס. 

אולי לעוד מישהו בהוגוורטס יש עיניים אפורות ושיער בלונדיני ו-

״ג׳ון?״ הוא שאל. 

ג׳ון כבר לא התאים לו. משהו בתוכה אמר לה שזה סקורפיוס, אבל לא כל חלקי הפאזל התאימו. 

״ג׳ון דואו,״ היא מלמלה. ״ככה קוראים לחולים אלמוניים בבתי חולים.״

״או,״ הוא השיב. ״אוממ... בסדר..?״

הוא ניגש להביא לה פונץ׳. 

היא המשיכה לסרוק את האולם, לחפש את סקורפיוס האמיתי. לא ייתכן שהאלמוני שלה הוא סקורפיוס, שרוצה להפוך אותה לבדיחה. לא ייתכן, נכון?

״בבקשה,״ ג׳ון-סקורפיוס-נער המסתורין חזר עם שתי כוסות פונץ׳. 

״תודה,״ היא מלמלה, ממשיכה לסרוק את האולם. 

״מחפשת את החברות שלך?״ שאל סקורפיוס, כשראה שהיא מביטה באנשים. 

״אוממ,״ היא הביטה בעיניו בשנית. ״לא, סתם... מתפעלת מהקישוטים.״

סקורפיוס הנהן בשקט, מנסה להבין מה מפריע לה.

הפרק הקודם		הפרק הבא