Rabbit Heart

פרק 11

עצה מזחל

"'מי את?' אמר הזחל." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

ראשו של נוויל הגיח ראשון מתוך הפתח הסודי שברצפה, בוחן את החלל השחור.

"יש כאן מישהו?..." לחש לתוך החשכה. שום קול לא השיב. הוא טיפס החוצה וג'יני אחריו, האור הבהיר של שרביטה מזנק ממשטחי ארגזים וקירות מוכתמים. לא היה שם איש- אפילו לא עכברושים. ריח כבד של עובש וניחוח חמוץ- מתוק עד חולי עמד באוויר.

נוויל עיווה את פניו. "נראה שהם לא רעננו את האספקה שלהם כבר זמן מה."

"אני מתארת לעצמי. אף אחד לא קונה ממתקים תחת כיבוש."

נוויל הפנה לה את גבו כשהביט סביב. היא הרגישה כאילו ניסה לומר לה שלא התכוון דווקא אליה בדבריו.

"תשמע, נוויל..." המילים גוועו על שפתיה. נוויל הביט בה בציפייה שתדבר, אולי בציפייה להתנצלות, בעניי התינוק הגדולות שלו. משהו במבטן ערער אותה. "אתה לא צריך להיות כל כך קשה איתי."

פניו של נוויל התקשחו. זה היה טבעו של נוויל לגמגם ולהסס, אך הוא בקושי עשה זאת כשפלט, "אולי זה מה שאת צריכה בשביל שתביני מה יש לך."

"...אף פעם לא היית מרוצה ממה שהיה לך... תמיד רצית יותר..." מילותיו של דין הדהדו בראשה עקב דבריו של נוויל, מעוררות בה כעס פתאומי. לא ייתכן ששניהם יאמרו לה את אותו הדבר- לא ייתכן שהם צודקים. זה פשוט לא נכון, זה לא הוגן מצידם לומר משהו כזה עליה.

"מה שיש לי? מה בדיוק יש לי? חברים שמפנים לי את הגב כשאני צריכה אותם יותר מכל?" המילים הותירו טעם חמוץ בפיה. בסופו של דבר היא הייתה צריכה להתמודד עם לסטריינג' לבד באותו הלילה, וזה היה המבחן האמיתי.

נוויל טלטל את ראשו כאילו היא לא הבינה, אך נמנע מלדבר.

"נו?" היא דרשה ממנו. חוסר העניין שלו בנושא היה כמעט מעליב. "מה הוא הדבר הזה שיש לי, שאני צריכה כל כך להעריך?"

"אמרת את זה בעצמך," הוא השיב לה, תוחב את ידיו לכיסיו ובועט באבק שעל הרצפה. "חברים- אנשים מפוחדים שיהיו מוכנים ללכת אחרייך לאן שלא תובילי. את זו שמפנה לנו את הגב, ג'ין. מסתירה מאיתנו דברים, מסתגרת בתוך עצמך..."

"לא זכור לי שביקשתי להנהיג מישהו," אמרה ג'יני, אך גוש יבש של כעס עצמי נתקע בגרונה, כי היא ידעה שזה לא נכון. היא קפצה על ההזדמנות הראשונה להנהיג את התלמידים האחרים ברגע שנודע לה שאוכלי המוות התיישבו בהוגוורטס. אך היא לא עשתה זאת מתוך רצון להיות במרכז, להנהיג, אלא מתוך תחושת חובה; בעוד אחיה, הרמיוני והארי לא היו שם, היא הרגישה צורך לקחת את מקומם.

אבל באותו הרגע היא חשה כעס כזה כלפי עצמה וכלפי נוויל, שלא הצליחה לבטא הסברים אלו במילים. היא יכולה הייתה רק לצפות בנוויל משפיל את עניו תחת מבטה הדורש.

"זה לא משנה אם ביקשת או לא. זו המציאות." נוויל נראה קצת נבוך. "תמיד רציתי לומר את זה להארי כשהוא נראה כאילו נטל העולם מכביד על כתפיו, אבל אף פעם לא היה לי אומץ..."

"אתה פחדן." מבחינתה, התקפה תמיד הייתה ההגנה הטובה ביותר.

הוא חייך במרירות. "אני יודע," הודה בפני הרצפה. "אבל... יש לי את האומץ לומר לך להפסיק לדחוק אותנו הצידה. אנחנו רוצים לעזור לך- אני רוצה לעזור לך. ו... שאת לא היית צריכה לעשות את מה שעשית עם דין.  הארי אוהב אותך..." הוא כרסם את שפתו התחתונה, ואחיזתה של ג'יני בשרביטה הייתה כל כך חזקה שאצבעותיה איבדו תחושה. "והוא לא היחד."

אלומת אור פגעה בהם וקטעה את חוט המחשבה של ג'יני באופן כה מבורך, שהיא כמעט ולא נבהלה מההופעה הפתאומית של האדם בראש גרם מדרגות העץ שהוביל אל החנות.

"הזדהו," דרש גבר ברצינות תהומית.

ג'יני מצמצה בענייה באור המעוור, אך סירבה לתת לו לערער את ערנותה. "תזדהה אתה קודם."

"אתם אלה שפרצתם לחנות שלי," אמר הגבר, והעביר את אלומת האור ממנה לנוויל ובחזרה.

"נראים כמו תלמידים של הוגוורטס, אם תשאל אותי," אמר מישהו אחר.

"אי אפשר לדעת לבטח," אמר האיש הראשון. "היום אי אפשר להיות בטוח בכלום. לא אומר זאת שנית- הזדהו."

"נוויל לונגבוטם, וזו ג'יני וויזלי," אמר נוויל, פורש את ידיו על מנת להראות שהוא לא חמוש. ג'יני חשה רצון להשתיק אותו. האם זה היה ניסיון להיות אמיץ, טיפשות, או הדבר הנכון לעשות?

"אין לי שרביט, רק לה יש."

ג'יני הניחה את שרביטה על הרצפה כשראתה שמשמע שמותיהם לא מעורר אצל הזרים דחף לקלל אותם.

"אז זה מהעבר הסודי?" אמר הגבר המבוגר מבין השניים, שירד במדרגות והציץ אל תוך הפתח שהופיע ברצפת המחסן שלו.

לאחר כמה רגעים באור השרביט, ג'יני זיהתה אותו; זה היה בעלה של בעלת החנות. בעבר היה שמן מאד ואדום לחיים, אך באותו הלילה נראה שאיבד כמה קילוגרמים, וגם חלקים גדולים משיערו. הוא לבש חלוק בית ונעל נעלי בית, ומכיס החלוק בלט כדור שנראה כמו אחת מפצצות העשן הצבעוניות שפרד וג'ורג' מכרו בחנות שלהם בדיאגון.

הגבר השני היה צעיר בהרבה, מבוגר מג'יני ונוויל רק במעט. הוא לבש פיג'מה מפוספסת שגרמה לו להיראות ארוך עוד יותר משהיה, שיערו הכהה נראה כמו קן ציפורים והוא אחז בשרביט בידו האחת ובמחבת בישול בידו השנייה.

"עכשיו אנחנו יודעים מאיפה מגיעים העכברושים," אמר הגבר הצעיר וחייך אל ג'יני ונוויל חיוך מרגיע.

"אני מצטער לומר שתוכנית המילוט שלכם לא תביא אתכם מחוץ להוגסמיד," אמר בעל החנות המקריח, מושך באפו באצבעו. "יש עוצר, אתם יודעים."

"כן. תניחו את הרגל שלכם מחוץ לחנות ואספסוף של אוכלי מוות יהיה כאן לפני שתספיקו להגיד 'התחתונים של מרלין'," אמר הצעיר.

"אנחנו לא מנסים להימלט," אמר נוויל. "אנחנו רק צריכים מקום להעביר בו את הלילה. נוכל לחזור לטירה רק בבוקר- מחפשים אחרינו..."

"עושים לאוכלי המוות צרות, אה?" אמר הצעיר בחיוך שובב.

"צרות בשביל אוכלי המוות הן ברכה בשבילנו," אמר בעל החנות ובחן את ג'יני. "את הבת של ארתור ומולי, לא?"

ג'יני הנהנה בזהירות, לא יודעת אם זה דבר טוב או רע.

בעל החנות חייך חיוך קטן. "רואים. ידענו שאת והחברים שלך לא תשבו בשקט."

"מי-"

"הזקן בטח ירצה לראות אותם," אמר בעל החנות לצעיר. "תראה להם את המעבר. אני אעשה כאן כמה סידורים לשמור על המעבר."

"קיבלתי, אבא'לה." הצעיר הצדיע וסימן לג'יני ונוויל לבוא אחריו במעלה המדרגות. ג'יני הציצה בבעל החנות דוחף ארגזים לכיוון הפתח לפני שהדלת נסגרה אחריה.

הם היו בדובשניירה האפלולית. אור רפאים של פנסי רחוב חדר דרך החלונות הקדמיים, מעיר לחיים צללים של מדפים וקופסאות ממתקים מעלות אבק. תאי הזכוכית שג'יני זכרה מלאים בממתקים היו ריקים, וג'יני הבינה שגם את הגבר הצעיר ראתה פעם; הוא היה הנער שהיה ממלא אותם כשהם היו מתרוקנים לעיתים דחופות כל כך.

ג'יני ראתה את החנות ריקה פעמים רבות בעבר- בעיקר כשהיא והארי השתמשו במעבר על מנת לחמוק להוגסמיד- אך הריקנות של אותו הלילה הייתה שונה. זו הייתה ריקנות רדופה, מלאה בבדידות ויגון. היא לא הייתה מעלה בדעתה שמחוץ להוגוורטס יש מישהו שסובל מנחת ידם של אוכלי המוות כמוה וכמו שאר התלמידים.

"לאן אתה לוקח אותנו?" היא שאלה את הבחור, שהוביל אותם לחלק האחורי, החשוך, של החנות.

"כמו שאבא אמר- לראות את הזקן," הוא ענה, עוצר למשש מדף עמוס צפרדעי שוקולד במילואים שונים. "אני אלווה אתכם. כבר קרה שהזקן קילל מישהו שהופיע במטבח שלו באמצע הלילה, רק בשביל לשאול אם יש לו כמה נרות עודפים בשביל המשמרת..."

הקיר שמאחורי המדף זז הצידה כאילו היה עשוי מקרטון. מאחוריו נגלה מעבר חשוך וצר מאד. הצעיר הוביל את ג'יני ונוויל דרכו.

"איזו משמרת?" שאלה ג'יני בעודם הולכים בתור באפלה, האור בקצה שרביטו של הצעיר לא מאיר דבר מלבד רצפה וקירות צרים ומוכתמים שנגעו בכתפיהם בעודם הולכים, וחשכה אין סופית מלפנים. קולה הדהד בקירות סביבה ופגע בה בעוצמה מבלבלת.

"ובכן, אני לא אמור לדבר על זה, אבל..." הוא נשמע מאד נלהב לדבר על כך. "כשאוכלי המוות הגיעו לכאן בלילה ההוא והתנהגו כאילו הכל שייך להם, נלחמנו. בסוף הם תפסו אותנו וזרקו אותנו בחזרה לבתים, וכמה מהאנשים הטובים שלנו הלכו לאזקבן. אבל אנחנו לא וויתרנו; לא הפסקנו לעשות להם צרות מאז. הוגסמיד מלאה מעברים סודיים, ואנחנו משתמשים בהם כל הזמן כדי לבקר אחד את השני בלי שזוללי המוות ידעו. אנחנו עובדים עם המסדר, אתם יודעים. איזה מסדר, אתם שואלים?-"

"אנחנו מכירים את המסדר," אמרה ג'יני, חשה תקווה עצומה פורחת בתוכה למשמע השם, אבל הצעיר (אשר מאוחר יותר הם גילו ששמו היה ארצ'י) סיפר להם עליו בכל זאת.

הוא דיבר על ההתקוממות של הוגסמיד ועל הפעולות הסודיות והאנשים שלהם שמצאו את עצמם "באזקבן או בקבר", לפי דבריו, בעוד שיפוע הרצפה מתחיל להעמיק, עד שהיה מסלול תלול וחלקלק הנוטה מטה, צר כל כך שהיה עליהם לעבור אותו אחד אחרי השני בהליכת סרטן.

אחרי ההליכה הממושכת במעבר המחניק המלא בריח לח של רקב ועובש, המטבח המטונף אליו נכנסו היה בגדר הקלה לשלושתם.

"חכו כאן בזמן שאני אקרא לזקן שלנו-" אך בעוד ארצ'י אומר את המילים, צליל חיכוך אלים נשמע ולפני שג'יני הבינה מה קורה, היא הייתה לכודה בתוך קפליה הגסים של רשת כבדה במיוחד.

צעדים נמהרים נשמעו מחוץ למטבח, ואור מסנוור פגע בעיני השלושה כשדמות מתנשפת הופיעה בפתח.

"לעזאזל עם המלכודות שלך, זקן!" סינן ארצ'י לצד ג'יני, "לא שאני מתלונן, חמודה, אבל את שוכבת על זרוע שלי..."

"בכל לילה אחר הייתי מוודא שאתה באמת ארצ'י הטוב- בשביל- כלום," אמר האדם הזקן שעמד בפתח המטבח, גבר רזה מאד וגבוה, אך כפוף ביותר, שלבש בגדי יום- יום מוכתמים. הוא סידר את נשימתו במהירות, ועכשיו העביר את אור שרביטו על השלושה ובחן אותם. "אבל אני מאמין שאתה אכן טיפש מספיק בשביל ליפול לאותה המלוכדת שלוש פעמים. מי נמצא איתך?"

הפעם ג'יני הציגה את עצמה ואת נוויל. האדם שכונה 'הזקן' כרע מולם, לא טורח לשחרר אותם. מקרוב, ג'יני הבחינה שקרחת מבריקה בוקעת מתוך סבך של שיער אפור שמסגר את ראשו, ושזקן מדובלל ואפור בצורת עט חפירה ממסגר את פניו הארוכות והרציניות. לחיו ועניו היו שקועות, ואור השרביט הטיל מעליהן צללים כבדים, אך ברק של זוג עניים כחולות מחשמלות הבזיק אליה, מאשר שיש באדם הפשוט הזה הרבה יותר משנראה לעין.

"וויזלי, אה?" אמר, בוחן אותה ללא חשש. "כן, יש לך את השיער האדום ואת המבט החצוף של אמא שלך. אי אפשר להגיד את אותו הדבר עליך, לונגבוטם, אבל שמעתי עליך דברים."

רק אז הוא הסיר את הרשת בנפנוף שרביט.

"נו, אז מה אתם רוצים?" הוא שאל אותם בעודם קמים על רגליהם. "אם אתם רוצים שאני אשלח אתכם הביתה, זה לא עומד לקרות- אוכלי המוות משגיחים על כל דרכי הפולו-"

"אנחנו לא רוצים ללכת הביתה," התריסה ג'יני, שקבלת הפנים שלו וטון הדיבור שלו הרגיזו אותה אחרי הלילה המותח שעברה. "אנחנו מתחבאים מאוכלי המוות בהוגוורטס רק עד הבוקר."

"אבא אמר שתרצה לראות אותם," הוסיף ארצ'י, "יש להם מעבר סודי לטירה-"

"שמחת זקנתי," אמר הזקן, מפנה את גבו. "גם לי יש."

"חכה-" קראה ג'יני בעודו יוצא מהמטבח. כשהוא לא עצר היא מיהרה אחריו, ומצאה את עצמה מאחורי דלפק של פונדק אפל, דלתו וחלונותיו מוגפים. הוא חשה מבולבלת ממיקומה החדש. "חכה- לאיפה המעבר שלך מוביל?"

"זה לא משנה," אמר הזקן, מתחיל לעלות בדרגות המובילות מעלה בקושי מה. "כמו שאמרתי, אני לא מתכוון לסכן את העור שלי כדי לעזור לילדים בוכים להגיע הביתה-"

ג'יני גמעה את המרחק עד תחתית המדרגות ונעצרה. "בעוד כמה שעות אנשי משרד הקסמים יגיעו לאסוף את כל ילדי המוגלגים מהוגוורטס." הזקן עצר, אך לא הפנה אליה את פניו. "יש עשרות ילדים. ואתה יודע מה יעשו להם- שבירת השרביט לשניים תהיה כמו דגדוג לעומת שאר הדברים שיעשו להם."

"מה את מצפה ממני לעשות?" אמר הזקן, עדיין בגבו אליה. "שאני אכניס את כולם תחת צל קורתי? כולנו נגווע ברעב אחרי יומיים, שלא לדבר על כך שאוכלי המוות יושבים כאן כל יום, והם גם עורכים חיפושים-"

"רק כמה ילדים. רק עד שהמסדר ימצא פיתרון-"

"המסדר לא ימצא פיתרון." קבע הזקן. "לעזאזל, המסדר שלך חסר אונים אפילו יותר ממך. הוא מתפרק בלי דמבלדור, את לא רואה? אפשר לחשוב שהוא היה כל כך מועיל גם כשהוא היה בחיים..."

"קל לדבר כשאתה יושב בצד ולא מתערב." ג'יני התחילה להתרגז.

הזקן פלט צחוק כל כך יבש ומר שג'יני חשה אותו נתקע בגרונה. "כשתהיי זקנה כמוני תוכלי גם את להסתכל מהצד איך העולם הולך לגיהינום. גם כשאני הייתי צעיר אהבתי לעשות דברים- להעמיד פנים שאני באמת יכול להשפיע על משהו. זה יעבור לך, אל תדאגי." הוא טיפס את שארית הדרך למעלה בצליעה בעודו אומר, "אתם יכולים למצוא לכם מקום לישון כאן, ובבוקר אני אראה לכם את המעבר שאתם כל כך רוצים לראות. אבל קבלו את העצה שלי- אף פעם לא טוב לדחוף את האף לצרות של אחרים."

=========

לטובת הקוראים היקרים של הפאנפיק הזה, יש לי צורך להודיע מראש על חדשות קצת רעות (למעשה הן טובות בשבילי, אבל רעות בשביל הפאנפיק הזה).

ב-24.10 אני אתחיל ללמוד בבית הספר להנדסאים בטכניון. זהו מוסד ללימודים גבוהים, ונכון לעכשיו לא ברור לי כמה זמן יהיה לי על מנת להשקיע בהמשך כתיבת הפאנפיק הזה. יש ברשותי שני פרקים נוספים בפאנפיק הזה שעוד לא פירסמתי, אותם אני אשחרר בחודש הקרוב, ואחריהם סביר להניח שתגיע תקופת יובש ארוכה. אני לא שוללת לגמרי את האפשרות שאני אמשיך את הפאנפיק יום אחד, אך כדאי לא לפתח ציפיות לעידכון קבוע בחודשים הבאים.

בהערכה ובסליחה כלפי כל המשתמשים הנהנים מהפאנפיק הזה,

לונגה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא