מעודנת

"זה נכון?"

"מי האבא?"

"רוז וויזלי? החנונית ההיא מגריפינדור?"

"אין מצב שאת בהיריון - מי היה שוכב איתך?!"

אלה חלק מהלחישות היותר-חביבות שמלוות אותי מאז יום שבת. ביום ראשון נשארתי מאחורי הווילונות של מיטת האפיריון שלי כל היום, אך בוקר יום שני הגיע מוקדם מדי והייתי חייבת לצאת מהמחבוא שלי. בניסיון להתחמק מכולם, מצאתי את עצמי מתרוצצת מכיתה לכיתה, שומרת על הראש שלי מורכן ומתרכזת בלימודים. אף אחד מהמורים לא שאל אותי שאלה או ביקש ממני לבצע איזשהו לחש היום - למעשה, בעיניהם, אני בלתי נראית לחלוטין. כמובן שתלמידי הוגוורטס הטיפשים לא יכולים להסתכל על זה ככה. לא זכיתי לכל כך הרבה מבטים משונים מאז השנה השנייה, כשקשרתי את עצמי לחממות למשך יומיים שלמים. (תבינו, ניסיתי לעצור את הטיפול לא-הוגן שזוכים לו הדודאים, ואז נזכרתי באגודה שהקימה אמא למען זכויותיהם של גמדוני הבית כשלמדה בהוגוורטס, אז החלטתי להקים אגודה משלי. היא נקראה על שם מאבק נתינת ושיפור הזכויות לדודאים - או בקיצור, מנוז"ל. נהגתי ללבוש לענוד סיכות של מנוז"ל והכל, אבל אנשים התחילו להתלחשש מסביבי ולצחוק כאילו שהייתי חייזר או משהו. אני לא ממש בטוחה למה).

בכל מקרה, היום יום שלישי ואף על פי שהתרגלתי ללחישות הנבזיות שסובבות אותי, הן עדיין מכעיסות אותי. אף אחת מהן לא הכעיסה אותי כמו זאת שלחשה לורה פלפס אל אחת מהחברות שלה בהפלפאף. וכתוצאה מכך, נתנו לי ולג'יימס ריתוק הלילה. זו אשמתה שכרגע יש לה זוג קרניים שצומחות מהקרקפת המכוערת שלה - היא זו שהכריזה לכל בית הספר שאני בהיריון. היא זו שקראה לי "הזונה הקטנה של מאלפוי" במסדרון. הזונה הקטנה של מאלפוי. זה בטח הדבר הכי נורא שמישהו אי-פעם אמר לי. זה לא מפתיע שג'יימס הטיל עליה קללה לפני שאני בכלל הספקתי. כל מה שאני עשיתי זה לזרוק עליה את הבננה החצי-אכולה שהייתה בידי.

בשעה שמונה בערב, אנחנו פונים אל משרדו של פרופסור לונגבוטום. רואים שהוא מרגיש טיפה רע על כך שהוא צריך לשלוח את שנינו לריתוק כיוון שהוא מכיר אותנו מאז שהיינו קטנים, אבל כחלק מהתםקיד שלו כראש-בית אסור לו לייצר העדפות בין תלמידים. הוא מושיב אותנו כדי שנעבור על דפי משמעת משישים השנים האחרונות כדי לוודא שכולם בסדר - ברצינות, למה הוא לא פשוט נותן לנו לצפות בצבע מתייבש? זה יכול היה להיות יותר מעניין. ג'יימס ואני עובדים בדממה, ממיינים פתקאות ריתוק בתיקיות שונות. אני עדיין זועמת לגמרי לגביי מה שפלפס אמרה לי ואני מדמיינת את עצמי חותכת את השיער שלה מהקרקפת ונותנת לה לאכול אותו.

"אמ, ג'ינג', הכל בסדר?" ג'יימס שואל בעודי דוחפת פיסות נייר אקראיות אל תוך תיקיות.

"הכל מצוין," אני אומרת בארסיות. "הכל מושלם לחלוטין. לא יכול היה להיות טוב יותר."

"הרגע הכנסת את פתק הריתוק של הנרי לונסון אל התיקייה של מייקל פאטרסון," ג'יימס מציין.

"נראה לך שאכפת לי?" אני לוחשת בחוסר אמון.

שתיקה.

אני ממשיכה לתחוב פתקאות ריתוק אל תיקיות אקראיות מבלי להסתכל אפילו על מה שאני עושה. תבינו, לכל תלמיד שקיבל ריתוק בשישים השנים האחרונות יש תיקייה בארונית המשמעת. יש לא מעט כאלה בהוגוורטס. אנחנו צריכים לוודא שכל פתקית ריתוק נמצאת תחת השם המתאים. זה כל כך משעמם שבא לי לבכות.

"איך אל' מתמודד עם החדשות?" אני שואלת כעבור כמה דקות.

שנינו יודעים שאל' מסוגל לעשות דברים לא ממש הגיוניים כשמעצבנים אותו. לפעמים הוא אפילו גרוע יותר מג'יימס. והמבט על פניו ביום שבת בהחלט הבהיר שהוא זועם. אבל לא עליי, על מאלפוי. לא הייתה לי ממש ההזדמנות לדבר איתו על כך מאז שהחדשות התגלו.

"הוא..." ג'יימס מתחיל. "הוא מתמודד עם זה בדרך הייחודית שלו."

זה לא יכול להיות טוב.

"אולי כדאי שאלך לדבר איתו," אני מציעה.

"זה לא נשמע לי כמו רעיון חכם," אומר ג'יימס במהירות. "תני לו זמן להירגע. הוא עדיין כועס מאוד על... טוב, את יודעת, על כך ששכבת עם החבר הכי טוב שלו. כלומר, זה באמת די מוזר."

"למה זה מוזר?"

"כי סקורפיו ואל' הם כמו אחים... לפעמים נדמה לי שהם מתנהגים כמו אחים יותר מאשר ממני ומאל'."

"זה לא נכון," אני אומרת.

"אני לא יודע... מאז שהוא הגיע להוגוורטס, הוא הרגיש כאילו סקורפיו הוא חלק מהמשפחה שלו כי שניהם בסלית'רין. אבל את כמו אחותינו, ג'ינג'. תמיד היית. אנחנו קרובים אלייך יותר מאשר אל כל האחרים... אני מניח שאל' פשוט מגונן עלייך. שנינו עושים את זה. תאמיני לי, אם היית שוכבת עם החבר הכי טוב שלי, הייתי בועט אותו מכאן לאוסטרליה!"

אני צוחקת קלות. ג'יימס כל כך דומה לדוד הארי לפעמים. אפילו המראה שלו... לא יודעת, הדרך שבה הוא מחייך או משהו. אף על פי שאנשים בדרך כלל אומרים שהוא דומה לדודה ג'יני (חוץ משיער העורב השחור שלו, כמובן), אני בהחלט מסוגלת לראות דמיון בין ג'יימס לאביו. אולי לא דמיון גדול כל כך כמו זה שבין הארי ואל', אבל יש דמיון. יש לו את הקסם האישי הזה של הפוטרים מעורבב עם השובבות של בני וויזלי - הוא סכנה מהלכת, במילים אחרות, אבל כולם אוהבים אותו.

"הוא יתגבר על זה," אומר ג'יימס בנסיון להרגיע אותי. "כך גם כל האידיוטים חסרי-המוח שבוהים בך במסדרונות."

"תודה, ג'יי," אני אומרת.

אנחנו ממשיכים לעבוד בדממה שוב. אחרי כשעה, אני שוקלת ברצינות את האפשרות לקפוץ מחלון המשרד הזה שנמצא בקומה השישית. זה היה לפני שאיתרתי תיקייה שכתוב עליה 'סיריוס בלק' וממש לצידה תיקיה בשם 'ג'יימס פוטר'. הן ללא ספק היו התיקיות הכי עבות כרס בארונית. לא הייתי מסוגלת שלא לחייך לעצמי ופתחתי את התיקיה של סיריוס.

שם: סיריוס בלק
תאריך: 7 בספטמבר, 1971
שנה: 1
בית: גריפינדור
עונש: ניקוי כיתת השיקויים שבמרתפים
ניתן ע"י: פרופסור ה' סלגהורן
יושגח ע"י: פרופסור ה' סלגהורן
סיבת הריתוק: האדון בלק הוסיף במכוון את המרכיבים השגויים לשיקוי של ג'יימס פוטר והתנהגות חסרת-אחריות זו גרמה לאובדן של הגבות של האדון פוטר.

לא הצלחתי שלא לצחוק. פתחתי את התיקייה של ג'יימס פוטר ומצאתי פתקית דומה.

שם: ג'יימס פוטר
תאריך: 7 בספטמבר, 1971
בית: גריפינדור
עונש: ניקוי כיתת השיקויים שבמרתפים
ניתן ע"י: פרופסור ה' סלגהורן
יושגח ע"י: פרופסור ה' סלגהורן
סיבת הריתוק: האדון פוטר הוסיף במכוון את המרכיבים השגויים לשיקוי של סיריוס בלק וכעת האדון בלק מסוגל לדבר רק טרולית וקיקושבלבושית. ידיעותיו בשפה האנגלית צריכות להיות משוחזרות.

"ראית את זה?" צחקתי והעברתי את התיקיות לג'יימס. הוא צחק בקול רם בעודו קורא את העונשים ששני הגברים שעליהם הוא קרוי היו צריכים לשאת במהלך לימודיהם בהוגוורטס. הייתי יכולה לראות את העיניים של ג'יימס נוצצות בהערצה. נהנינו לקרוא את פתקאות הריתוק של ג'יימס פוטר הגדול ושל סיריוס בלק - הם היו בריתוק יותר משלוש-מאות פעמים במשך שבע שנותיהם בהוגוורטס. נראה שהם קיבלו ריתוק לפחות פעם בחודש במהלך השנים החמישית השישית והשביעית שלהם מכיוון שיצאו אחרי כיבוי האורות.

"מעניין איך אבא יצא כזה ילד טוב כשהיה לו אבא כזה," אומר ג'יימס, מעלעל במסמכים של סבו.

"לא הייתי אומרת שהוא היה כזה ילד טוב," אני מחייכת, שולפת תיקייה שמסומנת בשם 'הארי פוטר'. ג'יימס מחייך אליי בחזרה ולוקח את התיקייה.

"אוו, שוחד!" הוא צוחק. "ואו, הוא קיבל טונות של ריתוקים בשנה החמישית ממישהו בשם פרופסור ד' ג' אמברידג'... מעניין מה הוא עשה שזיכה אותו בהם..."

אני מבחינה בתיקיה שנושאת את השם 'הרמיוני גריינג'ר'. זו תיקייה די ריקה אבל בכל זאת, מעולם לא חשבתי שאמא קיבלה ריתוק.

ג'יימס ואני בילינו שעות בדיפדוף בתיקיות המשמעת האלו, מחפשים עונשים שחוו ההורים והדודים והדודות שלנו. זה משונה, אבל לא מצאנו תיקייה ששייכת לדוד פרסי. לדוד ג'ורג' ולאחיו התאום יש תיקיות בערך הגודל של התיקיות של סיריוס בלק ושל ג'יימס פוטר. אפילו דודה ג'יני קיבלה כמה ריתוקים כשלמדה כאן. התיקיה של אבא הייתה בערך בעובי של התיקייה של דוד הארי, וגם הן לא היו דקות במיוחד, אפילו אם הן לא היו עבות כרס כשל סיריוס בלק או ג'יימס פוטר.

כעבור שעה נוספת, פרופסור לונגבוטום חוזר ומשחרר אותנו. אני עוזבת את המשרד של נוויל בהרגשה הרבה יותר טובה מאשר הזו שנכנסתי בה. אני רואה אותו מחייך לעצמו כשאני עוזבת - זה כאילו שהוא רצה להראות לי שאני לא האדם הראשון במשפחתי שעשה טעות. חלק גדול ממני רוצה לחזור לשם ולחבק אותו, אבל זה יהיה לא הולם לחלוטין. אז אני פשוט פורצת בדמעות במקום - כמו תמיד.

"אלוהים אדירים, ג'ינג', מה קרה?" ג'יימס צועק.

"נ-נ-נוויל פשוט כל-כך חמוד!" אני מייבבת. ג'יימס מרים את הגבה שלו ותוהה איך לעזאזל אני מסוגלת לחשוב שהאיש שהרגע הטיל עלינו ריתוק של שעתיים יכול להיות "חמוד". אני אפילו לא מסוגלת להפסיק לבכות... ברצינות, מה קורה לי? מאז שגיליתי שאני בהיריון כל מה שאני עושה זה ליילל כמו תינוקת - טוב, אולי 'תינוקת' זו מילה טיפה אירונית לשימוש במצב הזה. אבל הבנתם את העיקרון.



ביום רביעי, אני מבקרת את מדאם פומפרי במרפאה. בדרכי לשם, חמישה אנשים מצביעים עליי ושישי מצחקק, אחד שואל אותי "זה באמת נכון?" וקבוצה של בנות סלית'רין קוראות לי זונה. באמת, זה יכול היה להיות יותר גרוע. הן היו יכולות לנקר לי את העיניים עם ציפורניים חלודות. מדאם פומפרי מטפלת עכשיו בתלמיד שנה ראשונה עם אצבעות נפוחות - זו נראית כמו פגיעה של איזה צמח משונה משיעור תורת הצמחים. אני ממתינה שהיא תסיים לפני שאני מתקרבת אליה בעצמי.

"העלמה וויזלי," היא אומרת באדיבות, ללא ספק מרחמת עליי. "איך אני יכולה לעזור לך?"

"אמ," אני מתחילה. "אנחנו יכולות לדבר במשרד שלך?"

היא מובילה אותי פנימה ומושיבה אותי על כיסא קטיפה נוח במיוחד. היא מביטה בי בציפייה.

"תהיתי אם את יודעת משהו לגביי אימוץ?" אני שואלת.

מדאם פומפרי מרימה את גבותיה לכיווני. אם היא תנסה לשנות את דעתי, אני עומדת לצרוח עליה. בטח אסיים בסוף במחלקה לחולי-נפש בקדוש מנגו, אבל אני מניחה שאוכל להתחבר עם בני מיני שם. לפחות הם לא יקראו לי זונה ויבהו בי כאילו הגעתי מכוכב אחר. בכנות, זה כאילו אני האישה הראשונה שנכנסה להיריון בהיסטוריה של המין הנשי.

"אימוץ?" מדאם פומפרי שואלת בספקנות. "את בטוחה שחשבת על כך עד הסוף?"

"לא חשבתי על שום אפשרות אחרת," אני אומרת בכנות. "רק תהיתי איך כל התהליך מתנהל."

מדאם פומפרי מתחילה לחטט במגירה שבשולחן שלה ומוציאה מספר עלונים. היא מושיטה אותם אליי. על הראשון כתוב "אז את בהיריון", על השני "היריון - הבחירות בידיים שלך" ועל השלישי "היופי שבאימהות". אני עומדת להקיא על השולחן של האישה הזו אם היא עומדת להכניס את המילים "יופי" ו"אימהות" באותו המשפט. אני נראית לכם יפה?

"יש לך אפשרויות, רוז, ואני שמחה שאת שוקלת את כולן, אומרת פומפרי באדיבות. "אבל אל תתני למה שחבורה של ילדים אידיוטים אומרת לך במסדרונות להשפיע על ההחלטה שלך. מדובר בבן או בבת שלך."

"לא, לא מדובר בהם," אני אומרת בשקט. "אף פעם לא היה מדובר בהם. אני רק נושאת אותו או אותה. אין קשר בין קירבה ביולוגית לאימהות. אני לא אימא."

מדאם פומפרי נראית כמעט מאוכזבת לשמוע אותי אומרת את זה. אבל זו האמת. אני לא אימא. למעשה, אני בכלל לא מתה על ילדים. אני זוכרת שכשדודה אודרי הולידה את לוסי - הייתי בערך בת שש או שבע אז, וכולם ציפו ממני, בתור ילדה קטנה, להתרפס עליה כל היום. אבל לרוע המזל, נראה שקיבלתי מאבא עוד דברים מלבד צבע השיער. אני לא יודעת להתנהג ליד ילדים קטנים, שלא לדבר על העובדה שהתנהגתי כמו בן כשהייתי בת חמש, כי ביליתי את רוב הזמן שלי עם ג'יימס, פרד, אל' או טדי. תינוקות פשוט מעולם לא עניינו אותי.

אני לוקחת את העלונים איתי ועוזבת את המרפאה בכוונה למצוא כיתה שקטה להכין בה את שיעורי הבית שלי, רחוק מכל הרכילות ותשומת הלב הבלתי-רצויה. אבל נראה שכל תלמיד בהוגוורטס נודד ברחבי המסדרונות בנסיון להעיף מבט בבת הוויזלי ההיריונית. הפלפאפים, סלית'רינים, רייבנקולאים וגריפינדורים כולם עוצרים לבהות בי במסדרון. הזעם גואה בתוכי עד שלבסוף - אני נשברת.

"למה שלא פשוט תצלמו תמונה מזדיינת, היא נשמרת יותר זמן!" אני צורחת. כולם מפסיקים להתלחשש. כמה בנות מצחקקות אחת עם השנייה בגלל ההתפרצות שלי והבנים נראים מפוחדים לגמרי. אני מרגישה מישהו אוחד בזרוע שלי ומוביל אותי אל מחוץ למסדרון המאוד-שקט ובכל זאת מאוד-צפוף הזה.

זה אל'.

הוא מושך אותי אל תוך כיתת שינוי-הצורה הריקה ומפל של דמעות זורם מעיניי. זה לא מרגיש כאילו אני עומדת להפסיק. כשאני אראה את לורה פלפס אני עומדת להסב לעצמי עונג ולתלוש כל שיערה שיערה מהראש החלול שלה.

"אל תבכי, רוז," אל' אומר, בקול שאמור להיות מרגיע.

"החיים שלי נגמרו, אל', איך אני יכולה [I]לא[/I] לבכות?" אני צועקת.

"פשוט תירגעי! זה לא סוף העולם... אלה פשוט כמה אוכלי נבלות שעטים על כל פיסת רכילות קטנה בחייהם המשעממים," אל' אומר בנועם.

"לא היית אומר את זה אם אתה היית זה שנכנס להיריון!" אני בוכה.

אני מתמוטטת לגמרי. אל' תופס אותי לפני שאני נמרחת על הרצפה ומחבק אותי חזק. זה מרגיש טיפה משונה - אל' מעולם לא חיבק אותי. הוא לא ממש בקטע של חיבוקים. אבל עכשיו הוא מחבק אותי באופן אח-גדול ומגונן שכזה - זו הצורה שבה קיוויתי שאבא יחבק אותי כשיגלה.

"את תהיי בסדר, רוזי," הוא אומר. "את תהיי בסדר גמור."

"תודה אל'," אני ממלמלת, אף על פי שאני לא בהכרח מאמינה לו.

"אז, אמ... איך... איך מאלפוי?" אני שואלת בלחץ.

אל' משחרר אותי מהחיבוק ונראה כועס במיוחד. יש לי מזג דומה לשלו כך שאם הוא יתחיל לצעוק, לפחות אני אוכל להתעמת איתו - אבל אני מקווה מאוד שזה לא יגיע לכך. אל' מנענע בראשו.

"אני לא רוצה לדבר עליו," הוא אומר.

"זה קשה," אני אומרת. "אני די נושאת את השרץ שלו."

"איזה בחירת מילים מצוינת" אומר אל' בציניות.

"אל', אל תכעס עליו. הוא החבר הכי טוב שלך... מה שעשינו היה מטומטם וחסר-אחריות ואנחנו משלמים על כך עכשיו. זו הייתה אשמתי בדיוק כמו שזו הייתה אשמתו. אני חושבת שהוא יזדקק לך עכשיו יותר מתמיד."

אל' שותק במשך דקה, אבל הבעת פניו מתרככת.

"מצטער," אל' ממלמל. "זה פשוט... את כמו אחות שלי, את מבינה? זה מוזר."

"תאר לעצמך עד כמה זה היה מוזר אם הוא היה שוכב עם אחותך האמיתית," אני אומרת, מנסה להקל את האווירה. עיניו של אל' נפערות והוא נראה כאילו הוא אומר להקיא.

"לעולם... אל... תגידי... את זה... שוב," הוא אומר בגועל.

"מצטערת," אני אומרת, חצי מחייכת. אל' מתחלחל.

"תודה על כך שאתה לא מנדה אותי לכל החיים," אני אומרת. "ועל כך שאתה לא הורג את מאלפוי ונכנס לאזקבאן ובכך פותח שרשרת ארוכה של תגובות הרס-עצמי בתוככי המשפחה המורחבת שלנו."

אל' נראה מבובל אבל הוא מהנהן בכל מקרה.

"אל תדאגי בקשר לזה, רוז," הוא מחייך. "הכל יהיה בסדר."

הוא קורץ ומשאיר אותי לבד בכיתה. לפעמים אני תוהה מה עשיתי שזכיתי לכזו משפחה נהדרת - בפעמים אחרות, אני מרגישה שהם קללה שהוטלה עליי ביום הלידה שלי. אבל הפעם ממש דפקתי את כל היחסים איתם. גרמתי לאימא ואבא להיפרד, אני די בטוחה שדום כועסת עליי, סבא ארתור בטח רוצה לראות אותי תלויה, נקטלת ומבותרת על כך ששכבתי עם מאלפוי, ולילי...

חרא.

שכחתי לגמרי מלילי המסכנה! היא ודום בוודאי הכינו בובת וודו שלי והן נועצות בה סיכות ומסמרים ברגעים אלו ממש. אני לא ממש יכולה להאשים אותן. אני הכלבה הכי גדולה בעולם. נמנעתי מלהיכנס לחדר המועדון של גריפינדור כל השבוע. אני מבלה את רוב ימיי בספרייה וחוזרת למעונות מאוחר מאוד כשכולם כבר ישנים כדי להימנע מהמבוכה. אני ממש לא רוצה לדבר עם לילי, ובאשר לדום... טוב, היא זרקה את מאלפוי או לא? אכפת לי בכלל מה היא עשתה?

אני חוזרת אל חדר המועדון של גריפינדור אחרי השיחה שלי עם אל' כדי להתמודד עם רוע הגזירה. אני חייבת לעשות את זה מתישהו. מולי נמצאת שם, וגם פרד, ג'יימס ולילי... ודום. דום לא אפילו לא מרימה את מבטה מהספר בעודי נכנסת, אבל אני יודעת שהיא ראתה אותי בזווית העין משום שפניה הרגע התקשחו במהירות.לילי מנסה ככל יכולתה לא להיראות עצובה, אבל היא נכשלת בכך. ג'יימס מחייך אליי בעידוד ופרד פשוט נראה מובך. מולי מדברת ראשונה.

"רוז... למה לא סיפרת לנו?" היא שואלת.

"פשוט עזבי את זה, מולי," אני אומרת בעייפות.

"אנחנו בני הדודים שלך!" היא אומרת. "את יכולה לספר לנו, את יודעת. במיוחד לי... אני מדריכה."

היא באמת דומה לאימא המטומטמת שלה, דודה אודרי.

"סתמי, מולי," אני עונה בארסיות. "זה שאת מדריכה מזורגגת לא אומר שיש לך את כל התשובות לשאלות! אני מדריכה גם, זוכרת?"

היא נראית בהלם, אבל לא אכפת לי, אני פשוט מסתערת מסביבה ועולה אל חדר המעונות. למזלי, החדר ריק. אם לורה פלפס הייתה פה, כנראה הייתי משנה את צורתה לאיזשהו ירק. אני נשכבת על המיטה שלי, סוגרת את הווילונות מסביבי ומתחילה לקרוא את העלונים. אני לא ממש מוצאת טעם לקרוא אותם. כבר החלטתי מה אני עושה - אני מוסרת את התינוק הזה לאימוץ.


כשיום שישי סוף-סוף מגיע, החדשות על ההיריון שלי עדיין רעננות במוחם של שאר התלמידים, אבל כבר לא בוהים בי כל כך הרבה. דום לא דיברה איתי מאז ולילי יוצאת מכל חדר ברגע שאני נכנסת אליו. אז כדי למנוע את כל המבוכה, אני הולכת אל הספרייה ביום שישי בערב כדי להכין שיעורים - אני עד כדי כך עלובה. אבל בדרכי לספרייה, אני נתקלת בג'ני ווינטרס.

"היי רוז," היא אומרת באדיבות. "מה שלומך?"

"אני בסדר," אני משקרת. "את?"

"אין על מה להתלונן," היא מחייכת. "אמ... שמעתי על המצב שלך."

כמובן שהיא שמעה. צריך להיות חירש כדי לא לשמוע.

"כן," אני אומרת במבוכה. "אז את בטח גם חושבת שאני זונה טיפשה."

"לא!" היא קוראת. "לא, בכלל לא! כולנו עושים טעויות! כל מי שקורא לך זונה הוא שקרן ואסור לך להקשיב להם, רוז!"

היי, אני מתחילה לחבב את הבחורה הזאת.

"תודה," אני אומרת.

"אני רצינית. אל תיכנסי לדיכאון. את מאוד אמיצה במה שאת עושה, לדעתי. אם היה מדובר בי, בטח הייתי עושה משהו משוגע, כמו לנעול את עצמי בשירותים או לשקול את האפשרות לעזוב את המדינה," היא צוחקת.

אוה ג'ני, אילו רק ידעת.

אני מזייפת צחוק.

"אם את צריכה מישהי לדבר איתה, את תמיד מוזמנת לדבר איתי," היא אומרת. "אני לא שופטת."

"תודה לך," אני מחייכת אליה. "את יודעת, מלבד דודה שלי, ג'יני, את האדם היחיד שאמר לי את זה."

"טוב... בשביל מה יש חברות?"

חברות?

איך אני יכולה לדעת בשביל מה יש אותן, בהתחשב בעובדה שאין לי כאלה. אבל אם ג'ני מוכנה לדבר איתי בפומבי, אני מניחה שאני לא יכולה להתלונן. ובכל מקרה, היא נראית די נחמדה...

לפחות היא לא מתכננת להרוג אותי. תמיד נחמד שיש לך חברה לצידך.

נחמד לחזור לחדר המועדון בידיעה שיש לפחות אדם אחד שאכפת לו ממני. אבל מצב הרוח הטוב שלי נעלם מהר מאוד כשאני רואה את לילי יושבת ליד האח, ראשה האדמוני קבור בתוך ספר. היא מרימה את פניה ומביטה בי כשאני נכנסת. כל-כך אין לי מצב רוח לזה עכשיו.

"לילי, אולי פשוט תצעקי עליי ונגמור עם זה כבר?" אני אומרת ברוגז.

"מה את רוצה שאגיד? את שקרנית וזהו זה."

"שקרנית?" אני צועקת. "אוקיי, הנה קצת אמת בשבילך - סקורפיו מאלפוי מבוגר ממך ביותר משלוש שנים! הוא יוצא עם דום! הוא לעולם לא עומד לרצות אותך, לילי, אז תעברי כבר הלאה!"

הו, חרא.

למה אמרתי את זה הרגע? למה אני חייבת לומר את [I]כל[/I] מה שאני חושבת? לילי נראית כועסת - היא נראית כמו שדוד הארי נראה כשהוא כועס. ותאמינו לי, אתם לא רוצים להרגיז את דוד הארי, כמו בפעם ההיא כשג'יימס ניסה להטיל קללת קרושיאטוס על אל'. זה לא היה מחזה נעים.

"את סתם כלבה, רוז! פעם חשבתי שאת אחת מהחברים היותר נסבלים במשפחה שלנו - ברור לי עכשיו שטעיתי!"

היא טורקת את הספר שבידה ורצה במעלה המדרגות אל חדר המעונות שלה, כמעט מפילה את דום במהלך הריצה, אשר נמצאת בדרכה מטה.

"מה לעזאזל זה היה?" שואלת דום. אני מנענעת בראשי וקורסת אל תוך אחד הכיסאות. הלוואי שהייתי יכולה להיעלם לתמיד.

"חשבתי שכדאי שתדעי," אומרת דום. "מאלפוי ואני עדיין ביחד... אנחנו לא נפרדים."

הלב שלי צונח לרצפה - הלוואי שלא היה לי אכפת.

"זה נהדר," אני אומרת ומכריחה את עצמי לחייך. "אני שמחה שאתם פותרים את הדברים ביניכם."

"יופי," היא אומרת. "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך... כי אנחנו ממש אוהבים אחד את השני."

אני מהנהנת. "כמובן שזה בסדר מבחינתי."

היא מחייכת אליי חלושות ועוזבת את חדר המועדון, בטח כדי לפגוש את החבר התורן שלה. אם אני אהיה יותר מזויפת ממה שאני עכשיו, אני עלולה להפוך לבובת ברבי מזורגגת. כלומר, ברצינות - "כמובן שלא מפריע לי שאת, חברתי הטובה ביותר ובת-הדודה שלי, יוצאת עם סקורפיו מאלפוי, האבא של התינוק שלי, האדם הראשון שאי-פעם שכבתי איתו, הבחור שבשבילו עירבבתי את כל הרגשות שלי, אותו אחד שגורם ללב שלי לפעום אפילו מהר יותר מברגעים שבהם אני נמצאת עם טדי לופין... וכמובן שזה לא מפריע לי שתדפקי לי מכות בראש עם מטאטא... כי תאמיני לי, זה יכאב פחות."

-------------------------------------------

אני שמח לשמוע שאתם נהנים מהפיק, זה באמת כל כך כיף לקרוא את כל התגובות שלכם! עבדתי קשה כדי לפרסם את שני הפרקים בהפרש כזה קצר, אז אני מקווה שנהניתם.

טוב, אז כדי להקל ולעשות קצת עניין בזמן ההמתנה לפרק הבא, קיוויתי שאולי נוכל לערוך פה דיון קטן :)

מי שרוצה לענות, מוזמן:

1) מי הדמות האהובה עליכם בינתיים?

2) מה אתם הייתם עושים במקום רוז? אימוץ? הייתם מגדלים את התינוק? אולי הפלה?

3) עם מי הייתם רוצים לראות את מאלפוי בסופו של דבר? עם דום או עם רוז? או אולי בכלל עם לילי? (;

זהו, מקווה שתזרמו עם הרעיון, כי נראה לי שיכול להתפתח כאן דיון ממש מעניין וכיפי! מי שיודע מה קורה בפרקים הבאים, נא לא לעשות ספוילרים :)

הפרק הקודם		הפרק הבא