משחקי הרעב 70-הצד של אנני

אני מיוואשת! תעשו טובה ותנו דקה בשבילי ותכתבו תגוובהה!!! מתחננננננת!!!!!

חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד. אני רצה במהירות לעבר התיק הקרוב אלי וממשיכה לעבר היער שמשמאל לקרן השפע. אם יש דבר אחד שאני גילתי על עצמי בזמן האחרון זה שאני רצה מהר, זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שנזקף לזכותי. אני מתנהגת כמו ילדה טובה ועושה בדיוק מה שטורוק וסופיה אמרו לי לעשות- לתפוס תיק אחד, ולרוץ ולהתחבא. וככה אני עושה, אבל אני מגלה שזה לא מספיק, העצים דקים וארוכים והם בכלל לא צפופים- מה שלא עוזר לי בעניין של להתחבא. "אני חייבת למצוא מחסה" אני דוחקת בעצמי כשאני שומעת צרחה מכיוון קרן השפע. ואז אני נזכרת. לא, אני לא צריכה מחסה, אני צריכה למצוא את טום. מי יודע עם ההבטחה שלי עוד קיימת. אני נוזפת בעצמי על טיפשותי ומנסה לחשוב מה אני מתכוונת לעשות. בלי שאני שמה לב רגליי מוליכות אותי חזרה לקרן השפע. אני מסתכלת על הקרב המזעזע הזה, אני מצליחה לראות חמש הרוגים ואני בתוכה שיש עוד. אני מסתכלת שוב על הזירה וקרן השפע. כל כך הרבה ירוק, דשא, פרחים, עצים יפים. פתאום אני רואה את גסטן וטרבינה נלחמים נגד שתי המתמודדים ממחוז חמש, אני חושבת שהם ממחוז חמש. הבן מתמוטט ראשון, הבת לא מספיקה לצרוח לפני שהיא כבר לא יכולה והיא מצטרפת אליו לעבר הדשא הירוק שהפך בין רגע לאדום מדמם הטרי. אני עומדת קפואה, מנסה לעכל את מה שראיתי. איך לילדים יש כזאת נפש רצחנית, איך הם הורגים ככה ילדים חפים מפשע בלי להרגיש כלום. רק אחרי כמה דקות אני מרימה שוב את הראש ורואה את גסטן וטרבינה מתחילים לאסוף כמה תיקים ולמהר לברוח, לפני שהח'ברה ממחוז שתיים יתפנו להתעסק איתם. הם לא רוצים להתעמת איתם על ההתחלה. הם צריכים תוכנית, עוד כורתי ברית. אבל הם מצאו כבר כורת ברית אחד. טום. אני יודעת שמחוז ארבע הרבה פעמיים כורתים ברית עם מחוז אחת או שתיים, אבל לטום מתאים לרצות להתמודד לבד. כנראה הוא הבין שלבד זה מוות בטוח. אני מחליטה לעקוב אחריהם, למרות הסכנה שבדבר אני יודעת שגסטן מחבב אותי ובמקרה הכי גרוע אני אצטרף לברית שלהם. הם מתחילים ללכת לכיוון השדות קוצים. מה יש להם לחפש שם? הם מתחלים ללכת ואני עוקפת במהירות את הצד של קרן השפע ומתחילה ללכת אחריהם. אני במרחק כל כך רחוק מהם שגם עם הם יסתבבו הם יתקשו לראות אותי. ממית מים מלאה, קופסת שימורים, חבל, שתי סכינים קטנות אך חדות ופנס ראש. אני מוציאה תא המימיה ושותה קצת. אני אצטרך את זה לאחר כך. כששדה הקוצים נגמר ההרים מתחילים, והם לא מפסיקים ללכת. באיזה שהוא שלב התותחים נשמעים ואני סופרת. שלוש עשרה הרוגים.ואו, זה הרבה. הלילה יורד וטרבינה, גסטן וטום סוף סוף מתחילים להתמקם. הם מוצאים אוהל, שקי שינה- הכל יש להם. גסטן מתנדב לשמור וטום וטרבינה נכנסים לישון. אני מתמקמת עשרים מטר מהם, בין שתי שיחים- מקווה שהם יחממו אותי יותר מהסרפן שאני לובשת. ההמנון מתנגן וההרוגים נראים- הילד ממחוז שתיים, הבת משלוש, שתי המיועדים ממחוז חמש- כן, הם היו ממחוז חמש השתיים שגסטן וטבינה רצחו. המיועדת משש, ושתי המיועדים ממחוז שבע ושמונה, ממחוז תשע אין הרוגים ממחוז עשר שתיהם, והבנות ממחוזות אחת עשרה ושתיים עשרה. זהו.חותם הקיפטול נראה והקור מתחיל לעלות. אני מתכרבלת בתוך עצמי ונרדמת תוך כדי רעידה. המשחק התחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא