אשפית בזמן

קוראים יקרים:
בבקשה תגיבו! על כל פרק שאני מפרסמת אני מקבלת שתי תגובות בקושי.
אם אף אחד לא מגיב אין לי מה לפרסם פרקי המשך...
אני מכריזה ל מבצע חדש: חמש תגובות, ואפרסם פרק חדש.
הוגן, לא?
מאיו.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-

"אז, מה רצית לשאול אותנו?" שאלה ג'יני.
"מה אתם יודעים על... ג'יימס פוטר?" שאלה לוסי, משפילה את מבטה.
"הוא הבן שלנו," ג'יני קימטה את מצחה בבלבול. "למה את צריכה עליו מידע?"
"לא, ג'ין. אני חושב שהיא מתכוונת לאבא שלי." הארי אמר בכובד ראש.
נראה שהוא מבין אותי, חשבה לוסי.  היה לה קצת לא נעים להסביר בעצמה את הנושא הרגיש.
"וולדמורט רצח אותו, אותו ואת אמא שלי." הארי פתח ואמר. "אני ניצלתי כי אמא שלי מתה בשביל להציל אותי. אבי מת על סף הבית, כשקללת המוות שהרגה אותו פגעה בו כשפתח את הדלת. הוא למד בהוגוורטס. הוא תמיד רצה אח, וקיבל אותו בדמותו של סיריוס בלק, שעבר לגור אצלו. סיריוס נהיה לאחר מכן הסנדק שלי." את המשפט האחרון אמר הארי בחיבה.
לוסי קימטה את מצחה. איך המידע הזה עוזר לה?
"נולד ב- 27 במרץ 1960." הוסיפה ג'יני.
הארי כנראה ראה את ההבעה על פניה של לוסי. הוא כבר ראה את ההבעות האלו על פניהם של אלבוס ג'יימס ולילי מספיק פעמים כדי להבין, תהתה לוסי בינה לבינה.
"קרה משהו?" שאל. "אני יכול לעזור?"
"אני... אני גיליתי משהו." היא הודתה.
"גילית מי את?" קפצה ג'יני. "אני כל כך שמחה בשבילך!"
"אה... לא בדיוק..." זעה לוסי באי נוחות, חוששת שיגיע הרגע לספר על המקרה המביש שהיה לה עם ג'יימס.
"את חושבת שאת קשורה איכשהו לאבא של הארי?" חייכה אליה ג'יני ברוך.
לוסי הנהנה. "אני חושבת."
"בואי ואני אספר לך עוד. אולי הם יעזרו לך." הארי נעמד והתקרב אל שולחן העבודה שלו. "כתבתי כאן את זה פעם, אני רק צריך לחפש את הקלף... את יודעת, יש לי שולחן דיי מבולגן..."
ואז עיניה של לוסי אורו. "הארי, מה אמרת לגבי סיריוס?"
היא לא ידעה מה היא מחפשת עד שמצאה את זה. היא רק  הייתה צריכה משהו שיעורר לה את ההיגיון. ואז ההיגיון ישחרר את המחסום וכל מידע יציף אותה. היא קיוותה שהיא צודקת.
"מצאת משהו?" הארי הפסיק לפשפש במגירות השולחן והתיישב על הכסא שלצידו. הוא קימט את מיצחו לרגע ואז חזר על דבריו:
"ג'יימס תמיד רצה אח וקיבל אותו בדמותו של סיריוס בלק-" הארי החל להגיד.
"עצור! עצור!" קראה לוסי פתאום. "ג'יימס תמיד רצה אח? למה?"
"לא ידוע," ענה לה הארי. "אבל יש הרבה שרוצים שיהיה להם אח וההורים לא מסכימים." הוא החליף עם ג'יני מבטים ולאחר מכן הוסיף: "לא נראה לי שאצלינו יש בעייה כזאת."
"אבל... יכול להיות שג'יימס רצה אח מסיבה מסויימת?" לוסי שאלה, מרמזת להארי וג'יני על הרעיון שלה.
"הוא מעולם לא אמר למה, זה כנראה היה משהו שהוא תמיד רצה. כמו שאת רוצה לדעת מי את. הוא רצה אח." הארי ענה. לא נראה שהוא הבין למה לוסי מתכוונת.
"אבל... אי אפשר לדעת, נכון?" התעקשה לוסי.
"למה זה כל כך חשוב?" שאלה ג'יני בסקרנות.
"כי אני חושבת שפיצחתי את זה." לוסי ענתה בפשטות.
"באמת?" קפץ הארי. ג'יני התקרבה בכדי לשמוע יותר מקרוב. שניהם נראו נרגשים.
באמת דואגים לי, חשבה לוסי. היא הביטה בהם במבט מכיר תודה.
"יכול להיות... שהוא התגעגע לדבר הזה? יכול להיות שזה נעלם והוא התגעגע לזה?" שאלה לוסי, בחיוך צופן סוד.
"יכול להיות, מעולם לא הקדשתי לזה מחשבה..." ענה הארי. "ניתוח כוונות ורצונות של אנשים זה לא הצד החזק שלי."
הארי וג'יני החליפו מבטי נוסטלגיה.
"אז יכול להיות שלג'יימס היה פעם אח?" שאלה לוסי.
היא מצאה את עצמה קוראת לג'יימס פוטר ג'יימס, כאילו היה מוכר לה תמיד.
"לא נראה לי... למרות שהוריו מעולם לא היה הדבר שהתמקדתי בו במחקרים שלי. אם כבר התמקדתי במשפחה שלו, התמקדתי בשושלת שלהמשפחתו, כי הוא הוריש לי משהו מאוד מיוחד..."
אם לוסי לא שאלה מה הוא קיבל מג'יימס, זה היה כי היא חששה שקצה החוט שמצאה יתפוגג אם לא תגיע למסקנות במהירות.
היא לקחה נשימה עמוקה.
"אז יכול להיות שג'יימס היה אח שלי?"

ארוחת הערב הייתה שקטה מהרגיל.
אומנם ג'יימס עדיין בעט באלבוס מתחת לשולחן ולילי העבירה חלק מהאוכל שלה לצלחתו של ג'יימס מבלי ששם לב כי היא לא אהבה את האוכל הביתי, אבל ג'יני הארי ולוסי ישבו בדממה.
דממה של הפתעה ושל חשש.
דממה עמוקה, דממה שהפתיעה את שלושת האחים וגרמה להם לקבל ביטחון ולעשות את הדברים שעשו קודם לכן, מופרזים יותר.
הארי וג'יני עדיין לא העירו להם.
לבסוף הצלחת של לילי התרוקנה ואלבוס החל לקרטע בסלון.
ג'יימס ישב רגל על רגל, שקוע בכסאו, עד ששם לב שצלחתו שהייתה חצי ריקה, גדושה ומלאה.
הוא נעץ מבט זועף בלילי, שכבר פינתה את צלחתה מהשולחן.
הארי וג'יני לא אמרו מילה.
לוסי שיחקה באוכל עם מזלגה, מצב הרוח שלה גרם לה לאבד את התיאבון.
היא הייתה בהלם מעצמה.
איך היא הגיעה למסקנה הזאת?
היא לא ידעה. זה ממש תפס אותה, הקפיא אותה. היא פשוט הייתה בטוחה בכך.
והיא עדין בטוחה.
אבל התיאבון לא חזר.
ג'יימס הביט בלוס והרים גבה שואלת.
גם לילי ואלבוס הבחינו בהבעה של ג'יימס והביטו בלוסי בעיניים שואלות.
הארי וג'יני התערבו, לא רוצים שילדיהם יקחו חלק בזה. "ללוסי קצת קשה היום. תנו לה לנוח," אמרה ג'יני.
"אבל מה קרה?" קפץ אלבוס. "זכותינו לדעת!"
"אני הייתי חלק מזה!" קרא ג'יימס. לוסי הבינה מיד למה הוא מתכוון.
"ואני הייתי בהשפעת זה!" הזעיפה לילי את פניה. לוסי נזכרה במקרה שבו הצליחה לעצור את הזמן ולעזור ללילי.
איך זה קרה?
לזה עוד לא הייתה  לה תשובה.
"אתם יודעים מה?" נכנע הארי, למרות מבטיה הפוסקים של ג'יני. "תשאלו את לוסי כשתחזרו להוגוורטס. אם היא תרצה, היא תספר לכם. אם לא - זאת זכותה. אלו העניינים שלה. בינתיים תנו לה זמן להתאושש, טוב?"
השלושה הנהנו, כאילו בתיאום מראש.
אבל הארי לא היה מהנהן אל ג'יני - שהביטה בו בתוכחה - במבט רגוע, אם היה יודע מה קורה בתוכם, ועד כמה הם לא עמדו מאחורי ההנהון הזה.
"זה בסדר מצידך, לוסי?" שאלה אותה ג'יני ברוך, לאחר שנכנעה והסכימה לדבריו של הארי.
"ב... בטח," ניסתה לוסי לחייך, ללא הצלחה.
ג'יני הביטה בה בהבנה.
הארי הניח יד על כתפה.
"נראה שלא תצליחי לאכול משהו עכשיו," העיר. "לכי לישון. וגם אתם, בנים. ולילי - בלי מוסיקה בחדר."
"אבל זה עוזר לי להירדם!" לילי מחתה.
"לילי, אנחנו יודעים מה קורה שם באמת. אז לפני שאני אתחיל ואספר זאת, לכי לחדרך ולכי לישון בשקט." ג'יני אמרה בקשיחות, אותה הקשיחות שירשה מאמא שלה, כך סיפרה ללוסי ולשלושת בניה.
לילי התעניינה פתאום בציפורניה.
"קדימה, שעה מאוחרת!" זירז אתם הארי. "יש לנו מחר יום עמוס!"
הם עלו במדרגות, משאירים את הארי וג'יני לבד.
אבל לשלשייה היו תוכניות משלהם.
לוסי הביטה בהם כשעצרו ושלשלו רצועה קטנה ממאחורי מעקה המדרגות.
"מה אתם עושים?" היא שאלה. לא היה לה כח לשטויות. לא אחרי אותו ערב מעייף.
"מצוטטים," ענה לה אלבוס. "לפי איך שהם התנהגו בארוחה, הם בטוח ידברו על משהו מעניין. ואת תמיד שותקת ולא מספרת."
"מה זה?" לילי לא הבינה.
"אזני-עזר," ענה לה ג'יימס. "קיבלנו אותם מדוד ג'ורג'."
"מגניב!" קראה לילי והתקרבה למכשיר.
"טוב, אני הולכת לישון." לוסי נאנחה ונכנסה לחדר שלה ושל לילי.
היא נכנסה למיטתה.
אך לוסי שקעה בשינה רק אחרי שעה וחצי של תהיות על אודותיה, ועל קצה החוט החדש.

הפרק הקודם		הפרק הבא