--

בית הספר המה שמועות, ליחשושים וציטוטים מתוך הראיון של הארי לפקפקן. עד מהרה, בכל איזור בהוגוורטס, מהמדשאה ועד לשירותים יכולת לשמוע משפטים כמו: "אז לדעתכם אתם-יודעים-מי באמת חזר, או שפוטר מטורלל?" ו-"למי להאמין, לפוטר או לנביא?" לשמחתי, רב האנשים קבעו כי הארי אינו מטורלל, ושמשרד הקסמים באמת לא היה הוגן בעניין הזה. בכל אופן, נראה היה שכל אדם שהיה ביחסי דיבור עם הארי הותקף בשאלות, וכיוון שנמנתי עם האנשים האלה, כפי שידוע לכם, נפלתי קורבן לכך גם אני. בכל פעם שניסיתי להכין שיעורים, הותקפתי שאלות מצד כמעט כל תלמידי גריפינדור. הדבר הפריע לי, אך השאלות שהפריעו לי יותר מכל היו של המוני הנערות הצחקקניות. "נכון שהארי חתיך?" ו-"את חושבת שאח שלך יסכים להכיר בינינו...?" לבסוף התפרצתי עליהן. "אולי תלכו לשאול את אח שלי, במקום אותי?!" השתדלתי שלא לחשוף כי הסיבה העיקרית לעצביי בנוגע לשאלות האלה, היו כי הן היוו הוכחה חיה לכך שהארי, עם רבבות מעריצותיו, לא ישב ויחכה לי, וסביר להניח שימצא לעצמו חברה בקרוב. השתדלתי לחזור לעסקי החברות, דבר שהתברר כלא קשה במיוחד. נראה כי בנים רבים אפילו נלחמים על הזכות להיות בחברתי. כששאלתי את חברותיי בנוגע לזה, קיבלתי בתשובה ציחקוקים בלתי-נשלטים, ולאחר מכן, "את שווה, ילדה!" וציחקוקים נוספים. למרות זאת, נראה שאף אחד מהבנים שפגשתי לא נשא חן בעיני, ונשארתי לבדי. המפגשים של צ"ד המשיכו להתנהל בקביעות, ובכל אחד התקדמנו בחומר. הארי היה מורה מעולה, ורבים מהתלמידים בצ"ד הכריזו שהוא מורה ההתגוננות הטוב ביותר איתו למדו עד כה. לא יכולתי שלא להסכים.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

פרופסור מקנוגל נכנסה לחדר-המגורים שלנו באמצע הלילה וניערה אותי קלות. התעוררתי, מטושטשת. "מה קרה?" פיהקתי. "חמודה.." הופתעתי מנימת קולה העדינה, ופחד התגנב ללבי. בטח קרה משהו נורא. "להארי, היה.. חיזיון, בו ראה את אביך מותקף על ידי הנחש של את-יודעת-מי. אם החיזיון יתברר כנכון, אביך... פצוע אנושות." היא מיהרה לסיים, כאילו עם תקצר בדברים, האמת תהיה פחות נוראה. "פרופסור דמבלדור שלח אותי לקרוא לך. למרבה הצער, דמבלדור מוצא כי רב הסיכויים שדבריו של הארי נכונים." מיד התנערה הישנוניות מעליי. קפצתי ממיטתי, ורק כשמקנוגל לחשה לי להיות בשקט, נוכחתי שחברותי ישנות, בשל השעה המאוחרת. התרוממתי על קצות אצבעותי, משתדלת ללכת בשקט מופתי. כשיצאתי מחדר-המגורים, הובילה אותי מקנוגל לחדר של פרד וג'ורג', ועברה תהליך דומה איתם. הם נראו המומים כמוני, לחוצים, ומפוחדים כפי שלא ראיתי אותם מעולם. כשהגענו למשרדו של דמבלדור, רון והארי כבר היו שם, ויכולתי לשים לב לזעה הקרה שכיסתה את גופו של הארי. "הארי – מה קורה פה?" שאלתי, מבוהלת. "פרופסור מקנוגל אמרה שראית את אבא נפצע – " לפני שהספיק הארי לפתוח את פיו, דמבלדור ענה במקומו. "אבא שלכם נפגע במהלך משימה מטעם מסדר עוף החול," אמר בשלווה שהרגיזה אותי. "הוא נלקח לבית-החולים של הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים. אני שולח אתכם כעת לביתו של סיריוס. משם הרבה יותר קל לגשת לבית-החולים מאשר מהמחילה. שם גם תפגשו את אמכם." פרד נפנה אל דמבלדור, ונראה נרעש ביותר. "איך נגיע לשם? עם אבקת פלו?" שאל. "לא." אמר דמבלדור. "כרגע לא בטוח להשתמש באבקת פלו, כי רשת הפלו נתונה למעקב. תעשו זאת בעזרת מפתח מעבר." הוא הצביע על הקומקום הישן שנח על שולחנו. "אנחנו רק מחכים שפיניאס ניגלוס יחזור אלינו עם תשובה... ברצוני לוודא שאין סכנה לשלוח אתכם –" אש היבהבה לפתע בחדר, ונוצה זהובה ריחפה באוויר בדרכה לרצפה. "זאת ההזהרה של פוקס." אמר דמבלדור, בעודו תופס את הנוצה. "היא ודאי גילתה שיצאתם מהמיטות שלכם... מינרווה, לכי לעקב אותה – ספרי לה כל סיפור שתעלי על דעתך –" הבנתי שב'היא', הוא מתכוון לאמברידג'. פרופסור מקנוגל צעדה אל מחוץ לחדר, בבקשתו של דמבלדור. "הוא אמר שיהיה לו לעונג לאורח אותם," אמר פיניאס ניגלוס – שחזר לתמונתו – בקול משועמם. "לנכד שלי יש טעם מוזר באורחים..." דמבלדור חדל להקשיב לו, והחל לחלק הוראות. "אם כך, גשו אלי," פנה אלינו – אני, אחיי, והארי – "ומהר, לפני שעוד מישהו יצטרף אלינו..." שוב זיהיתי שהתייחס לאמברידג'. חטטנית שכמוה. התאספנו כולנו "כולכם התנסיתם במפתחות בעבר?" הנהנתי, וכך גם האחרים. הושטתי יד, ותפסתי בידית הקומקום. "יפה," אמר והחל לספור. כשאמר את הספרה "שלוש," החלנו לעוף אחורנית במהירות מסחררת, עובירם על פני מרחב גדול בשבריר שנייה. ואז, ברכיי התנגשו בקרקע בעוצמה, ושמעתי את מלמוליו של קריצ'ר – גמדון הבית של סיריוס -  "חזרו הם, הילדימים של הבוגדימים בדם, וזה נכון שאבא שלהם גוסס...?" ואז, שמענו את סיריוס שואג "צא מפה!" והארי כמו התעורר משינה ארוכה למשמע קול סנדקו. "מה קרה?" שאל, והושיט את ידו, עוזר לי לקום על רגליי. "פיניאס ניגלוס אמר שארתור נפצע קשה –" פרד מיהר לענות לו. "שאל את הארי." אמר. "כן, גם אני רוצה לשמוע את זה מפיו." הסכים ג'ורג'. ראיתי אומללות מתפשטת על פניו של הארי, וכמעט שהתחלתי להסביר בעצמי, כשהארי פתח את פיו. "מה שקרה –" התחיל, ונראה שחשב איך לנסח את זה באופן שלא יעורר זעזוע. "היה לי מין – מין סוג של – חיזיון..." והמשיך בהסבר של אותו חיזיון משונה שראה, שבגללו אנחנו פה, ולא ישנים במיטותינו. כולנו בהינו בו – מסרבים לעכל את מה ששמענו כרגע, עד שפרד שבר את הדממה. "אמא פה?" שאל את סיריוס. סיריוס מילמל משהו לגבי זה שהיא כנרה לא יודעת, ושהיה דחוף יותר להוציא את אפה החטטני של אמברידג' מהעניין. "חייבים ללכת לבית החולים." הכרזתי ברב חשיבות, אך סיריוס לא חשב שזה רעיון טוב כל כך. "אתם לא יכולים סתם ככה לרוץ לבית-החולים!" פרד התנפל עליו מיד, בעידודו של ג'ורג'. "ברור שאנחנו יכולים, זה אבא שלנו!" קרא. "ואיך אתם מתכוונים להסביר את זה שידעתם שהוא הותקף עוד לפני שבית-החולים שלח הודעה לאישתו?" שאל בתוכחה. "מה זה משנה?" השיב לו ג'ורג' בעקשנות. "זה משנה, כי אנחנו לא מעוניינים למשוך תצומת-לב לעובדה שהארי רואה חזיונות שכאלה! יש לכם מושג איך זה עלול להתפרש במשרד הקסמים?" פרד וג'ורג' נראו כאילו משרד הקסמים יכול לקפוץ להם, ורון נראה חיוור כמת. "מישהו אחר היה יכול להגיד לנו לא רק הארי..." ניסיתי נואשות לשכנע אותו. "כמו מי?" אמר בקוצר רוח. "תשמעו, נסיבות פציעתו של ארתור חשודות ממילא, בלי שהילדים שלו ישמעו על כך שניות ספורות לאחר מכן, המסדר עלול להיפגע –" "לא אכפת לנו מהמסדר המטומטם!" קטע אותו פרד בגסות. "מדובר פה באבא שלנו!" הוסיף ג'ורג' בכעס. לרגע ריחמתי על סיריוס, שנראה חסר אונים, ולא ידע איך להסביר את עצמו. "אבא שלכם ידע למה הוא מכניס את עצמו, והוא לא יודה לכם אם תקלקלו דברים למסדר! ככה זה – וזאת הסיבה שאתם לא חברים במסדר – אתם לא מבינים – יש דברים ששווה למות בשבילם!" סיים סיריוס בכעס. פרד נראה עצבני כל כך, והתפרץ על סיריוס. "לך קל לדבר, יושב פה בחיבוק ידיים! אני לא רואה שאתה מסכן את נפשך בדיוק!" לפי פניו של סיריוס, הבנתי שהפעם פרד הגזים. למרות זאת, סיריוס ניסה לדבר ברוגע. "אני יודע שזה קשה, אבל אנחנו חייבים להתנהג כאילו אנחנו עוד לא יודעים דבר, בסדר?" הוא זימן כמה בקבוקי ברצפת, וכל שאר הלילה עבר ברוגע יחסי, כשלבסוף הגיח באוויר פרץ של אש, ואיתו גליל קלף ונוצה זהובה. "פוקס!" קרא סיריוס בהתרגשות. התברר שהיה זה מכתב מאמא, שנועד להרגיע אותנו – אך לא כל כך עשה את העבודה. "עוד בחיים..." אמר ג'ורג', מצטט משפט מן המכתב בדאגה ניכרת. "אבל משתמע מזה ש.." הוא לא סיים את משפטו, ואני הרגשתי שליבי צונח. אבא גוסס. מתנדנד בין חיים למוות.

הפרק הקודם		הפרק הבא