לכבוש את ליבה

"מסיבת ניצחון לגריפינדור ביום ראשון בערב! כל תלמידי הבתים, חוץ מסלית'רין, שנה חמישית ומעלה! בחדר הנחיצות!"

הדבר היחיד שתלמידי הוגוורטס דיברו עליו ביום הזכייה וביום שלאחריו, שלא היה הניצחון של גריפינדור, היה בדבר מסיבת הניצחון לגריפינדור, מסיבה שאירגנו מייקל והאחים מלינג. היא נקבעה להתחיל בשעה תשע בערב בחדר הנחיצות, שאותו הכירו כבר כל תלמידי בית הספר מלימודיהם על הקרב על הוגוורטס בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שם גם למדו על חשיבותו של חדר הנחיצות במלחמה עבור תלמידי הוגוורטס המורדים.

"את מתכוונת ללכת לזה?" שאלה בוני בתדהמה את ויקטואר, כשראתה את זאת מפשפשת במזוודתה בחיפוש אחר בגדים מתאימים למסיבה.

"למה לא? אני מתכוונת, היא של הנבחרת של טדי, הוא ביקש ממני שאבוא" מלמלה ויקטואר והוציאה כמה בגדים מהמזוודה.

"אז רק בגלל שהתמזמזתם מול כל בית הספר באמצע מגרש הקוודיץ', אתם זוג מעכשיו?" אמרה בוני בגלגול עיניים. ויקטואר הסמיקה.

"אנחנו לא זוג, וכמו אמרתי לך- אני מאוהבת בו" סיננה ויקטואר בכעס, משפילה את מבטה.

"תקשיבי, בון, אם היא מחבבת את טדי אז זו זכותה. לא שאני חושבת שהוא איזה מציאה גדולה. אבל, ויק, אני פשוט לא רוצה שתיפגעי-"

"למה שאיפגע, אנה?" קטעה אותה ויקטואר בעצבנות, בעודה מודדת זוג עגילים שחורים.

"כי...זה טדי לופין. כובש מישהי לגמרי, ואז זורק אותה לכלבים. את מכירה אותו" אמרה אנה והשתדלה לא להביט ישירות בויקטואר.

"זה שונה הפעם" מלמלה ויקטואר, אם כי לא הייתה בטוחה בזה בעצמה.

"בכל מקרה, אני חושבת שאני גם אבוא" אמרה אנה לפתע.

"מה?" שאלו אותה ביחד בוני וויקטואר, מביטות בה בהפתעה.

"כן, למה לא? אני מתכוונת, מסיבה בחדר הנחיצות עם כל השכבה והמחזור מעל ומתחת, חוץ מהסלית'רנים, מה יכול להיות כל כך גרוע..." אמרה אנה.

"הכול, אולי! את תהיי מוקפת באידיוטים שיכורים ובבנות שמתלבשות בזונתיות!" קראה בוני.

"אני יכולה להתמודד איתם..." מלמלה אנה.

"אולי... גם את תבואי, בון?" שאלה ויקטואר בהיסוס.

"אני?! לא, תשכחו מזה. אני הולכת לשבת פה, להקשיב למוזיקה ולחשוב כמה מטומטמים האנשים שהלכו למסיבה הדפוקה הזאת" אמרה בוני.

"אוי, בבקשה בון! אני אהיה שם לגמרי לבד, טדי בטח יהיה עם כל החברים שלו-"

"אז אל תבואי גם את! וגם את, אנה! זה נשמע לי מטומטם לגמרי-"

"בבקשה!" קראו אנה וויקטואר, תולות בבוני מבטים מתחננים.

"נו, באמת... בסדר" אמרה בוני והרחיקה ממנה את ויקטואר ואנה שחיבקו אותה בהתלהבות. "אבל אני לא מתכוונת לצחקק מבדיחות של תלמידי הפלפאף שיכורים ולתת להם לטפוח על התחת שלי" אמרה בוני בעוינות.

בשעה תשע בערב, במגורי הבנות של תלמידות שנה שישית, עמדו שלוש בנות וסרקו את דמותן במראה הקטנה שניצבה על הקיר בחדרן.

ויקטואר הייתה לבושה בשמלה קצרה מאוד, בצבע סגול כהה ועם מחשוף עמוק. יחד עם שיערה הפזור ועגילי הכוכבים שלבשה, חסרת הבגדים והאיפור השחורים האופיינים לה, היא נראתה לא פחות יפה מאמה, פלר דלאקור בעצמה.

גם אנה נראתה טוב למדי. שיערה הבלונדיני שבו היו שזורים פסים ורודים וירוקים, היו פזור מלבד צמה דקיקה שקלעה בקדמתו. היא לבשה שמלה אדומה עם מחשוף קצת יותר עמוק מהמחשוף של ויקטואר, ולבשה נעליים עם עקבים ענקיים, שלא בוני ולא ויקטואר הצליחו להבין איך היא מדדה בהם בלי להשתטח על הרצפה.

רק בוני נראתה כאילו היא יורדת לארוחת צהריים באולם הגדול ולא הולכת למסיבה. היא לבשה ג'ינס צמודות וטי שרט שחורה עם סמל של ערפד שאוכל איש-זאב, סמל של אחת מהלהקות האהובות עליה. שיערה השחור היה פזור, כפי שתמיד היה, והיא התאפיינה כתמיד באיפור השחור והכבד שלה, שהשווה לה פנים חיוורות עם עיניים ולחיים שקועות.

"את בטוחה שאת לא רוצה להשאיל את השמלה שלי?" שאלה ויקטואר לפני שהבנות יצאו מהחדר. בוני שלחה מבט מהיר בשמלת הסטרפלס הקצרצרה והשחורה של ויקטואר.

"זה כאילו אני הולכת ערומה וכותבת על החזה שלי 'תדפקו אותי' " אמרה בוני בציניות.

שלושת הבנות יצאו מהחדר. חדר המועדון היה ריק מתלמידי שנה חמישית ומעלה. ויקטואר הציצה באחותה, דומיניק, שישבה עם חברותיה קים ואנג'לינה ונעצה בויקטואר מבט מלא קנאה. תלמידי שנה רביעית מאוד לא אהבו את מגבלת הגיל של המסיבה, שהותירה אותם מחוץ לעניינים.

"אחותך נראית פצצה!" אמר אחד מחבריה לשכבה של דומיניק, שהביט בויקטואר כשזאת יצאה עם חברותיה מחדר המועדון.

"שמתי לב לזה..." היא מלמלה בכעס לאחר שהלך.

"את מקנאה בה?" שאלה אנג'לינה.

"לא! טוב, אולי כן... זה לא הוגן שהיא נראית כמו העתק מושלם של אמא, ואני קיבלתי את כל הנמשים המעצבנים של אבא והשיער הג'ינג'י הזה..."

"את נראית הרבה יותר 'וויזלי' ממנה" ניסתה לעודד אותה קים.

"הייתי שמחה להיות בלונדינית כמוה וכמו לואיס במקום עוד ראש גזר וויזלי" מלמלה דומיניק, קולה מלא בעוינות.

"היי, תקשיבי, את צריכה להיות קצת יותר מעודדת. ויקטואר אף פעם לא הולכת ככה, ואם היא הולכת ככה פתאום, כנראה שזה בגלל טדי. וזה אומר שהתוכנית שלך ושל טום הולכת יפה, נכון? כשתחזרו מחופשת חג המולד כבר תוכלו להיות זוג מוצהר" אמרה אנג'לינה.

"תסתכלו על כל המפגרים האלו..." מלמלה בוני בדיוק כשלושה תלמידי שנה שביעית מרייבנקלו חלפו על פניהם בטיסה, צורחים וצוחקים, מחזיקים בידיהם כמה בקבוקי וויסקי-אש וממהרים להיבלע בקצה המסדרון בתוך חדר הנחיצות.

שלושתן התקדמו לעבר חדר הנחיצות, וחשבו על החדר שרצו שייגלה בפניהם- והיא נגלתה, דלת חדר הנחיצות. שלושתן נשמו עמוק ופתחו את הדלת.

החדר שנגלה להן היה ענק. כמובן, מייקל והאחים מלינג היו חייבים חדר ענק כדי ששלושה מחזורים שלמים של תלמידי הוגוורטס, פרט לסלית'רין, יוכלו להיכנס בו. נשמעה מוזיקת פופ מחרישת אוזניים מכל עבר. אנשים רקדו לפי הקצב, פלירטטו, השתכרו. היית יכול לראות בכל מקום, זוגות שונים שמתמזמזים על כיסאות וכורסאות מול כולם ללא שמץ של בושה. בקצה החדר היו שולחנות חטיפים ארוכים, מלאים בצלחות עמוסות בדברים כמו צפרדעי שוקולד ועוגות קדרה, אך לצד דברים תמימים קצת פחות, כמו יין-דבש ווויסקי-אש. ויקטואר הסתכלה לרגע על התקרה. היא הייתה מוארת כולה בשלל אורות צבעוניים.

"וואו! הם השקיעו! תראי כמה אוכל הם הביאו לפה, הם היו חייבים להתגנב להוגסמיד או למטבחים בשביל זה-" אמרה ויקטואר, מנידה בראשה.

"כולם כאן כל כך מטומטמים..." אמרה בוני, מביטה בתלמיד שנה שביעית שהתמזמז עם שתי תלמידות שנה חמישית במקביל.

"ויק! הגעת!" נשמעה קריאה מאחורי שלושת הבנות.

הם גילו את טדי, לבוש בחולצת טי ובג'ינס, מביט בהם. הוא העיף בבוני מבט קצר, הביט לרגע בהערכה קלה במחשוף של אנה, ואז עבר להסתכל בהתפעלות על גופה של ויקטואר.

"הייתי בטוח שלא תגיעי" הוא אמר בעודו מחבק אותה.

"ידעתי שזה חשוב לך..." מלמלה ויקטואר, מרגישה את לחייה מאדימות.

"לא, את חשובה לי- ואת פה... בואי, אני אראה לך כמה אנשים" הוא אמר, כרך את זרועו סביבה ונעלם איתה בין ים האנשים שרקדו בתוך החדר הענק.

"יופי באמת, נטשה אותנו..." מלמלה אנה והעיפה מבט לעבר בוני. רק שבוני לא הייתה שם.

"בון?" שאלה אנה בבלבול, מביטה סביבה. היא פערה את פיה כשמצאה את בוני. כי נראה שמישהו אחר מצא את בוני, לפניה.

בוני ישבה בזווית שנראתה מאוד לא מכובדת על תלמיד שנה שביעית מרייבנקלו, אותו תלמיד שהיא קראה לו ולחבריו, לפני כפחות מחמש דקות "מפגרים". כעת היא נראתה כאילו היא אוכלת את הפנים של אותו "מפגר". חולצת הטי שלה, עם סמל הלהקה, הייתה זרוקה בצד. כעת היא הייתה רק בגופייה שחורה וצמודה מאוד לגופה. אנה חשדה שהגופייה הזאת לא הגיעה לשם במקרה. בוני לא נהגה ללכת אפילו עם חזיות מתחת לחולצות שלה.

מנסה לעכל את המראה של בוני מועכת את השפתיים שלה על שפתיים של תלמיד רייבנקלו, בעוד הוא נוגע בגופה ללא בושה, וללא שום התנגדות מצדה, הבינה אנה שהיא לבד. ויקטואר נעלמה בין ים האנשים יחד עם טדי, בוני... לא בדיוק במצב לדבר. היא הביטה סביבה בחוסר אונים והחליטה שהיא חייבת להסתדר עכשיו. בעצמה.

"מייקל! הנה הבחורה שלי, ויק!" קרא טדי לעבר מייקל, שלפלירטט עם כמה רייבנקלאיות.

"היי, ויק! מה נשמע!" אמר מייקל בחיבה. הוא השתדל להיות נחמד לויקטואר. הוא ידע שהיא הדרך המובטחת של חברו הטוב לשק שלם של אוניות.

"הכל טוב, מייקל!" אמרה ויקטואר ונשמעה נלהבת למדי. היא לא סיפרה לאף אחד בחיים, אפילו לא לאנה ולבוני, אבל מייקל היה הקראש שלה במשך כל שנתה השלישית בהוגוורטס.

"אנדרו! דיימון!" קרא טדי לעבר האחים מלינג.

"היי, טדי, מה המצב?" אמרו האחים מלינג וטפחו על שכמו של טדי.

"תכירו את טדי. אתם מכירים אותה, אבל עכשיו היא בערך איתי..." אמר טדי.

"וואו, והיא פצצה!" אמר אנדרו. ויקטואר שמה לב שהוא שיכור.

"וואו, טדי, תדאג לפתוח אותה לפני-" אמר דיימון אבל טדי מיהר למשוך משם את ויקטואר.

"מצטער, בקשר לזה, האחים מלינג מאבדים את זה לגמרי כשהם שיכורים..." מלמל טדי במבוכה.

"זה בסדר" אמרה ויקטואר, אם כי הייתה מאוד מובכית בעצמה.

אבל האחים מלינג לא היו היחידים שהבחינו בויקטואר באותו ערב. בנים רבו שלחו אליה מבטים מלאי משמעות, סרקו את גופה, העירו הערות ופלירטטו איתה ללא בושה, וללא שום תגובה מצידה.

לבסוף טדי נמשך על ידי כמה בנות נלהבות מהפלפאף לריקודים על רחבת הריקודים, ונעלם בין ים הפרצופים. ויקטואר נותרה נשענת על בר בקצה החדר, ושתתה בירצפת בהיסח דעת. היא הייתה מודעת יותר מתמיד לגופה, לכמה טוב נראתה, ולכמה בנים נעצו בה מבטים מעוניינים.

"את נראית טוב, ויק" השמיע מישהו לצידה. היא פנתה הצידה רק כדי לגלות שהיא עומדת פנים מול פנים לסדריק, תלמיד שנה שביעית מרייבנקלו שמעולם לא דיבר איתה לפני כן.

"ממתי אתה קורא לי ויק?" היא שאלה בעוינות. היא לא התכוונה לוותר על כל האופי שלה רק בגלל המראה שלה הערב.

"לא חשבתי שיש לך בעיה עם זה" הוא אמר, לגם מכוסו, ומשך מכתפיו.

"מה אתה שותה שם?" היא שאלה בלי הרבה עניין.

"אש-הדרקון" הוא אמר, מחייך אליה בקונדסאיות.

"מה זה?" שאלה ויקטואר, מביטה בנוזל האדמדם.

"משקה אלכוהול" אמר סדריק.

"כמו וויסקי אש?" שאלה ויקטואר.

"הו, לא. הרבה יותר חזק מזה" הוא אמר ולגם לגימה נוספת.

"אפשר לטעום?" היא שאלה לפתע, מוצפת דחף של סקרנות.

"קחי. אבל אל תשתכרי לי פה, ויק" הוא אמר, מחייך אליה והושיט לה את הכוס.

היא לגמה לגימה ארוכה, ומיד הרגישה איך הנוזל השורף צורב את גרונה, ומחליק במורדו, מותיר קצף באפה. אבל לאחר מכן, היא הרגישה הרגשה נפלאה. כאילו כל מחשבה רעה נמחקת ממנה, כאילו היא מוצפת שלווה ורוגע ומצד שני פראיות ואנרגיה.

"אני רוצה עוד" היא אמרה כמו ילדה קטנה.

ויקטואר לא הסתפקה בכוס אחת של "אש הדרקון". היא שתתה בקבוק שלם, ולאחריו עוד כוסית של נוזל צהבהב שמישהו העיר לה שהוא "משקה חזק מדי בשבילה" אבל היא לא הקשיבה לו. ואז כוס עם נוזל ירקרק שהיה מגעיל אבל לאחר כמה דקות הוא מילא אותה בתחושה נפלאה.

היא צפתה בכמה בנות, ביניהן היא ראתה את אליסיה, רוקדות על שולחן בקרבת מקום, מתחתיהם בנים מריעים להם בצעקות רמות ומעירים הערות גסות. היא נמלאה דחף של רצון להצטרף לבנות האלו, הן נראו זוהרות כל כך, מאושרות כל כך...

היא דחפה את כל מי שעמד בדרכה וזינקה על השולחן, והחלה לרקוד. הבנים שצפו בהן הריעו בחוזקה ברגע שויקטואר הצטרפה. היא צרחה ורקדה כמו מטורפת, וכל אותו הזמן השתדלה לא ליפול מהשולחן, אבל זה היה בסדר, כי בכל פעם שהיא כמעט נפלה מישהו מהבנים המריעים דחף אותה בחזרה.

היא הרגישה מסוחררת כפי שלא הרגישה מימיה. המוזיקה החזקה והקצבית התערבלה בין שאר חושיה, הבנות שהתנגשו בה בעת הריקוד נדמו כמו סלעים המתנפצים עליה, הבנים המריעים היו קהל צורח והיא הייתה זמרת הרוק המופרעת.

מישהו דחף לה משקה ליד, והיא שתתה אותו בצמא. הוא צרב את גרונה אבל כבר לא היה לה אכפת. הכל נראה רחוק כל כך, ראשה כאב, והיא הרגישה כאילו בכל שנייה...

ויקטואר נפלה מהשולחן באחת. היא התרסקה על הרצפה והרגישה את הגוף שנפלה עליו, שריכך את נפילתה. היא הרגישה כאילו כל האלכוהול ששתתה חונק אותה, מציף אותה וקורע אותה. היא לא יכלה להתאפק...

קיא אפרפר-ירקרק ומגעיל, שהדיף ריח של אלכוהול, פרץ מפיה של ויקטואר הרועדת היישר אל חזה של מגי, שעליה נפלה. כל חזה החשוף, ושמלתה הורודה, הקצרצרה והיוקרתית, התמלאו בקיא שהצחין כמו משהו שמישהו חירבן.

"את מתה!!!!" צרחה מגי ודחפה ממנה בגועל את ויקטואר. בנים החלו לצרוח "בנות הולכות מכות!" ואנשים התאספו מכל עבר.

"סליחה..." מלמלה ויקטואר, רועדת כולה ומרגישה כאילו הרגע מישהו הרעיל אותה. אבל זה לא היה מספיק בשביל מגי.

"פטריפטיקוס!" צרחה מגי, ששלפה את שרביטה משום מקום. ויקטואר הרגישה כאילו מישהו מעלה את רגליה באש, אם כי כשהביטה בהם הם היו במצבן הרגיל. היא התפתלה בכאבים, צורחת, מחזיקה ברגליה שלפי הרגשתה מישהו צלה אותן על מדורה, עד שלפתע הכאב נפסק באחת.

"מה נראה לך שאת עושה?!" צעק טדי. שרביטה של מגי היה בידו של טדי והוא הביט בה במבט מלא בתיעוב.

"זאת קללה שאוכלי מוות השתמשו בה נגד אנשים! מה את אחת כזאת?!" ירק טדי את המילים בפרצופה.

הוא זרק לעברה את שרביטה, הביט בה בגועל, ואז מיהר אל עבר ויקטואר ורכן אליה.

"את בסדר? הקללה הזאת לא באמת עושה משהו אבל היא גורמת לך להרגיש כאילו איברים מסוימים בגוף שלך עולים באש..." אמר טדי.

"כן..." מלמלה ויקטואר אם כי לא הרגישה כך. גופה דאב מכאב, ריח האלכוהול עדיין היה דבוק לבגדיה, ועוצמת הזעזוע מהקללה של מגי עדיין ניכרה בה.

"בואי... אני אקח אותך למגורי הבנות" אמר טדי והרים בזרועותיו את ויקטואר.

"טדי?" שאלה ויקטואר בעודו מתקדם איתה לעבר דלת חדר הנחיצות, נדחף בין אנשים.

"כן?" אמר טדי, מביט בויקטואר בעיניים בורקות.

"תישאר איתי?" היא שאלה, קולה רועד.

"תמיד" אמר טדי בדיוק כשויקטואר התעלפה בזרועותיו, פיה פתוח לרווחה. הוא מעולם לא שאל אותה אם הספיקה לשמוע את תשובתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא