רגעים של תהילה

פרק אחת- עשרה

מדור הספרים האסורים

קול תשואות מחריש אוזניים התפרץ מכיוון מגרש הקווידיץ'. אלבוס, שישב על אדן החלון הפנימי בקומה הרביעית וכבר היה קרוב מאד לפיתרון החידה של ג'יימס, הציץ אל היום הגשום. על פי האופן בו הכתמים האדומים נעו מאחורי המסך האפור, נראה שגריפינדור הבקיעה עוד שער.

ג'יימס היה שם, לוקח את הניצחון בשביל גריפינדור וזוכה לתשועות, בעוד אלבוס ישב בפנים עם סקורפיוס, עושה עבורו את העבודה השחורה שתעזור לו לזכות בעוד הערצה ותהילה. אבל הוא לא חש מריר כמו שהיה עשוי להיות – לא כשהוא ידע שהעבודה השחורה הזו תאפשר לו להשתמש מתי שהוא רוצה בחפץ נדיר ושימושי כמו גלימת ההעלמות.

סקורפיוס, שישב כשגבו שעון אל הקיר מנגד לאלבוס, צמצם את עניו כדי להטיב לראות את השחקנים מבעד לגשם הקולח. לרוב הוא נמנע מלשחק, אבל אלבוס ידע שהוא נהנה מקווידיץ'.

"אתה יכול ללכת לראות את המשחק, אתה יודע. אתה לא חייב לארח לי חברה," הוא אמר לו, ממשיך לסדר את האבנים שעל הכדור בזהירות. כלל שהתקרב אל הפיתרון, כך היה עליו לנוע לאט יותר ובהרבה יותר זהירות.

סקורפיוס השמיע קול של ספק. "אתה יודע שאני לא אוהב להירטב." הוא מתח את צווארו ופזל מעלה בעניו הבהירות כדי לראות שחקן שהתעופף גבוה מעל המגרש. הוא נראה קצת כמו גור כלבים סקרן.

"הקטנה הזו באמת יודעת לעוף!" הכריז הקריין בהתרשמות. אלבוס ידע שהוא מדבר על לילי. "כן, היא עלתה על הסניץ'! ונורינגטון בעקבותיה. היא מדביקה אותה – הקוואפל אצל סמית' – לא, אצל פוטר – והן צוללות – האריס מכוון לשערים ו – קסטל חוסם! פוטר ונורינגטון כתף אל כתף – תיזהרי - ! זה היה קרוב. פוטר מאבדת גובה – מה היא מנסה לעשות? נורינגטון סוגרת על הסניץ', היא – "

שאגה גדולה של אכזבה וכאב נשמעה מקרב הקהל, מעידה שהמחפשת של הפלפאף נפגעה על ידי מרביצן מידיהם של פרד או רוקסן.

"פוטר לא מאבדת את זה – היא רואה את הסניץ' – היא – כן, היא לכדה אותו! גריפינדור מנצחת!"

קליק. הכדור בידיו של אלבוס נפתח בנקישה והקהל השתולל בתשואות, כאילו לכבודו.

סקורפיוס איבד עניין במשחק ופנה לבחון עם אלבוס את תוכן הכדור. מבעד לפתח הקטן נפל לתוך ידו שקיק זעיר ורך. הוא פתח אותו בזהירות. הוא היה מלא אבקה אדמדמה- חומה נוצצת.

"אתה יודע מה זה?" אלבוס שאל, נמנע מלגעת מחשש לפזר את קמצוץ האבקה.

סקורפיוס הנד בראשו. במגרש, הקהל התחיל לנוע בחזרה לטירה, מובל על ידי שיירת הניצחון של בית גריפינדור. בין התלמידים המקושטים באדום וזהב שעברו תחת החלון, אלבוס הבחין בג'יימס, לילי ושאר הקבוצה, שהיו ספוגים מים ובוץ אבל מרוצים מאד. האריס והשומר תמכו ברודפת השלישית, שנפצעה בזמן המשחק. אלבוס ידע איפה ימצא את ג'יימס עכשיו.

"כדאי שאני אלך לתת לו את זה," הוא אמר, יורד מהחלון ומחזיר את השקיק הסגור לתוך הכדור.

"רוצה שאני אבוא איתך?"

"לא הייתי אמור לספר לך על זה. עדיף שלא תבוא."

סקורפיוס הנהן בהבנה. "אז אנחנו נעשה את זה? הלילה?"

"כן. אני אקח ממנו את הגלימה בדרך." אלבוס חייך אל ידידו בניצחון והלך אל המרפאה.

כפי שציפה, חברי הנבחרת של גריפינדור היו שם, מטנפים את הרצפה בבוץ בעוד מדאם פומפרי הזקנה מטפלת בפציעותיה של הרודפת הבלונדינית שלהם. רגלה נשברה, כנראה, אבל היא נראתה מאד מרוצה מעצמה למרות זאת.

אלבוס נעמד ללא קול במרחק מה מהמקום בו המרפאה נזפה בחברי הנבחרת העליזים, שהקיפו את המיטה של חברתם והפריעו לה לטפל ברגלה. לילי, ששיערה האדום מטפטף מים ובוץ מרוח על מצחה, הייתה הראשונה להבחין בו.

"אל! אל, ניצחנו!" היא קראה לעברו, מרימה את אגרופה באוויר; מבין אצבעותיה פרפרו כנפיו הדקיקות של הסניץ' הזהוב.

"כך שמעתי," הוא אמר בחיוך. הוא הסתכל בג'יימס, זה הסתכל בו בחזרה במתח. אלבוס קרץ לו ופזל בעניו לכיוון כיס גלימתו. ג'יימס הבין את הרמז.

אלבוס חיכה בחוץ עוד כמה דקות עד שאחיו הצליח להתנער משאר חברי הקבוצה ולהצטרף אליו. בלי גינונים מיותרים הוא העביר לו את הכדור הפתור ואת שקיק האבקה.

"מה אתה עושה?" הוא התפלץ ודחף את ראשו של ג'יימס לאחור כשזה ניסה לרחרח את האבקה. "אתה תשאף את הכל. אני אפילו לא יודע מה זה עושה. אנחנו צריכים לשאול את פרופסור סאמרוז."

"אנחנו?" חזר ג'יימס בהדגשה.

"כן, אנחנו. אני רוצה לדעת מה זה עושה לא פחות ממך." ג'יימס נראה כעומד להתווכח. "או שתרצה שתתפשט השמועה שאחיך הקטן פתר בשבילך את החידה?"

זה השתיק את ג'יימס לחלוטין.

הם הלכו ביחד לכיתת השיקויים של פרופסור סאמרוז אחרי ארוחת הצהריים. ובכן, "ביחד" זו הגדרה רחבה; אלבוס פגש את ג'יימס עמוק במרתפים, כי הוא לא היה מוכן להיראות יוצא יחד איתו מהאולם ונכנס איתו למרתפים.

הם הלכו בשתיקה. ג'יימס היה אחרי מקלחת, ועדיין נראה זחוח מאד מהניצחון, אבל בסתר ליבו אלבוס הודה שהוא מתרשם מהעובדה שהוא בחר ללכת לסאמרוז מייד ולא בילה את שארית היום בחגיגה עם חבריו.

הם מצאו את המורה לשיקויים על פי האדים הכחלחלים שדבקו ברצפת המרתף, מתגלגלים על פניה בשמנוניות מכיוון המעבדה בו היא עבדה. ריח חזק של לחות ובצלים משומרים נידף משם.

פרופסור סאמרוז הייתה מעין עוף מוזר. אמרו שהיא הייתה בין רוקחי השיקויים המיומנים והמוכשרים ביותר בדורה – היו שאמרו שהיא גם אלכימאית מחוננת – אבל תאונת רקיחה מסוכנת פגעה בראייתה באופן חסר תקנה, והיא נאלצה לוותר על הקריירה הזוהרת ולהסתפק בהעברת הידע שלה לקוסמים צעירים.

כשאלבוס וג'יימס נכנסו למעבדה היא הייתה רכונה בריכוז מעל קדרה קטנה, מוקפת מרכיבי שיקויים וכלי מדידה כמוהם אלבוס עוד לא זכה לראות. העשן גלש מתוך הקדרה בגלים סמיכים, והתפשט מסביב לחדר ומחוץ לו כאילו חשב שהוא נוזל.

היא שמעה אותם נכנסים – היא ניחנה בחוש שמיעה חד ביותר, שהפך אותה למורה מעוררת מורא – והסתכלה עליהם דרך משקפת מוארכת של חצי תריסר עדשות שונות ומשונות, זו גרמה להיראות כמו חרק מעט מפחיד.

"אדון פוטר! ו... אדון פוטר. איך אני יכולה לעזור?" היא הסירה את המשקפת והרכיבה במקומה את משקפיה הרגילות, עם העדשות העבות כמו כף יד אנושית. מאחוריהן, עיניה נראו גדולות למדי. אבל היות ובדרך כלל עיניה היו קטנות מאד ואפה גדול מאד ביחס לסנטרה ושפתיה הזעירות, כאילו שימש אותה לרחרוח תמידי של מרכיבים שיקויים, המשקפיים איזנו את הפנים שלה קצת.

ג'יימס הוציא את השקיק הקטן. עיניה הכהות של המורה לשיקויים התרחבו בהערכה מאחורי משקפיה. "אה, אני רואה שהצלחת לפתור את החידה. כל הכבוד. מעט מאוחר, אבל איך אומרים – עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. הנערה הנחמדה ההיא מדורמשטנג עשתה את זה לפני כמעט שבועיים. גם היא עשתה בשכל ובאה לשאול אותי על האבקה, ואמרתי לה מייד – אני לא יודעת. אבל," היא הוסיפה, בדיוק כשפניו של ג'יימס נפלו. "ערכתי כמה בדיקות בעלות טבע... אלכימאי, אפשר לומר, ובדקתי בכמה ספרים. גיליתי שהאבקה היא תוצר אלכימאי שמכונה 'דמעותיה של סירסי' – "

"המכשפה שיכלה להפוך אנשים לבעלי חיים?" שאל אלבוס.

"בדיוק! אם מכניסים לתוכה תמצית של בעל חיים – שיערה או פיסת ציפורן או שן – היא מגלה בקלות רבה את עקבותיו של אותו בעל חיים על האדמה."

"אז המשימה שלי תהיה ללכוד בעל חיים?" תהה ג'יימס לאחר שהודו למורה ועשו את דרכם מחוץ למרתפים. ברור היה שהוא ציפה למשהו מפואר יותר.

"רק אל תהיה שאנן. זה הדבר הכי מטומטם שאתה יכול לעשות כרגע," אלבוס מצא את עצמו מייעץ לאחיו. כדי להפחית את הנחמדות מאמירתו, הוסיף, "לא שאני מצפה ממך לעשות משהו שלא יהיה מטומטם. עכשיו סיימתי את החלק שלי בעסקה, ואני צריך את הגלימה."

באותו הלילה אלבוס וסקורפיוס המתינו עד שחדר המועדון יתרוקן ורות'פוס ילך לישון לפני שהוציאו את גלימת ההעלמות של ג'יימס ויצאו למרתפים. הם היו חשוכים מאד – פה ושם בער לפיד גווע – וקרים מאד. אבל כששניהם מצטופפים מתחת לגלימה, היה מתחתיה חם למדי.

דייר הטירה היחיד בו הם נתקלו בדרכם אל הספרייה היה הברון המגואל, שריחף במרתפים בקודרות; הם נצמדו לקיר כדי לא לגעת בו, והוא חלף על פניהם מבלי להבחין בהם.

עד שהגיעו לספרייה, שניהם כבר הזיעו. כתפו של סקורפיוס, שהייתה צמודה לזו של אלבוס, חיממה אותו כמו תנור קטן.

המנעול בדלת הראשית של הספרייה לא היה קשה לפיצוח – השניים למדו כיצד לפרוץ אותו כבר בשנה שעברה, כשחשו צורך לעיין בספרים באמצע הלילה. אבל בניגוד לשנה שעברה, הפעם הם נכנסו והשאירו את הדלת פתוחה לרווחה.

הספרייה הייתה שקטה וחשוכה מאד לעת לילה. בעודם צועדים במעברים, השטיחים העבים בולעים את קולות צעדיהם, נדמה היה לאלבוס שהוא מסוגל לשמוע את הספרים נושמים בכבדות, לוחשים זה לזה ממדף למדף מעל ראשו.

השער של מדור הספרים האסורים היה נעול היטב. אלבוס הוציא את שרביטו.

"מוכן?" הוא לחש לסקורפיוס.

"מוכן," הוא השיב, קולו כבד כאילו הוא מתקשה מעט לנשום; הבל פיו חימם את אוזנו של אלבוס.

הוא הוציא את השרביט מתוך הגלימה וכיוון אותו אל בין הסורגים. לפקודתו, חצי תריסר כדורי אור נפלטו מתוכו ונורו פנימה, מתחילים לרחף בעצלתיים בתוך מבוך המדפים של המדור האסור. סקורפיוס תפס בשלשלאות שעל הדלת והן התחילו לשקשק בקול מחריש אוזניים, שללא ספק נישא בכל רחבי הטירה הדוממת.

אז הם חמקו הצידה והמתינו בסבלנות. הם לא התאכזבו; לאחר דקות בודדות השרת הגיע לשם בצליעה על רגלו הנוקשה, עטוף בחלוק בית מעל הפיג'מה שלו.

מגדף וממלמל לעצמו, הוא אחז בשלשלאות והרעש פסק. אז הוא הסתכל מבעד לסורגים, ובדיוק כפי שאלבוס תכנן, הוא ראה את האורות המרקדים והתפלץ.

"תלמידים! במדור האסור!" הוא נהם. "איך בשם מרלין הם – ?! אני אראה להם מה זה!"

הוא חיטט בצרור המפתחות שלו עד שמצא את המפתח המתאים ודחף אותו לחור המנעול. בינתיים אלבוס וסקורפיוס התקרבו אליו בזהירות, עד שהיו במרחק צעד ממנו, שרביטיהם בהיכון.

השער נפתח והשרת התפרץ פנימה. אלבוס וסקורפיוס חמקו אחריו במהירות. ליבו של אלבוס דפק במהירות אדירה, אבל הם הספיקו להיכנס, כי השרת לא מיהר לסגור את הדלת; הוא עמד במעבר הראשי וצעק על התלמידים שלא היו שם להראות את עצמם.

סקורפיוס ניצל את הסחת הדעת כדי להטיל לחש קיפאון פשוט על השער. ברקים כחולים עמומים טיפסו במעלה הדלת ונעלמו, מקפיאים את המנעול במצבו הפתוח. בכך החלק הקשה היה מאחוריהם.

השרת לא הדאיג אותם יותר; עד ששמעו אותו סוגר אחריו את השער בגידופים על שלא מצא שם אף תלמיד (הוא לא שם לב שהשער לא ננעל אחריו מעצמו) הם כבר היו עמוק בתוך המדור, מאמצים את עיניהם על מנת לקרוא את שמות האגפים והספרים בחשכה.

"הוא בטח הלך לקרוא לאחד המורים," סקורפיוס אמר בשקט. "צריך למהר."

אלבוס הנהן, נרגש מכדי להתייחס באמת להזהרה. הם ידעו בדיוק מה הם מחפשים, ועוד רגע זה יהיה ברשותם – עוד רגע יהיה להם הכלי לביצוע התוכנית שלהם.

עד מהרה הם מצאו את אגף שינוי הצורה. אלבוס בחן את עמודי השדרה של הספרים בדקדקנות לאור שרביטו מתחת לגלימה, ליבו פועם בהתרגשות. הוא היה רוצה לשבת ולעיין בכל אחד ואחד מהספרים האלה, אבל ידע שאין זמן – הוא בא אך ורק בשביל ספר אחד.

הוא סיים לסרוק את המדפים שמולו וכרע אל המדפים הנמוכים, מושך את הגלימה אחריו. סקורפיוס הופתע מהתנועה וצנח לצידו.

"הינה זה!" אלבוס קרא, ואם היה מישהו בספריה, הוא בוודאי שמע אותו. הוא הוציא בהתרגשות ספר עטוף כריכת עור כחולה כהה, עליה הוטבעו באותיות זהב המילים, 'ארטה אנימאגוס'. תורת האנימאגוסים...

סקורפיוס לא פצע את פיו, אבל אלבוס ידע שהוא מתרגש לא פחות ממנו; הוא הרגיש את ליבו פועם במקצב מהיר ועקבי, חזק כמו תוף, כנגד השכמה הימנית שלו.

"... אני יודע שיש שם תלמידים, פרופסור, אבל אני לא יכול לראות אותם! זה בוודאי איזה תכסיס!" קולו המתלהם של השרת נשמע מהדהד בספרייה.

"תנשום, רוברט. אתה זוכר מה מדאם פומפרי אמרה – אסור לך להתרגש יותר מידי. זה לא טוב ללחץ הדם שלך," נשמע קולו העדין של פרופסור לונגבוטם. "אנחנו נרד לשורש העניין מייד."

סקורפיוס אחז בפרק ידו של אלבוס בחוזקה ומשך אותו אחריו, הספר שלהם לחוץ בחוזקה אל חזהו. היה עליו כמעט לרוץ כדי לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של חברו. בעורך פלא, הוא זכר את הדרך חזרה אל הדלת בשלמות, כאילו שינן אותה; אולי גם אלבוס היה יכול לזכור אותה אם לא היה שקוע כל כך בחיפוש אחר הספר. זו הייתה אחת הסיבות שהם היו צמד טוב כל כך – האחד תמיד חשב על מה שהשני שכח.

הוא פתח את הדלת. הם עמדו בדיוק מול השרת ופרופסור לונגבוטם, שהיו מופתעים מאד למראה הדלת שנפתחה מעצמה לכבודם.

"מי שם?" שאל פרופסור לונגבוטם בחשדנות. השניים נסוגו במהירות, נצמדים אל מדף הספרים הקרוב. אבל זה לא היה רעיון טוב; הם העירו משנתו ספר נושך, שזינק ממקומו בשאגות וכמעט נגס בגלימה. למרבה המזל הוא היה קשור אל המדף בשלשלאות, והם הספיקו לחמוק ממנו לפני שנלכדו.

"יש פה מישהו, פרופסור! מישהו שאנחנו לא יכולים לראות!" טען השרת בלהט.

פרופסור לונגבוטם שמר על קור רוח. הוא הוציא את שרביטו, וסקורפיוס היה חכם מספיק לחזות באיזה לחש הוא ישתמש; הוא תפס את אלבוס ונדחק יחד איתו לרווח שבין הסורגים למדף הראשון.

"גלה את עצמך!" גל זהוב חיוור התנחשל מחוץ לשרביטו של פרופסור לונגבוטם והציף את המעבר. דבר לא התרחש, כי הם כבר לא היו שם, והאבק הזהוב צנח על הרצפה.

"לומוס." פרופסור לונגבוטם צעד פנימה, סוקר את המדפים ואת המעבר לאור שרביטו. השרת צלע בעקבותיו כמו כלב ציד הנלהב לעלות על עקבות הטרף.

אלבוס וסקורפיוס המתינו לרגע הנכון וחמקו מאחוריו. ברגע שעברו את מפתן הדלת התחילו לרוץ.

לשמחתם, פרופסור לונגבוטם לא היה נבון מספיק לנעול את דלת הספרייה מאחוריו, והם יצאו דרכה בריצה שקטה. הם רצו זמן ארוך, ורק כשהגיעו לקומה השנייה העזו לעצור.

שניהם התנשפו בכבדות. אלבוס צנח לישיבה כנגד הקיר וסקורפיוס התמוטט לצידו, עדיין אוחז בזרועו. הוא נותרו שרועים כך זמן מה, מרגיעים את נשימותיהם. ריח הזיעה המעורב שלהם מילא את האוויר מתחת לגלימה. היה שם חם מאד – לוהט כל כך שעגלי זיעה המשיכו להצטבר על מצחו של אלבוס למרות שכבר נרגע מהריצה.

ליבו חזר לאיטו לפעום בקצב שגרתי, ואז האט עוד ועוד. חצי ירח התגלה מבעד לחלון שמולם, זורח לרגע מבין העננים. האור הכסוף האיר את הצד הפנימי של הגלימה כמו קורי עכביש מנוקדים טיפות טל כסופות, והמערבולות שבתוך הבד הקסום, שהיו בכל הצבעים ובו בזמן לא היו אף צבע, הפנטו את אלבוס בתנועתן השלווה, משרות עליו רוגע כבד ומתוק.

הוא השעין את ראשו על הקיר והרשה לו להתגלגל הצידה. כתפו של סקורפיוס הייתה שם. כעת, כשנרגע מהמרדף, שם לב כמה קרוב הם יושבים; רגל צמודה אל רגל, מותן אל מותן וכתף אל כתף. פניו הלבנות של סקורפיוס היו מנוקדות סומק אדום וקצוות של שיערו הבהיר הסתלסלו מזיעה, ממסגרות את מצחו. הוא המשיך להקרין חום כמו אח מבוערת, אבל משום מה, זה בכלל לא הפריע לאלבוס.

"עשינו את זה," הוא אמר בקול מהוסה מריצה, מניח את הספר בחיקם המשותף.

"כן," סקורפיוס השיב בקול מרותק. עניו האפורות שיקפו את המערבולות באור הירח כשהוא הסתכל על אלבוס – הסתכל עליו כאילו הוא רואה אותה לראשונה בחייו. "אני מסוגל לנשק אותך."

אלבוס צחק בחדווה – הוא הרגיש שהכל יכול לגרום לו לצחוק עכשיו. "תוכל לעשות את זה אחרי שנהפוך לאנימאגוסים."

הם חזרו למעונות, נלהבים לפתוח את הספר. נזהרים שלא להעיר את רות'פוס, הם חלצו את נעליהם והסתגרו מאחורי הכילות על המיטה של אלבוס. הם ישבו קרוב, שעונים על מראשית המיטה, וקראו לאור השרביטים שלהם, נרגשים כמו ילדים.

"איזה צורה אתה חושב שתהיה לך?" אלבוס שאל בעודם מעיינים בפרק מלא איורים מעולים שעסק בסימני ההיכר של בעלי חיים שהם אנימאגוסים.

"אני לא יודע," אמר סקורפיוס. "בטח לא משהו מרשים – סנאי או משהו."

אלבוס צחק. סקורפיוס סימן לו להיות בשקט כדי שלא יעיר את שותפם השלישי, אבל חיוך גדול היה מרוח על פניו.

"מה איתך? איזו צורה תהיה לך?"

אלבוס משך בכתפיו. "אם אתה תהיה סנאי, אני בטח אהיה אוגר."

"זה לא נכון," סקורפיוס קבע. הוא בחן את פניו של אלבוס. "אתה תהיה חיה חכמה יותר – אולי חתול. חתול שחור עם כתם לבן על המצח."

הוא ליטף באצבע אחת את קבוצת השערות האפורות שהיו תלויות על מצחו של אלבוס, לחות מזיעה, כאילו הוא מלטף ציפור קטנה. המגע גרם לאלבוס להרגיש קצת מוזר, כאילו סקורפיוס חודר לתוך המרחב הפרטי שלו אבל משום מה הוא נהנה מזה.

"כתם לבן על המצח... זה מוצא חן בעיני," הוא אמר. סקורפיוס חייך אליו לאור השרביט כאילו לא יכול להיות משהו יותר יפה מזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא